איור: תמיר שפר
א.
בני גנץ עוד לא הפר את שתיקתו וחשף את עמדותיו ("עמדותיו", אפשר לחשוב) כשהמילים האלה נשלחות אליכם כמו גלויה מהעבר. בזמן שלי הוא עוד שותק ואני יודע שאתם כבר מתגעגעים לימים הפשוטים והיפים ההם של אמצע השבוע שעבר לפני הנאום, כשעמדותיו של גנץ עוד היו במה שמכונה סופרפוזיציה. כמו החתול של שרדינגר הן עדיין שרויות באותה קופסה אטומה עם חומר רדיואקטיבי שאולי השתחרר ואולי לא, ואיש לא יודע אם החתול חי או מת או מה, והאם עמדות גנץ הן לא זה ולא זה או גם זה וגם זה או (ככל הנראה) קצת זה וקצת זה. בכל מקרה, לא צריך להיות בן של נביא בשביל לחזות את אכילת הראשים האינטנסיבית שבאה בעקבות הנאום; הפרשנויות, התגובות, הבדיחות, הוויכוחים, הסקרים, הממים ברשתות החברתיות. זה אפילו לא לחזות, זה בעיקר להיזכר. הרי כבר היינו שם, כבר עשינו את זה. דבר אחד נראה לי די בטוח להמר עליו: אני שם 15 שקל שיותר מששמר גנץ על השתיקה, שמרה השתיקה על גנץ.
ב.
הבחירות האלה הן בידור לא רע בכלל בינתיים, בעיקר הסרטונים שמגיעים מהמתמודדים בליכוד, אבל הן משאירות אותי אדיש לגמרי במישור המהותי. אם אני מבין נכון, מדובר הרי בלא יותר מחזרה גנרלית לבחירות האמיתיות שייערכו כמה חודשים אחר כך, עת ניסחף כולנו למערבולת המשפטית של נתניהו, אז מה יש להתרגש עכשיו? השקפת עולמי הבסיסית לא השתנתה בהרבה, עדיין די שמאלני וסוג של סוציאליסט, אבל הפעם אני אדיש עד כדי כך שזו הפעם הראשונה בחיי שאני קול צף. את הבחירות האלה אני לוקח בקלות, הפעם אני לא הולך עם הראש ולא הולך עם הלב - אני הולך עם הגוש. כמו שזה נראה, אמשיך לא להתלבט עד הקלפי ואז פשוט אשים אחד מהפתקים. אם הם לא לוקחים את זה ברצינות, למה שאני אקח.
זו חוויה מרעננת, בחיי. כל חיי קצת בזתי בלב לקולות הצפים, להמון האנשים שלא עושים עניין גדול ממפלגות ובכל מערכת בחירות הולכים עם הבטחת השעה. אבל אחרי שמערכת הבחירות הנוכחית הפכה אותי לכזה, אני מרגיש קל וחופשי, לא קהל שבוי של אף אחד ולא בייס של שום דבר. מה שפעם היה נראה לי עדר, נראה לי היום כמו להקת ציפורים בשמיים, דואה ברוח התקופה. אז אם יש לך מה להציע לי עד התשיעי באפריל ואתה ממוקם איפשהו מהמרכז ושמאלה, אני שומע, כלומר מאזין בחצי אוזן.
כמובן שדרור של פעם, שהצביע חד"ש וחירף נפשו בניסיונות שכנוע, בז איפשהו בתוכי לדרור של היום, אבל בסדר, פער דורות פנימי זה טבעי ומידה מסוימת של שנאה עצמית היא בריאות לנפש. מי שאוהב את עצמו כל הזמן מסוכן לחברה הרבה יותר.
ג.
האמת שדי התלהבתי מבני גנץ. השתיקה הארוכה קנתה אותי. בהמולה הסואנת והמבולבלת של הבחירות האלה, כשכולם ברברו ולרלרו עד לבלי דעת כשהם אומרים שום דבר רק במיליון מילים, זהרה שתיקת גנץ כיהלום דומם. מתתי על זה. אם הוא רק היה ממשיך עם השקט, הייתי שם לו פתק. אם אחרי נאום אחד יחזור להתעטף בשתיקה, אם יבנה רשימה של שתקנים ושתקניות ויוכיח שהשתיקה היא אסטרטגיה, לא רק טקטיקה, עוד יש לו סיכוי אצלי.
