ד"ר יסמין אבו-פריחה / צילום: יונתן בלום
יום עבודה שגרתי בבית החולים. הרופאה הצעירה יסמין אבו-פריחה בדיוק מסיימת להעניק טיפול לחולה המאושפז במחלקה הפנימית, כשהוא מחליט לשתף אותה בהגיגיו: "אני ממש שמח שאת היית זאת שטיפלה בי, ולא מישהו מבני הדודים", הוא אומר, ולא פוסח על הביטוי המכובס. אבו-פריחה, בת לאם מוסלמית ולאב בדואי, החליטה לא לחשוף את זהותה בפניו. "בטוח תמצא ביניהם אחד שהוא בסדר", השיבה לו. "לא, לא, אלה לא בני אדם", הוא התעקש בתוקף.
למה לא סיפרת לו?
"כי האדם מאושפז ובמצב הכי פגיע שלו, ואני כרופאה צריכה להשרות איזושהי תחושה של ביטחון שהוא יכול להבריא בה, אני לא רוצה להשפיל אותו. מערכת יחסים בין רופא למטופל היא גם ככה מאוד היררכית, אז את זה אני מוציאה מהמשוואה".
הסיטואציה הזאת, שבה היא נדרשת לבחור בין הזהויות שלה, מזקקת את הקונפליקט שאיתו היא מתמודדת בקביעות, במיוחד לאור נסיבות חייה יוצאות הדופן. ובכל זאת, ואולי דווקא בגלל זה, היא מסרבת להיכנס למשבצות ותבניות, בטוחה שהן מוערכות יתר על המידה. "היום אני לא מאפשרת לאנשים לשאול אותי איך אני מגדירה את עצמי", היא מבהירה. "זאת שאלה מאוד מצמצמת, שאלה שאומרת 'בואי תגידי לי איפה לשים אותך בתוך הקופסאות שיש לי בראש'. לא מתאים לי לשחק את המשחק הזה יותר".
ואין ספק, אבו-פריחה היא אנטיתזה לכל מה ששטוח, דיכוטומי ובנאלי. הרופאה והיזמית הצעירה, שהחליטה למגר את המחלות הגנטיות בקרב האוכלוסייה הבדואית, מצטטת בלהט את ז'בוטינסקי וגם את מחמוד דרוויש, מזדהה עם המאבק המזרחי, וגם חושבת שכל אחד חייב לבקר במחנות ההשמדה בפולין.
היא נולדה בתל שבע לרודינה, מורה לאנגלית, מוסלמית, במקור מג'ת, ולעודה, מהנדס כבישים, בדואי בן המקום. כשהייתה בת 6 עברה המשפחה על חמשת ילדיה באישון לילה ליישוב הסמוך עומר. הצעד החריג נועד להבטיח חינוך איכותי לילדים, וחופש רב יותר לבנות המשפחה מזה שהיו זוכות לו בתל שבע, יישוב שאמנם ממוקם בסמיכות לעומר, אך עולם ומלואו מפריד ביניהם. על אומץ לבה של האם, שנפטרה לפני כשלוש שנים ממחלת הסרטן, על אופייה המיוחד ונחישותה לחיות בדרכה ולתת לשלוש הבנות ושני הבנים את נקודת הפתיחה הכי טובה שיש, ניתן ללמוד מהסרט הדוקומנטרי 'אחרייך', בבימויה של אחותה של יסמין, רנא. "רציתי להראות לכל הערבים איך צריך לגדל בנות", אומרת שם רודינה, אמירה שנותרת עם הצופים הרבה אחרי שהכתוביות האחרונות מתפוגגות.
