התעמרות בעבודה / צילום:Shutterstock/ א.ס.א.פ קריאייטיב
הוא היה מנהל מוערך, שזכה בפרסים. 15 שנים באותו מקום, באותה משרה, בהצלחה גדולה. כשהגיע מנהל חדש לחברה הוא רק רצה לסייע לו בתהליך הקליטה, להסביר, למנוע עימותים. המנהל החדש קירב אותו אליו, רומם אותו לדרגת יד ימינו, ביקש את עצתו בכל קובץ אקסל, שאב מידע, חילץ נתונים, פיזר מחמאות.
חמישה שבועות אחר כך, הוא הבין שמשהו השתבש. פנו לאנשי הצוות שלו מעל ראשו, התלחששו איתם בחדרי חדרים. מידרו אותו מפגישות ומישיבות. לקחו ממנו סמכויות. כשהתקשר לאחד הספקים גילה שהם, הספקים, התבקשו לא לדבר אתו. בחדר האוכל ובפינת המטבח כמעט אף אחד לא רצה לשבת על ידו. הוא נכנס לריבים על לא כלום בבית. בסוף הוא מצא את עצמו במיון עם חשש להתקף לב, שהתברר כהתקף חרדה קשה. הרופא שלח אותו הביתה, לנוח. התחילו סיוטים. הוא כבר לא חזר לעבודה.
המספרים, איך לומר, מבהילים: אחד מכל שלושה ישראלים (יש שיאמרו אחד מכל שניים) יחווה במהלך שנות עבודתו התעמרות מבוסים, מקולגות ואפילו מעובדים הכפופים לו. הם לא ישמעו על זה במטבחון, לא יראו את זה קורה למישהו אחר בקצה האחר של האופן ספייס, אלא יחוו את הזוועה ישירות על בשרם, יד ראשונה מפסיכופת. המצב בארה"ב לא יותר טוב: לפי סקר שפרסם ב-2017 המוסד לטיפול בהתעמרות במקומות העבודה (WBI), יותר מ-60 מיליון אמריקאים מושפעים מהתעמרות. 40% מהקורבנות משלמים על ה'חוויה' בבריאותם הנפשית ו/או הגופנית. 65% נאלצים לוותר על משרתם או אף על מקום עבודתם.
"להתנכלות תעסוקתית יש השלכות והשפעות עמוקות וארוכות טווח", קובעת עו"ד נעמי לנדאו, שנחשבת למגדלור של קורבנות ההתעמרות בישראל. "מגיעים אליי עובדים שהחשש לגביהם הוא לא רק שיאבדו את היכולת ללכת לעבודה, אלא שיאבדו לגמרי את המקצוע שלהם. זה נזק לכל החיים".
עו"ד לנדאו, שמייצגת בין השאר גם את מני נפתלי בעניין עבודתו במעון ראש הממשלה, נחשפת לאנשים שעדיין חזקים דיים כדי להתייצב מול המעסיק בערכאות משפטיות. אלא שיש לא מעט מקרים קשים שאינם מגיעים לבתי הדין. "10% מהמתאבדים בגילאי העבודה עושים זאת בעקבות מקרים של התעמרות", אומר הפסיכולוג התעסוקתי איתן מאירי. בעשור האחרון הוא מתמקד בטיפול בקורבנות התעמרות ובקידום חקיקה בנושא, ואת התופעה הוא מגדיר כ'מגפה השקטה במקומות העבודה'.
"אנחנו מדברים על תופעה גדולה פי ארבעה בהיקפה מתופעת ההטרדות המיניות במקומות העבודה. פגשתי אנשים שעברו התעמרות, ומתו מזה. כולם היו אנשים ברמה גבוהה, מאוד איכותיים, זה בדיוק מה שמשך אליהם את האש. אחרי התעמרות בעבודה יש משפחות שמתפרקות, ניסיונות התאבדות, אשפוזים, מתח בלתי נסבל שמוביל לכאבי גב, כאבי ראש, בעיות בעיכול, הפרעות שינה ובמקרים הקשים ביותר, גם מוות. אנשים שעוברים התעמרות חשופים מאוד לתאונות ביתיות - אני תמיד מזהיר אותם לא לעלות על סולמות. הם מועדים גם לתאונות דרכים קשות. הם פשוט לא בפוקוס".
לקורבנות התעמרות יש תכונות משותפות?
"כן, בהחלט. בדרך כלל מדובר באנשים מוסריים וערכיים, שלא יכולים לעבור לסדר היום על עוול או שחיתות במקום העבודה. אלה גם אנשים שהאג'נדה שלהם היא קודם כל 'אנחנו', ורק אחר כך 'אני'. איך אנחנו מביאים תוצאות, ולא איך אני עושה מניפולציות כדי לקדם את עצמי. אלה אנשים שאוהבים לחלוק ולשתף ידע, פעמים רבות הם גם דבק חברתי ולא חוששים מחדשנות. כל אחד היה שמח שמסביבו יהיו אנשים כאלה".
