ארבל שירן / צילום: איל יצהר
אני: משימתי, אוהב ומאמין באנשים - כי אם בחרת אנשים טובים לידך, תצליח. בעל ראייה אסטרטגית ממוקדת יעדים.
שורשים: הצד של אבא מווילנה, פולין. סבא הצטרף לפרטיזנים ולחם בשורות הצבא הסובייטי ואיבד רגל באחד הקרבות. סבתא איבדה את בעלה הראשון במרד בגטו, שנה אחרי שנישאו, ושרדה שני מחנות. הם נפגשו בווילנה אחרי המלחמה, ילדו את אבא ואז עלו לארץ והגיעו למעברה של קריית מוצקין. מהצד השני, סבא עלה מהונגריה וסבתא מרומניה לפני המלחמה בנפרד. הוא הסתובב בארץ ועבד בחקלאות ובכל מה שמצא כדי להתפרנס, ואחר כך הפך למורה. סבתא הגיעה לארץ במסגרת משלחת של רומניה בהתעמלות קרקע למכביה, נשארה כאן, הגיעה לטבעון ועבדה כגננת. הם התחתנו וילדו את אמא.
הורים: ההורים התחתנו כמה חודשים אחרי שסבא נפטר מסרטן והתיישבו בקריית אתא. אבא עבד כמהנדס ברפאל ולפני חמש שנים יצא לפנסיה והפך למדריך טיולים בארץ. אמא, בוגרת הנדסת חשמל, עובדת בטכניון בפקולטה להנדסה. היינו ארבעה. גבי נהרג בתאונת דרכים.
גבי ז"ל: נקרא על שמו של סבי המורה, סטודנט לתואר שני ועוזר הוראה בטכניון. באיזשהו שלב, ההורים עברו ליישוב הקהילתי הדתי-לאומי מורשת בגליל. באחד מימי החורף, בשמונה בבוקר, הוא ירד למורשת, החליק כנראה, התנגש ברכב אחר ונהרג. אני הייתי אז בשבוע של תרגיל שטח כקצין בצנחנים. ירד המון גשם ופתאום המג"ד הגיע ברכב ואמר לי להתקשר מיד הביתה. חשבתי שמשהו קרה לסבתא. נסענו חצי שעה כדי למצוא אזור עם קליטה. יצא שקיבלתי את ההודעה שבע שעות אחרי שגבי נהרג. עד היום יש לי פחד קבוע כשאני עולה על הכביש ואני נוהג המון. טראומה.
ילדות: קריית אתא. הייתי פעיל בבני עקיבא, למדתי ביסודי בממלכתי-דתי ובתיכון בפנימיית כפר הרא"ה, פורמט שכמעט לא קיים היום ורציתי לצאת אליו בגלל הקטע החברתי. למדתי פיזיקה ומתמטיקה, למדתי שנה בישיבת הסדר ואחרי שנה עזבתי והתגייסתי.
כשאהיה גדול: בגלל הנטייה הריאלית, חשבתי להיות רואה חשבון ועבר לי.
לימודים: השתחררתי אחרי שלוש שנים בקבע כמ"פ ב-101 ואחרי טיול קצר יחסית במזרח, התחלתי ללמוד במכללה האקדמית אונו, במקביל ללימודים, פנה אליי הרצל ביבי, שנשוי לדודה שלי נישואים שניים, והציע לי לעזור לו בסניפים של "ניצת הדובדבן".
מיכל: אשתי, אדריכלית עצמאית, שמעצבת בין היתר את הסניפים שלנו. הכרנו דרך חברה משותפת כשהשתחררתי מהצבא. אני זה שליווה אותה לאורך הדרך, כי היא מדהימה. יש לנו חמישה ילדים שנמצאים בחינוך הדתי ואנחנו גרים באורנית.
משפחת ביבי: משפחה עיראקית שעלתה בשנות ה-50 לארץ וגרה בירושלים עם 11 ילדים. עזרא, האבא, סחר בפירות יבשים ופתח בסטה בשוק הכרמל. הרצל היה נוסע על הקו של עיראק ואיראן כדי להביא משם סחורה. כשעזרא נפטר, הוא העביר אליו את העסק והרצל פתח חנות בשם "ניצת הדובדבן" בשוק, הרחיב את מגוון המוצרים גם לפירות וירקות אורגניים, ופתח עוד שלושה סניפים עם שותפים. ב-2005 הוא קנה את החלק שלהם אחרי שהסתכסכו ופנה אליי.
ניצת הדובדבן: כשנכנסתי לעסק, לא ידעתי מה ההבדל בין חשבונית לתעודת משלוח ומה זה מע"מ. התחלתי בקטנה, כעבודת סטודנט, סוג של חלטורה, ורק ב-2008 הבנתי מה קורה סביבי וביחד הבנו שאנחנו חייבים לגדול כדי לחזק את המערכת ושלעסק יש פוטנציאל. דיברו אז הרבה על בריאות, אבל לא היו רשתות אלא בתי טבע קטנים. הרצל התמקד בייבוא והשאיר לי את הקמעונאות. הבאתי חברים מהצבא שסמכתי עליהם, פתחנו חנות בחיפה ואחר כך בזיכרון, מחשבנו את המערכת, ובנינו אסטרטגיה שמרנית, של גדילה ב-15% כל שנה.
מותג פרטי: תמיד היה לנו, בעיקר מחוסר ברירה. כשהרצל התחיל לייבא קטניות, היינו חייבים לארוז אותם לבד, אז שמנו עליהן מדבקה של ניצת הדובדבן. היום אנחנו מוכרים אותו מחוץ לרשת, והוא כולל רכיב אחד בלבד כמו סירופ מייפל ופסטות, עם התמחות בחומרי גלם.
מוצרים אורגניים: הטענה שיש חומרי הדברה במוצרים אורגניים היא שקר, כי לא רק שאנחנו מבקרים את עצמנו, יש עלינו פיקוח רגולטורי הדוק. מחיר המוצרים לא ירד, כי התמחור גבוה מראש בגלל הסיכונים. כמות הגידול פר דונם יותר נמוכה בגלל מגבלות ההדברה, ואם החקלאי משתמש בחומר הדברה כימי, רק אחרי שלוש שנים האדמה תתנקה ממנו והוא יוכל שוב לגדל תוצרת אורגנית.
תובענה ייצוגית: הוגשה נגדנו בגלל פרסום תכונות מרפא למזון. אנחנו רואים בחינוך לתזונה בריאה וטבעית חלק מהתפקיד שלנו. משרד הבריאות קורא לנו לעבוד איתו יד ביד במאמץ להקטין את כמות הנתרן והסוכר במזון, ולכן, כל פרסום עלול להיחשב לעברה על החוק וצריך לתקן אותו. מקווה שההליך יסתיים בקנס סמלי.
סימון מוצרים: בעד הרעיון, נגד התוצאה. למה דיאט קולה לא יסומן וחטיף תמרים כן? אני לא מוטרד מזה כי הלקוחות שלנו אינטליגנטים, אבל הסוד הוא בחינוך ולא בפתרונות אינסטנט.
פנאי: מגיל 18 אני רץ 5 ק"מ שלוש פעמים בשבוע ולא יותר, כי אני לא רוצה למצוא את עצמי בחצי מרתון. את יתר הזמן מקדיש לילדים ולמשפחה.
תפיסת עתיד: להמשיך בניצת הדובדבן, ואם לא, אז להיות מורה. אני מלמד פעם בשבוע בתיכון בראש העין בכיתה י' ורוצה עוד מזה.