ב-2016 ייסדה אבו-פריחה את 'ג'נסיס', מיזם שעורך בדיקות גנטיות בשטח לצעירים בדואים לפני נישואים או היריון ראשון. היא הקימה את המיזם לאחר שהבינה עד כמה שיעור המחלות הגנטיות באוכלוסייה הבדואית אינו פרופורציונלי ביחס לזה של האוכלוסייה הכללית. היא לא הראשונה לנסות להתמודד עם הבעיה, אבל הראשונה שאומרת 'אנחנו לא מנסים לשנות אף אחד. תתחתנו עם מי שאתם רוצים, ותעשו כמה ילדים שאתם רוצים, רק תנו לנו לעזור לכם לוודא שהם בריאים'. "ולשמחתי זה צבר המון תאוצה", היא מספרת בהתרגשות. "בשנתיים הראשונות התמקדנו בעיקר בהעלאת מודעות, ביצירת רשת תומכים חברתית-דתית וקהילתית, בחרנו אנשים משפיעים בקהילה שיובילו את זה".
הבסיס הוא תמיכת אנשי הקהילה?
"לגמרי. וזה אחד הדברים שאני הכי גאה בהם: שהפרויקט הזה הוא לא רק יסמין. זה פרויקט קהילתי שבא מתוך כאב אמיתי שיש לנו כחברה בדואית ושאנחנו רוצים לתקן. ובאמת, בכל מקום שאליו אני מגיעה תמיד יש מישהו שאומר 'אני נשא של מחלה, ההורים שלי ככה וככה, יש לי בני דודים ש...'".
מה שאתם עושים יכול להצטייר כביקורת על אורח החיים של הבדואים.
"נכון, לכן אני קודם כל מספרת את הסיפור האישי שלי. אני עצמי בדואית, נשאית של מחלה גנטית, שאמנם לא מפריעה לי לעשות כלום בחיים, אבל אני כן מודעת לזה שיש לי סיכון ללדת ילד חולה, ומתוך המודעות הזאת אני אשקול פעמיים איך לתכנן את המשפחה שלי או עם מי להתחתן".
פתיחות שמובילה לשיחות שאולי פחות מקובלות, בדרך כלל, בחברה הבדואית.
"נכון, בעיקר בקרב הבנות. אנחנו תמיד מביאים סטודנט לבנים וסטודנטית לבנות, והן עונות בכנות על השאלות. כבר היו דיונים על אמצעי מניעה, למשל".
מאז שהתחלנו לדבר כבר חזרת כמה פעמים על המשפט 'אני בדואית'. גדלת בעומר, מעוז יהודי-חילוני, למדת במערכת החינוך היישובית, את מוקפת חברים יהודים, את דוברת עברית כשפה ראשונה. את באמת מרגישה חלק מהחברה הבדואית?
"כנערה הייתי מאוד אנטי החברה הבדואית, כי רציתי מאוד להרגיש שייכת למקום שבו גדלתי. רק אחרי שהתבגרתי, למדתי רפואה וחזרתי לדרום, גיליתי את היופי של החברה הערבית, והבדואית בפרט, ואת המסורת והתרבות העשירה שהייתה חסרה לי בילדות ובהתבגרות שלי. באמת. ודווקא היום, מהמקום של לתת בחזרה, אני מרגישה שייכות מאוד חזקה. זה משהו שאם היית מדברת איתי עליו לפני חמש שנים - לא הייתי מאמינה לך שיקרה".
מה עשה את השינוי הזה אצלך?
"העבודה בבית החולים, בעיקר, כי אי אפשר להתחמק יותר. כשגדלתי בעומר עיקר הקשר שלי עם המשפחה המורחבת הצטמצם לחגים ולאירועים משפחתיים. כשחזרתי מירושלים לסטאז', לא הייתה לי ברירה: בית החולים מפוצץ בחבר'ה בדואים. שיעור התחלואה בחברה הבדואית הרבה יותר גבוה מזה שבחברה הישראלית הכללית, הרבה בגלל המצב הסוציו-אקונומי הנמוך וגם בגלל אורח החיים. ופתאום המפגש הזה הרגיש לי כמו חזרה לשורשים, ומצאתי המון דברים שהיום אני מאוד מעריכה.