נשמע טוב מדי. מהן תכונות האופי הפחות טובות שלהם?
"הם אנשים שמאוד רוצים לרצות, להיות בסדר עם כולם ולהימנע מקונפליקטים. כשהם רואים רשע ורוע צרופים, הם לא יודעים איך להתמודד עם זה. הם אומרים לעצמם: 'אין כזה דבר, לא יכול להיות שהוא בנאדם כל כך רע, כנראה קרה לו משהו'. קשה להם לשים קווים אדומים ולהגיד 'עד כאן'.
"חשוב להבין: התכונות החיוביות של הקורבנות הן תכונות שלא קיימות בדרך כלל אצל הצד המתעמר, ולכן מאיימות עליו. במקביל, התכונות הפחות חיוביות של הקורבנות חושפות אותם ומאפשרות לפגוע בהם ביתר קלות".
לזהות את הבוס
ע', שמגדירה את עצמה 'רכה מדי', מצוידת בשילוב התכונות המסוכן שהציג מאירי. "עבדתי בעמותה, והייתה שם מנהלת שהשפילה אותי שוב ושוב בשיחות ביני לבינה ובפורומים רבי משתתפים", היא מספרת. "הפילו עליי פרויקט מאוד מורכב, עם המון פוליטיקות פנימיות. כשדיברנו על הפרויקט בפורום רחב, היא נזפה בי מול כולם ושאלה: את בכלל יכולה לעבוד פה? לקח לי זמן להבין שהיא כל הזמן נוזפת בי. אחרי ארבעה חודשים קמתי ועזבתי. יצאתי משם מאוד רמוסה, עם ביטחון עצמי פגוע. עברו כמה חודשים עד שהצלחתי להרגיש נוח בראיונות עבודה".
כשאת מנתחת את זה, למה היא נטפלה דווקא אלייך?
"הייתי חדשה, וגם היא הייתה יחסית חדשה בתפקיד. אפשרתי לה. אני אדם מאוד רך, ובדרך כלל מוותרת. בסוף הבנתי שזו לא אני, שזו היא, שמנהלת לא אמורה להתייחס אליי ככה".
התעמרות מוגדרת כ'התנהגות חוזרת ונשנית כלפי אדם, במספר אירועים נפרדים, שיש בה כדי ליצור עבורו סביבה עוינת במסגרת העבודה'. בהגדרה נכללות מספר התנהגויות, וביניהן התייחסות מבזה, משפילה או מזיקה; שיבוש יכולתו של אדם לבצע את תפקידו; הטלת משימות על אדם שאינן נוגעות לתפקידו; הכפפתו של אדם לאווירה של פחד ואיומים; ייחוס עבודתו, הישגיו והצלחותיו של אדם לאדם אחר - או ייחוס לאדם כישלונות לא לו; נקיטת פעולות שיש בהן כדי להוביל לבידוד מקצועי או חברתי של האדם; ונקיטת פעולות שיש בהן כדי לפגוע באופן בלתי סביר בפרטיותו של האדם.
הצעת החוק שאמורה לטפל בנושא מתגלגלת קדימה ואחורה, בעיקר אחורה, משנת 2015. על ההצעה והיוזמה חתומה ח"כ מרב מיכאלי, בשיתוף משפטניות כעו"ד תמר וינטר וד"ר אורית קמיר, ובסיועו הפעיל של מאירי. ההצעה נכתבה, עברה בקריאה טרומית, זכתה לשבחים מימין ומשמאל - אך נפלה. "אין לי עניין להציף את בתי המשפט במתלוננים, בית המשפט צריך להיות מוצא אחרון", אומרת מיכאלי, "אבל יש לי עניין לתת שם לתופעה, להתנהגות, ולהגיד שזו לא סתם גסות רוח או מצב רוח רע או סגנון שאני לא אוהבת, אלא התנהגות אסורה".
"למעט שירות המדינה, אין כיום נוהל מוסדר לטיפול בהתעמרות במקומות העבודה", מוסיפה עו"ד וינטר. "המעסיק מחויב רק מכוח חובת תום הלב, והצורך לספק לעובדים מקום בטוח".
אולי משום כך, הצעת החוק מדאיגה לא מעט מעסיקים, החוששים מ'משפטיזציה' של מקומות העבודה, ומזרם בלתי פוסק של עובדים שייקחו את כל עלבונותיהם לבתי הדין לעבודה. מאירי סבור כי החשש הזה חסר בסיס. "החוק, אם יעבור, דווקא משרת את המעסיקים - מקום עבודה שאין בו התעמרות הוא מקום עבודה הרבה יותר רווחי. זה מקום שמוריד פלאים את הסיכויים לתחלופה מהירה של כוח אדם, נזקים, חבלות, היעדרויות מהעבודה, ימי מחלה ועוד.