אחסוך מכולנו את שלל הציטוטים על מעלות השתיקה ויתרונותיה, זה לא העניין פה - אני לא מתעניין בשתיקה, שהיא סייג או מחסה או טריק או הימנעות. לא שתיקה רועמת ולא שתיקת כבשים, פשוט שתיקה. לדעתי, העם מוכן למועמד שותק. רשימה שקטה לרוב הדומם.
זו יכולה להיות הבטחת הבחירות הכי טובה בהיסטוריה אי פעם. הרי מה כולנו רוצים? שקט. ומה כולנו צריכים? שקט. מה הכי חסר לנו? שקט. שקט זה טוב לכלכלה, שקט זה טוב לביטחון, שקט זה טוב לנשמה, לחברה, לפריון, לבריאות, לסביבה, לחינוך. אני מסתובב הרבה בארץ, חברות וחברים, וזה מה שהעם צמא לו. שקט. דברו עם אנשים, תשאלו אותם בעצמכם. שקט זה בטוח אחד משלושת הדברים שהם יגידו. שקט זו שאיפה אוניברסלית. לא שקט כקיפאון של אי עשייה, שקט כמצע, שקט כנקודת מוצא, שקט נפשי שנובע מביטחון עצמי. הרי כמעט כל דבר שאפשר לעשות ברעש, אפשר לעשות טוב יותר בשקט. חוץ מרוקנרול, כמובן. ועוד כמה דברים.
זה נכון, צריך לומר לאט ובטון רגוע בנאומו של המועמד שיעמוד בראש מפלגת שקט (סימנה בקלפי: ששש), שהרעש תפס אותנו באחיזה כל-כך חזקה ותקע בנו שורשים כל-כך עמוקים, שאנחנו כבר לא יכולים לדמיין את המדינה שלנו שקטה. אבל זה אפשרי. מותר לחלום על שקט. ומתי חולמים? כשיש שקט.
לא יודע מה איתכם, מבחינתי זה נאום של ניצחון מובטח. תחשוב על זה, גנץ. חוסן לישראל? שקט לישראל!
ד.
חלק גדול מהבעיה עם השתיקה בישראל - ממשיך יו"ר מפלגת שקט בנאומו הנינוח - זה המיצוב שלה: שותקים רק כשעצוב. "אני נושא עמי את צער השתיקה", כתב אורלנד. למה צער, יעקב? שתיקה היא שמחה, חביבי. זה אומר שהכול במקום. ולמה המדינה נותנת לנו דקה דומייה רק בימי אבל, שכול וזיכרון? - ושימו לב שגם את דקות הדומייה הם מציפים ברעש סירנות, כאילו מפחדים מדומייה אמיתית במקום לאמץ אותה אל הלב לרגע. למה לא עושים כמה דקות דומייה כל יום באופן מאורגן, אבל בלי סירנות, סתם דומייה. דומייה כמדיטציה לאומית: לנשום עמוק ולאט, לשמוע את הרוח, להאזין לחיים עצמם שוקקים סביבנו. מטוס חוצה את השמיים, יונה הומה, כלב נובח, דלת נפתחת, מישהו קודח, מישהו מנגן.
אפשר לשנות את זה, חברות וחברים, ממשיך היו"ר בנאומו המרגיע, הרעש הוא לא גזירת גורל ולא כוח טבע. אנחנו יכולים להוריד את הווליום במדינה, זה תלוי בכל אחת ואחד מאיתנו. הבטחנו להביא שקט לישראל - ואנחנו מתכוונים לשנות את זה באיזי. אני מצדי מתחייב להמשיך ולשמור על השקט לאורך כל הקדנציה. המשא ומתן הקואליציוני ייערך בפעוטון בפריפריה כשהילדים ישנים. מי שיעיר ולו ילד אחד, לא ייכנס לקואליציה שלי. ישיבות ממשלה בראשותי ייערכו בספריות ציבוריות. אנחנו מתחייבים לספור לפחות עד עשר לפני שאנחנו עונים. לאויבינו אני חוזר ואומר, שקט ייענה בעוד יותר שקט.
הדבר הראשון שאעשה אחרי הבחירות זה לצאת בתוכנית חומששש לישראל שקטה יותר. ממשלה בראשותי תעניק תמריצים לערים שקטות ותקדם צעירים רגועים לתפקידי מפתח. די לרעש, די לעצבים. שקט, חברות וחברים, הוא צו השעה. הצטרפו אליי ונשתוק מעט ביחד.
אין סיכוי שמפלגה כזאת לא לוקחת ארבעים מנדטים. תחשוב על זה, גנץ.