משה כחלון / צילום: אלכס קולומויסקי-ידיעות אחרונות
זה לא המספר וגם לא העלייה שנרשמה בחוב של מדינת ישראל לראשונה מאז 2009. נתוני יחס החוב של ישראל שפורסמו היום (ד') מעוררים דאגה משתי סיבות שאינן מופיעות במספרים עצמם, ובטח לא בהודעות המכובסות של משרד האוצר.
ראשית, משום שהחוב אינו אמור לגדול בשנה של צמיחה איתנה ותעסוקה מלאה. שנית, משום שהמגמה של עליית החוב נמצאת רק בתחילת דרכה. מי שעדיין לא הפנים את העובדה הזו הן סוכנויות דירוג האשראי שנצמדות בינתיים לנרטיב אופטימי מדי, לפחות לדעת כלכלנים ישראלים בכירים שעמם שוחחנו. אם הישראלים צודקים, ההתפכחות של סוכנויות הדירוג מהתחזית שיחס החוב ימשיך לרדת או שיישאר יציב - עלולה להכאיב לישראל במקום רגיש מאוד, דירוג האשראי.
האוצר דיווח היום כי יחס החוב הציבורי של מדינת ישראל לשנת 2018 עלה מ-60.5% ל-61.2%. הסיבות העיקריות שמנה האוצר לעלייה הן היחלשות השקל מול המטבעות הזרים (כ-20% מהחוב של ממשלת ישראל נקוב במט"ח) והתגברות קצב האינפלציה שמשפיעה על כ-30% מהחוב הצמוד למדד. גם המכנה במשוואה, כלומר התוצר גדל, אך בקצב נמוך מהתחזיות של 3.2% ומחירי התוצר עלו בקצב איטי יותר מקצב עליית המדד.
החשב הכללי באוצר, רוני חזקיהו, הדגיש בתגובתו לנתונים כי החוב הישראלי נמצא עדיין בסביבה נמוכה. חזקיהו צודק כמובן, כשמשווים את ישראל למדינות כמו גם לאחר העלייה יחס החוב של ישראל יכול להיחשב לנמוך ביחס למדינות כמו יפן עם חוב של 238% תוצר, איטליה עם חוב של 130%, ארה"ב עם חוב של 106.1% או אפילו לממוצע החוב במדינות גוש האירו העומד על 84.4%.
החוב בישראל עדיין גבוה ביחס למה שמכונה קבוצת ההשוואה הכוללת מדינות כמו פולין, שוויץ וסלובקיה, שיחס החוב אצלן נע בין 40 ל-50 אחוזי תוצר.
אבל הבעיה הגדולה היא שמדובר רק בהתחלה. עבודה שנעשתה לאחרונה באחד הגופים הכלכליים החשובים בישראל הראתה כי שלושה תנאים צריכים להתקיים כדי שיחס החוב הנוכחי יישאר יציב, כלומר ברמתו הנוכחית: המשק צריך להמשיך לצמוח בקצב שנתי של 3%, הגירעון התקציבי צריך להישאר נמוך מ-2.5% תוצר והממשלה לא תגדיל את הוצאותיו או תקטין את הכנסתויה באמצעות הורדת מסים.
הסיכויים ששלוש הדרישות האלה יתקיימו לאורך השנים הקרובות נראים כרגע קרובים לאפס. קצב הצמיחה של ישראל הולך ויורד בגלל מגמות דמוגרפיות של הזדקנות האוכלוסיה, כל משבר כלכלי או אירוע בטחוני חמור ומתמשך עלול לחתוך בצמיחה.
הדרישה השנייה נראית קשה עוד יותר לביצוע: הגירעון הממשלתי הקבוע גדל מאד בתקופת ממשלת נתניהו-כחלון והוא עולה כבר היום על 3% תוצר. גם כאן ההנחות אופטימיות, ואינן מביאות בחשבון הוצאות עתק שהממשלה מתכננת להוציא בשנים הקרובות, למשל תפיסת הביטחון 2030 של נתניהו שמחייבת את הגדלת תקציב הביטחון ב-3-4 מיליארד שקל לשנה, או תכנית הקמת המטרו בתל-אביב שעשויה לעלות 150-200 מיליארד שקל.
ועל כל אלה צריך להוסיף את האווירה הפופוליסטית בכנסת, שתקרין מן הסתם גם על הממשלה הבאה. העלאת מסים וקיצוצים - אלה הצעדים שתתבקש הממשלה הבאה לנקוט בתחילת הקדנציה, בדומה לממשלת נתניהו-לפיד. האם גם הפעם יהיה לשרים את האומץ לנקוט מהלכים לא-פופולאריים או שהם יעדיפו לראות את הכלכלה הישראל מדרדרת ולהציל את עורם.