"החוק יכול לצמצם מאוד את הנזקים הכלכליים האדירים שנגרמים מהתעמרות בעבודה. ברמה המשקית, הנזקים הישירים והעקיפים נאמדים ביותר מ-20 מיליארד שקל בשנה. ההתעמרות גורמת ל-2 מיליון ימי היעדרות מהעבודה מדי שנה, וזה עוד לפני שהתייחסנו לנוכחות הריקה, לאנשים שבאים לעבודה אחרי התעמרות ולא עובדים".
לדברי הפסיכולוגית הקלינית דניאלה יער, "מדובר באנשים לא לחיצים ונעדרי אמפתיה, שמתנהלים בתחושה של 'מגיע לי' ושל 'נעשה לי עוול'. הם ניחנים בתכונות אבולוציוניות מעולות ופשוט טסים למעלה, לצמרות הארגונים. בסופו של דבר, כשהם בוסים, הם גורמים להתעמרות במקום העבודה, ממש כפי שהם גורמים להטרדות מיניות. לתחושתם, מותר להם".
"2% מהאוכלוסייה הבוגרת בעולם הם פסיכופתים, ואנחנו מבחינים בין פסיכופתים מסתגלים לפסיכופתים לא מסתגלים", מסביר מאירי. "בעוד שהפסיכופת הלא מסתגל יהיה בבית חולים לחולי נפש, הפסיכופת המסתגל יכהן בתפקידי ניהול או אפילו יהיה נשיא ארה"ב. הוא מומחה ביצירת רושם, אלוף העולם בפוליטיקה ארגונית, ומאחר שאין אצלו ייסורי מצפון או חרטה, הוא יודע לנכס לעצמו בקלות הצלחות של אחרים ולהרחיק מעצמו כישלונות".
כדוגמה מביא מאירי מוסד חינוכי שבו התחלפו כ-30 אנשי סגל, ביחידה שמאיישת דרך קבע רק 24 משרות.
"ועדיין, איכשהו, מנהלי המוסד המשיכו להעריך בצורה בלתי רגילה את מנהלת היחידה והיו מלאי התפעלות מיכולתה להביא תוצאות, על אף שכל הזמן עוזבים אותה. הם התעלמו לחלוטין מהאמת הפשוטה, שאנשים פשוט ברחו משם, אחרי שעברו גיהינום".
עוף לי מהעיניים
הסימנים הראשונים לכך שמשהו לא בסדר החלו מיד עם כניסתו של ד' לתפקיד במקום עבודה חדש. "התראיינתי למשרה בחברת ייזום נדל"ן קטנה, שהעסיקה פחות מעשרה עובדים. המנכ"ל ראיין אותי, ומיד התחיל לשלוח לי הודעות: 'תבוא כבר'. הוא לא רצה לתת לי חוזה העסקה, ורק אמר: 'תכתוב מה שאתה רוצה ואני אחתום. תכתוב את המשכורת, תכתוב את השעות, אל תדאג, הכול טוב'.
"כשהתחלתי לעבוד הוא לא רצה ללמד אותי את העבודה, אלא מיד נתן לי משימות. כשהגשתי אותן הוא התלונן שזה לא טוב, שלא כתבתי נכון, שאני כותב שטויות. ביקשתי שייתן לי כיוון, שיגיד לי בדיוק מה הוא רוצה, אבל אז התחילו דיבורים שלא מתאימים למקום עבודה כמו 'אתן לך סטירה', 'אתה מביא לי עצבים', 'אל תעמוד לי ככה מול המשרד'. כשביקשתי שנשב ונדבר, הוא נפנף אותי במשך תקופה מאוד ארוכה.
"בהתחלה עוד אמרתי לעצמי: 'אוקיי, אולי הבנאדם לחוץ, אולי אני לא קורא אותו נכון', אבל במשך הזמן ראיתי שזה עניין קבוע, ושאני היחיד שמקבל יחס כזה ממנו. באיזשהו שלב הוא קיבל לעבודה מנהלת משרד, שראתה איך הוא מדבר אליי והתחילה גם, תוך שימוש בצעקות ובהשפלות. תפסתי אותה לשיחה ואמרתי: 'תגידי לי אם משהו לא בסדר'. התחלתי לחשוב שאני הבעיה. היא אמרה לי: 'לא, הכול טוב, זה הדיבור שלי'.
"בפגישות צוות, בכל פעם שרק פתחתי את הפה, המנכ"ל הפסיק אותי ואמר: 'עזוב, אני בכלל לא רוצה לשמוע מה יש לך להגיד'. הגעתי למצב קשה, לא הצלחתי לקרוא שורת טקסט באימייל בעבודה. המנכ"ל כל הזמן השפיל אותי, וכל המשרד ראה ושמע.