"אחד הדברים שהכי התקשיתי איתם היה המחזה של קשישים שמאושפזים לבד, בלי אף מלווה או מבקר. לי זה מאוד כאב. ופתאום שמתי לב שאצל הבדואים אין דבר כזה. תמיד יש לפחות מישהו אחד ליד המיטה של המטופל, ובדרך כלל זה 50, לא אחד. עבור הצוות זה יכול להיות מאוד מעצבן, אבל למטופלים זה נפלא. וכמובן, סוג של גיליתי את המשפחה שלי. כי אנחנו לא כולנו בריאים, ושמחתי שהייתה לי האפשרות לעזור, ולגלות עד כמה הם מקסימים ורגישים. הצטערתי על כל השנים שהפסדתי. לא מאשימה אותם, מאשימה אותי. אני רציתי להתנתק".
זה מרגיש כמו בגידה
הם נלחמו על זכותה של אמם להיקבר בעומר, היישוב שבו חיה למעלה מ-20 שנה, על אף שאינה יהודייה. זה לא קרה. בקרב הזה הם הפסידו. למרות החברות החמה עם השכנים, התחושה האמיתית שהם בני המקום, הרשויות הפנו להם עורף. החלום של אמם התנפץ, והיא נקברה הרחק, במקום היוולדה.
איזו השפעה הייתה לזה עלייך?
"זה הפיל אצלי הרבה אסימונים. תמיד חשבנו שהתקבלנו בצורה טובה ושלא הייתה גזענות, אבל אז גילינו שזה לא ככה. קל מאוד לקבל מי שמדבר אותו דבר, נראה אותו דבר ואין לו מבטא, ובעצם הוא לא כל כך שונה. אבל אז, כשהשונות יוצאת, אפילו בעניין ביורוקרטי, את מגלה שאת לא יכולה לקבל את מה שאחרים מקבלים. וזה כואב, זה מרגיש כמו בגידה".
יכול להיות שזה הצית את התהליך שהחזיר אותך לחברה הבדואית?
"כן, מאוד. אבל לא מתוך מקום של הפרדה, אלא מתוך הבנה שהרבה ממי שאני זה מתוך השורשים שלי ומהמקום שממנו באתי. אם כלפי חוץ תמיד יבחנו אותי בצורה הזאת, אז אני גם צריכה באיזשהו מקום להתחבר למקום הזה, בעיקר מתוך הרצון להרגיש שייכות לאנשהו".
היית חוזרת לתל שבע?
"לא. תל שבע הוא מהיישובים העניים ביותר בישראל, ולא אוכל לחיות שם את החיים שאני רוצה. החינוך שם לא טוב, מערכת הבריאות לא טובה, התשתיות לא טובות. אני רוצה לחיות טוב. שזה, אגב, מה שהרבה אנשים לא מבינים במעבר של צעירים ערבים לערים יהודיות ויישובים יהודיים. יש איזו טענה של נהירה. אי אפשר לומר 'בואו תשלמו מיסים, תשתלבו בחברה, לא נאשר לכם בנייה, אבל גם לא נאפשר לכם לחיות יחד אתנו'. אנשים שמתפתחים ולומדים, רוצים לחיות טוב. למה שהם יחזרו לכפרים שלהם? תשאלי את אבא שלי - גם הוא לא יחזור לגור שם בחיים, למרות שהוא מאוד אוהב את המקום, הולך למסגד ומבקר את המשפחה".
היום את יכולה לבקר את החברה הערבית?
"מאוד. אבל מתוך מקום מאוד מכבד, ולהגיד 'אנחנו יכולים לעשות טוב יותר'. לא מאמינה בביקורת שמגיעה כאצבע מאשימה. אז אני מדברת הרבה על חינוך של נשים ועל זה שנשים צריכות לצאת לעבוד, ונגד פוליגמיה, אלימות נגד נשים".
השייכות והביקורת לא מתנגשות?
"להפך. כשמשהו מפריע לך במשפחה - לא מדברים? לא רבים?".
כשאת חושבת על זוגיות, את חושבת על בדואי? על יהודי? על אף החזרה לשורשים, אי אפשר למחוק את כל השנים האלה שבהן פיתחת לעצמך זהות שהיא יותר מורכבת.