"אחר כך בא המפץ הגדול: הוא רצה לדעת למה לא שמתי נתונים שאספתי על פרויקט כלשהו בתיקייה המשותפת של המשרד. כשאמרתי לו ששמתי גם במשותפת וגם בתיקייה הפרטית שלי, הוא סגר את הדלת וצעק עליי: 'קח את הדברים שלך ועוף לי מהעיניים, אתה מפוטר, אני לא רוצה לראות את הפנים שלך'.
"כל זה קרה שבוע לפני החתונה שלי, שאליה הוא, הבוס, כמובן היה מוזמן. אמרתי לו 'זה לא עובד ככה, אפילו לא עשית לי שימוע', והוא ענה: 'אתה תגיד לי מה לעשות? אתה הבוס שלי? אני מנהל אותך, לא אתה אותי. אז הנה, עשיתי לך שימוע, החלטתי לפטר אותך ועכשיו יאללה, עוף לי מהעיניים'.
"לקחתי את הדברים שלי והלכתי הביתה. אחרי כמה שעות אני מקבל מייל: אתה מוזמן לשימוע מחר בבוקר. התקשרתי אליו והסברתי לו שהוא כבר פיטר אותי, כך שהשימוע הינו למראית עין בלבד. הוא התחיל לצעוק ולדבר שטויות. בסוף הגעתי לשימוע, ופתאום הוא המציא כל מיני טענות שכאילו יש לי בעיות תקשורת, שאני לא יודע להסתדר עם אנשים.
"זה קרה לא מזמן, ואני עדיין המום. הייתי ראש צוות בחברות אחרות, עבדתי במגוון תפקידים, תמיד הייתי איש של אנשים. מנהלי מחלקות שלא אמרו בוקר טוב לאף אחד, היו באים להתייעץ איתי. נדהמתי מהיחס שקיבלתי מהמנכ"ל הזה, התביישתי שזה מקום העבודה שאני צריך לבוא אליו בכל בוקר".
בהתחשב במצב הקיים של היעדר חוק מוסדר, עולה השאלה בידי מי האחריות לטפל במקרי ההתעמרות. "אסור להשאיר את הטיפול בתלונות על הטרדה תעסוקתית לגברת או לאדון ממשאבי אנוש, שחייבים בדיווח למנכ"ל. הם לא בנויים לזה", אומרת עו"ד לנדאו. "צריך להפנות את התלונות לבודק חיצוני, שיבוא לאחר שעבר קורסים והשתלמויות בנושא, והצטייד במנה גדושה של אינטליגנציה רגשית".
לא כדאי לפנות אל בתי הדין?
"בתי הדין לא בנויים לכמת את הנזק של עוגמת הנפש, שנגרם לעובד או עובדת שעברו סוג כזה של השפלה. מקום העבודה הוא זה שעליו מוטלת החובה לשנות את מרקם יחסי העבודה, אבל הטיפול בתלונות חייב להתבצע על ידי גורם חיצוני".
את נתקלת גם בהתעמרות כלפי עובדים בכירים?
"בוודאי. ככל שהמיקום בפירמידה יותר גבוה, ההתעמרות יותר גדולה. התעמרות יכולה לבוא מלמעלה, אך גם מהשווים לך, בדרך של השמצות וחרם. מרבית האנשים שמגיעים אליי אינם פועלי בניין או עובדות משק. בעצם, אף אחד מהם לא. רובם ככולם מבוססים במקום העבודה, וככאלה הם רגישים יותר לזעזועים. הם בטוחים שהם קבועים, שמעריכים אותם, אבל אז הם מקבלים מכה מהצד ופתאום לא מדברים איתם.
"אלימות ממש לא חייבת להיות פיזית. גם לא להגיד שלום בבוקר זה סוג של אלימות. תאר לך שאתה עובר במסדרון, וכל אלה שהדלת שלהם פתוחה מסתכלים עליך, רואים אותך, אבל אתה שקוף מבחינתם. זו תופעה מזעזעת. התופעה הזו של חרם על עובדים מתחילה בגן, בילדים שמחרימים ילד אחר. זה עובר לבית הספר, לתיכון, לשיימינג ברשתות החברתיות, ורק אז למקומות העבודה. הכול עניין של אנטי חינוך, אנחנו מגדלים דור נוראי".
יותר מושחת מהמושחתים
ר', גבר בשנות ה-50 לחייו, כיהן כראש חטיבה ביחידה ממשלתית חשובה ורגישה מבחינה ביטחונית. בשלב מסוים הוא ביקש תוספת שכר שהגיעה לו, לטענתו, כחלק מהתנאים שהוענקו לכל מי שעסק בתחום מסוים ביחידה. לדברי ר', התוספת אושרה לרבים, בכללם גם כמה עובדים שלא עסקו מעולם בתחום הרלבנטי, אך הוא, לעומת זאת, נענה בשלילה.
ר' החליט לקחת את ענייניו לבית המשפט, שם חשף, לכאורה, שמות של עובדים שקיבלו את התוספת ללא הצדקה, בדרך כלל בזכות קרבה לבכירי היחידה. בכך, סביר להניח, הוא עורר עליו זעם רב. "נכנס ראש אגף חדש, וכבר אחרי חודשיים הוא החליט לקחת לי את העובדים, אחרי שהייתי כבר שמונה שנים בתפקיד", מספר ר'. "הוא נכנס אליי למשרד ואמר: 'אתה ראש חטיבת אלף ובית? תגיד שלום לבית, לקחתי אותו ממך'. שאלתי אותו: 'מה, אתה פועל עצמאית? בלי אישור מהנציבות? אני זכיתי במכרז, מה קורה כאן?'".
זה עזר לך?
"לא. הוא לקח לי עובד אחר עובד. בשלב זה פניתי למשנה למנכ"ל, שהיה גם אחראי על משאבי אנוש, וביקשתי את התערבותו. אבל מהר מאוד הבנתי שהוא משתף פעולה עם ראש האגף, בגלל אותה תביעה שהגשתי.
"היו לי שלושה עובדים, השאירו אותי עם אפס. השאירו אותי גם עם אפס עבודה. אפילו בנושאים שקשורים לתחום שלי, לא קראו לי לישיבות. הייתי בא לעבודה כמו זומבי במשך שנה, מגיע למשרד ולא עושה כלום. התחלתי ללכת לפסיכולוג, אחר כך גם לפסיכיאטר שנתן לי כדורים. חודשים הייתי בבית בחופשות מחלה. היו לי בערך 100 ימי חופש שאגרתי במשך השנים - וניצלתי את כולם, רק כדי לא לבוא למשרד. בהמשך הלכתי למומחה שקבע שאני בפוסט טראומה, ונתן לי 20% נכות לצמיתות".
נשמע כמו מאבק אבוד.
"לא ויתרתי: תבעתי אותם על כמעט 2 מיליון שקל, הבאתי את ראש האגף למצב שהוא נאלץ לפרוש, ועברתי לתפקיד אחר במשרד, שבו אני מאוד מרוצה. הייתי במחלקה מאוד כוחנית, עם כמה אנשים שהיו בטוחים שהם אלוהים וחשבו שיוכלו לעשות ככל העולה על רוחם. כשנכנסתי לעומק המאבק, גיליתי פתאום שיש עובדים רבים כמוני ביחידה הזו, שפגעו להם בכבוד, בפרנסה, ברוב המקרים גם בבריאות".
איפה היה ועד העובדים במקרה שלך?
"ראש הוועד ביחידה שלי היה יותר מושחת מהמושחתים. הוא שיתף איתם פעולה לכל אורך הדרך. הוא לא היה שם בשבילי בשום שלב. בכל מקרה, ניסו להעלות אותי לשימוע, אבל עירבתי את מבקר המדינה, חשפתי בפניו שחיתות במשרד וקיבלתי ממנו הגנה כחושף שחיתויות".
מה המסר שלך למי שנלכד בסיטואציה של התעמרות בעבודה?
"רוב האנשים לא מסוגלים לעמוד בלחצים כאלה. העצה הכי טובה בשבילם היא פשוט לעזוב את מקום העבודה, כי זה מצב הרסני. למי שיש כוחות נפש ומאמין בצדקת דרכו, כמוני, אני ממליץ להילחם, אבל להיות מוכן לשלם מחיר. אני עדיין נתקל לפעמים במסדרונות במשנה למנכ"ל, ומקפיד תמיד להסתכל לו לתוך העיניים, עד שהוא מוריד את הראש".
לא כולם נחושים ובטוחים בעצמם כמו ר'. למעשה, הוא יחסית יוצא דופן. כדי לטפל בפגיעות הנגרמות מהתעמרות, אומר מאירי, "חשוב שהקורבן יבין שמה שקרה לו, לא קרה באשמתו. חשוב להתמודד עם המכה לדימוי העצמי ועם המצב המשפחתי, ולתת כלים להתמודד. צריך להימנע מהשילוב הקשה של בדידות ודיכאון. חייבים לחזור לישון טוב, לאכול טוב ולהתרחק מאנשים רעים. המלצה נוספת: לא לרוץ מיד לעורך דין. תביעה על התעמרות בעבודה תימשך בממוצע שלוש שנים, תעלה לכם הרבה כסף ותציב אתכם מול מעסיק חזק ועשיר פי כמה מכם. לא תמיד זה כדאי".
בזמן אמת, כשההתעמרות עדיין מתרחשת, יש טעם להתלונן אצל הממונה של המתעמר?
"כשאתה נפגע על ידי הבוס שלך והולך לבוס שלו, ברוב המקרים אתה רק מחמיר את מצבך. בדרך כלל, הבוס של הבוס יודע עם מי יש לו עסק, וגם אם לא, הבוס הסביר יחשוב את מי הוא יותר צריך. לכן, אם אתה כבר מתלונן, תעלה לפחות שתי דרגות למעלה, לבוס של הבוס של הבוס. אולי הוא יקשיב".
לספר הכול לכולם
כשהייתה כמעט בת 30 נכנסה ד', היום בת 36, לתפקיד השני שלה במגזר הציבורי. "הגעתי אליו בשיאי, אחרי תפקיד ראשון מוצלח ביותר, עם בוסית נפלאה שרק חיפשה כל הזמן איך לאתגר אותי ולהקפיץ אותי לשלב הבא. לא היה קל לעזוב אותה, אבל רציתי להתקדם, ידעתי שאני נכנסת למשרד חשוב ונחשב. באתי מלאת ביטחון".
ובום?
"לא מיד. המנהל הישיר החדש שלי הוא איש ידוע. הייתה לי הערכה גדולה כלפיו, וחצי השנה הראשונה הייתה ממש ירח דבש. הוא לקח אותי לכל מיני מקומות, הכיר לי אנשים, ומינה אותי להיות אחראית על כנסים. אחרי תקופה מסוימת התחילה הידרדרות, אבל לא הופתעתי מזה, כי היה ידוע במשרד שזה מה שקורה עם הרבה עובדים, שבכל פעם יש כוכב עולה החדש ובכל פעם יש קורבן תורן".
מה הייתה נקודת השבר?
"אחרי קצת יותר משנה בתפקיד הוא נתן לי אחריות על כנס גדול וחשוב. לוח הזמנים קצת נגרר, ופתאום שמתי לב שמתקיים דפוס חוזר: הוא קורא לי למשרדו, צורח עליי על משהו שבדרך כלל לא קשור אליי, מעיף אותי מעכשיו לעכשיו מהכנת הכנס, טורק דלת - ואז, אחרי שעתיים, קורא לי אליו ומתחיל לדבר איתי שוב על הכנס.
"באחת הפעמים הוא הורה לי להכין לו"ז טנטטיבי לכנס, להציע משתתפים ותכנים. כשהגשתי לו את זה, הוא מיד זרק את המסמך על השולחן ואמר: 'לא לזה פיללתי'. כשהערתי לו שהוא לא הסתכל על זה בכלל, הוא עיין במסמך בפעם הראשונה ואמר: 'את עשית את זה? לבד עשית את זה? אולי בכל זאת יש בך משהו'. שבוע וחצי אחר כך הוא שוב העיף אותי מהכנס בלי שום סיבה הגיונית, אחרי שעבדתי עליו כמעט שנה. הוא חתך אותי לחלוטין, ובסוף אפילו לא הוזמנתי לכנס".
ד' מספרת על מקרים שלכאורה נתפסים כקטנים, אך להצטברות שלהם יש אפקט - ספירת דקות בארוחת הצהריים, 'העסקת מרגלת' שמדווחת לבוס, איסורים לצאת החוצה מהמשרד לרכישת מזון וכיוצא באלה. "היו פחד ואימה במשרד, כולנו הרגשנו ככה. כשהוא לא נמצא אפשר היה לנשום קצת, אבל כשהוא נמצא בקושי אפשר היה לעבור במסדרון".
ניסית לשאול אותו למה הוא מתנהג ככה?
"הרבה פעמים. זה תמיד הלך לכיוון של תסמונת האישה המוכה: 'אני מצטער, מצטער, אני מצטער' - ואחרי יום-יומיים הוא היה חוזר לסורו. פעם הוא קרא לי ואמר: 'אני מבין שפגעתי בך ושדיברתי אלייך לא יפה, והייתי רוצה להתנצל'. שבוע אחרי זה הוא העיף אותי מהכנס עוד פעם".
מה הרגשת בכל התקופה הזו? איך זה השפיע עלייך?
"הגעתי למצב שאני לא רוצה לקום בבוקר. לא רציתי ללכת לעבודה, ישבתי בבית ובכיתי. הוא כתש אותי על בסיס יומי, כל הזמן העליב אותי. נאלצתי להוציא אישורי מחלה, ישבתי בבית שבוע, לא יכולתי יותר. הרגשתי שאם אבוא לעבודה, אתמוטט.
"הגעתי לשם כאדם שמאוד מאמין בעצמו, הייתי בוגרת של תוכנית מצוינות, ופתאום מצאתי את עצמי נאבקת לקום בבוקר לעבודה. גם אחרי שכבר החלטתי שאני עוזבת, ההתנהלות שלו הייתה כל כך לוחצת וכואבת, שפשוט לא היה לי מושג איך אצליח במקום העבודה הבא שלי. הייתי בטוחה שזהו, שאין לי סיכוי למצוא עבודה".
שקלת להתלונן עליו?
"כן, אבל החלטתי שלא. יעצו לי לעזוב את זה, אמרו לי שלא כדאי שיירשם בתיק שלי שהגשתי תלונה על התעמרות".
דרך נוספת, אמיצה יותר, להתמודד עם בוסים מתעמרים היא להתחיל לדבר על זה - ולא להפסיק. "הרבה פעמים סיפורי התעמרות מתחילים כשבא מנהל חדש, במקרה שלי זו הייתה מנהלת", מספרת פ', 50, עובדת ותיקה ומוערכת במשרד ממשלתי גדול. "חוסר ביטחון יכול לגרום למנהלת להרגיש שהיא צריכה להוכיח את עצמה. ואיך היא תעשה זאת? היא תדאג שלא יהיו מסביבה עובדים שמאיימים על הרקורד והמקצועיות שלה".
הרגשת שהיא מקנאה בהישגייך?
"חד משמעית, כן. במקרה שלי יצרתי רפורמה שלמה, שהייתה תלויה רק בי. המשרד ברוב טמטומו בנה תהליך קריטי על עובד אחד, וזה יצר בעיה למנהלת החדשה. כשהיא נכנסה לתפקיד, היא ניכסה לעצמה דברים חיוביים שעשו אנשים אחרים במשרד, אבל לא הייתה יכולה לעשות זאת במקרה שלי.
"דווקא בתחילת הדרך, הייתי מתומכיה הנלהבים. ההתחלה שלנו הייתה כמו רומן רומנטי. אבל אז היא התחילה לנסות לבטל את הרפורמה שלי. וכן, אני מאוד דעתנית, שואלת שאלות ומביעה את עמדותיי. מודה שאני מורכבת לניהול".
זה לבטח לא התקבל טוב.
"התחילו סכסוכים קטנים של 'הפרד ומשול'. היא הייתה אומרת לי משהו, ואז הולכת למישהו אחר ואומרת לו ההיפך, בעצם מסיתה אותו נגדי ויוצרת ריב. בהמשך באו האשמות: 'אני שומעת שאת מדברת עליי'. התחילו להשאיר אותי מחוץ לישיבות על עניינים שבתחום סמכותי. פעם אחת אפילו סיפרו לי שהיא אמרה עליי: 'על גופתי היא תהיה בישיבה הזו!'.
"הרגשתי שמשהו ממש לא בסדר, והתחלתי לתעד הכול. פתאום יצא מייל עם הודעה לכל המנהלים: ישיבת ההנהלה הבאה תתקיים בלי פ'. המנהלת הזו בחרה בי, עם כניסתה לתפקיד, לעובדת מצטיינת, אבל תוך חודשיים הפכה אותי לעובדת הכי לא ראויה במשרד. כל זה בפעילות סמויה, בדיבור עם אחרים, בהשמצות. ערב אחד קיבלתי מייל, שבו היא טענה שוב שאני מדברת עליה, ושהיא רואה בזה התנהגות שאינה הולמת עובד ציבור.
"הבנתי שהיא מכוונת לתקש"יר (תקנון שירות המדינה), שבו 'התנהגות בלתי הולמת' היא עילה לפיטורים. למחרת התייצבתי אצל יועץ משפטי. כל זה נעשה באווירה מאוד קשה, בתקופה שגם התגרשתי, והייתי צריכה להרים את עצמי כל בוקר כדי להגיע לעבודה. באותו זמן המנהלת ההיא עדיין הייתה מאוד אהודה על המנכ"ל, והיא ממש יצרה עליי חרם במשרד.
"מהר מאוד הידרדרתי ממעמד של עובדת מוערכת מאוד למעמד של אחת שקוראים לה שקרנית, שכמעט מאשימים אותה בגניבה ופשע. תוסיף לזה את הגירושים, והנה - היא הורידה אותי אל סף ייאוש. היו לי מחשבות אובדניות, הגעתי לכדורים נגד דיכאון, התחלתי להיעדר מהעבודה. רציתי לעזוב, ניגשתי כבר למכרזים, התחלתי לפעול בכיוון הזה כדי להחזיר לעצמי את הבריאות הנפשית".
ואז קרה האירוע ששינה את פני הדברים.
"נכון. כל מנהלי המחלקות הוציאו מכתב למנכ"ל, שבו הביעו התנגדות לעזיבה שלי. זה קרה כי איתן מאירי, שהלכתי אליו לייעוץ, אמר לי: 'אם את לא תספרי את הסיפור שלך, מישהו יספר אותו במקומך. בדרך כלל, זה יהיה הגורם שהתעמר בך'. הוא צדק. התחלתי לדבר על מה שעובר עליי כל יום, כל היום, עם כל מי שהיה מוכן להקשיב. ההד הציבורי שזה יצר כלפיה, הציל אותי.
"בינתיים, המנכ"ל שלנו נפטר והמנכ"ל החדש העביר אותי לעבוד ישירות תחתיו. היא ניסתה שוב לפתוח במסע השמצות, אבל הפעם כל העובדים היו איתי. היום אני מנטורית לעובדים שעוברים התעמרות, ומתקשים להתמודד עם כל הכוחניות והרוע".
קנאת הבוס
קנאה היא אחת הסיבות הבולטות להתעמרות בעבודה. בדרך כלל, היא גורמת למתעמרים לפתח תיעוב דווקא כלפי עובדים מצטיינים, שהארגון מכיר בהצטיינותם ואף חוגג אותה. הם מנסים להשבית את הישגי הקורבן, ולמנוע ממנו להשיג עוד.
זה קורה לא מעט בחברות גדולות, שבהן עובדים נאבקים על הכרה ועל קרדיט, אבל לי', 31, זה קרה בסטארט-אפ קטן, שהעסיק רק 12 עובדים. "התקבלתי כאחראי על הפיתוח העסקי. הבוס הישיר שלי, ומי שקיבל אותי לעבודה, היה סגן הנשיא לפיתוח עסקי, שהיה גם בנו של בעל המניות העיקרי בחברה.
"השנתיים וחצי הראשונות היו נפלאות. הבוס היה בסביבות הגיל שלי, ובהתחלה היינו חברים ממש טובים. אבל אז, כשכבר דיווחתי ישירות למנכ"ל והייתי בורג מרכזי בחברה, שמתי לב שקרה משהו. בהתחלה הרגשתי שהבוס שלי כמעט לא מדבר איתי, וכמעט לא משתף אותי בכלום. ביקשתי לשוחח אתו על זה כמה פעמים, אבל כל השיחות הסתיימו בלחיצת יד ובהבטחה שיהיה בסדר.
"אחר כך הגיע הבום הגדול: הוא שלח לי מייל שבו האשים אותי שאני מנסה לנצל לצרכיי הפרטיים איזו נסיעת עסקים לחו"ל. מיד דיווחתי למנכ"ל, שהיה מזועזע והבטיח לטפל בעניין. בינתיים היחס של הבוס כלפיי נעשה שלילי לחלוטין, והוא התחיל להטיח בי האשמות בנוכחות המנכ"ל. זה נמשך חצי שנה, שבמהלכה הוא לא אמר לי אפילו שלום, וניסה כל הזמן להטיל ספק בכל מה שעשיתי. בסוף המנכ"ל התערב והוא הועזב מהחברה".
יכול להיות שהוא פשוט קינא בך?
"בהחלט יכול להיות. תמיד נכנסתי לפרטים ושלטתי בהם, בעוד שהוא היה פחות איש של פרטים. הוא גם ידע שבפועל כמעט כל פרויקט שנכנס לחברה בשלוש השנים וחצי שהייתי בה, קרה לא מעט בזכותי. עם הזמן הוא די הפסיק לעבוד, התרומה שלו לחברה הפכה שולית, וכולם ידעו וראו את זה".
ממחקר שערך בית ספר לעסקים השייך לאוניברסיטת קולומביה הבריטית, ופורסם ב-2018, עולה שהקנאה פועלת בארגונים גם בכיוון ההפוך - מלמעלה למטה. המחקר בדק את התופעה של קנאת בוסים בשני תאגידים סיניים גדולים, במשך כחצי שנה. החוקרים מצאו כי קנאה כזו עלולה להתעורר במקרים שהעובד נתפס בעיני הבוסים כמקושר להנהלה הגבוהה, כבעל פוטנציאל מנהיגות, או כמי שמחזיק רשת קשרים חברתיים מרשימה בארגון. מכאן, הדרך להתעמרות קצרה למדי.
עם זאת, החוקרים מצאו כי תגובת הבוסים לקנאה המתעוררת בהם תלויה בדרך שבה הם רואים את העובד. אם הם רואים בו אדם קר ומרוחק, שלא ממש סופר אותם - גדלים הסיכויים שינסו לחסום את דרכו, ואף להתעמר בו. אולם, אם הם סבורים שמושא קנאתם הוא אדם חם וידידותי, הבוסים ינסו דווקא לשפר את עצמם. הם לא יפסיקו לקנא או לחשוש, אבל כיוון המחשבה שלהם יהיה 'מה אני יכול לעשות כדי להשתפר, ולצמצם פערים מהעובד שלי'.
ייתכן, טוענים החוקרים, שכאן נמצא המפתח לשמירת מעמדם של העובדים מעוררי הקנאה בארגון. אלה שיקפידו להיות נחמדים, חמים וחברותיים, עשויים לחסוך לעצמם את סיוט ההתעמרות.