"בעיניי לא נכון לחלק אנשים לפי מוצא ושורשים, ואני לא פוסלת שום דבר. כשמחפשים שותף לדרך, מאוד חשוב שהחוויות יהיו אותן חוויות, שתהיה כימיה. כשאת גדלה במנטליות אחרת סביר שתתחברי לאנשים מהמנטליות האחרת. מצד שני, היום אני מגלה שגם החברים שלי, שהם יהודים חילונים, לא תמיד איתי באותו הראש. הם לא מבינים מה עובר עליי, לא מבינים את הקונפליקטים הפנימיים שחוויתי כל הילדות והנעורים. זה סופר משמעותי בעיניי כשאת מחפשת בן זוג. זה מאוד מאתגר, בעיקר כי אני בפוזיציה מאוד ייחודית. אבל אני עדיין אופטימית, אומרים שלכל סיר יש מכסה".
המורכבות הישראלית מוסיפה לקושי?
"כן. יש המון מערכות יחסים מעורבות מחוץ לישראל, וזה לא אישו. הייתי חמישה חודשים בדרום אמריקה, פגשתי זוג ברזילאים, הוא יהודי והיא לא. כששאלתי 'איך ההורים שלכם קיבלו את זה', הם הסתכלו עליי כאילו נחתי ממאדים, לא הבינו את השאלה. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שרק פה זה אישו. אולי לא רק פה, אבל בסופו של דבר קצת הפכנו זבוב לפיל. בסוף אנשים מתחברים כי יש ביניהם משהו".
את גרה עכשיו בפלורנטין, מעוז ההיפסטריות התל-אביבי.
"רציתי לנסות את העיר הזאת. בהתחלה לא אהבתי אותה בגלל הסטיגמה של בועה וניתוק, אבל אחותי והחברים שלי שכנעו אותי. בסטאז' גרתי אצל ההורים בעומר, ופתאום הבנתי שכל החברים שלי כבר לא שם. פה גם נכנס העניין של הזוגיות, כי בסופו של דבר כל מי שפגשתי אז בבית החולים היה פחות רלוונטי".
למה?
"כי החבר'ה היהודים היו כבר נשואים עם ילדים, הם מבוגרים ממני - אני התחלתי ללמוד בגיל 19, והחבר'ה הערבים, לצערי, חיפשו דברים אחרים ממה שאני מחפשת. הרבה מהם חיפשו את האישה הטובה שתהיה בבית, תכסה את עצמה, לא תלמד ולא תעבוד. התאכזבתי מאוד. זה מתסכל נורא, אבל בסדר, אני שמחה שאני לא מתפשרת. אמנם התרבות היא כזאת, כאילו זאת המטרה בחיים, אבל אני לא רואה בזה ייעוד. את רוצה זוגיות כדי שיהיה לך טוב, מישהו להתקשר אליו כשרע לך, לחזור אליו הביתה. זה די בסיסי.
"הבנתי בשנים האחרונות שמה שהפך את הזוגיות של ההורים שלי לכל כך מיוחדת ועוצמתית וחזקה, הייתה העובדה שהם היו שניהם נגד העולם. היה להם חזון משותף והם היו שותפים לדרך, ולא רק ברמת המשפחה. הם עשו המון צעדים קשים ביחד, גיבו אחד את השני והיו הסלע אחד של השני. אני מרגישה שזה מה שאני מחפשת, ואם זה לא יהיה, אז לא. בנקודה הזאת אני לא מרגישה שאני יכולה להתפשר, ובכל זאת מקווה שעוד חמש שנים תהיה לי משפחה. אולי אפילו עם ילד או שניים".
יש לחץ?
"זכיתי למשפחה תומכת ואין לחץ. אבא שלי, החמוד הזה מדי פעם שואל במשפט אחד. כי מצד אחד הוא מאוד מאוד רוצה, ומצד שני לא יודע איך להעלות את הנושא".
כי נולדת במקום הלא נכון
התקרבת לחברה הבדואית דווקא בבית החולים. לפי ניסיונך, מערכת הבריאות שלנו טובה?
"מערכת הבריאות הישראלית היא מערכת מאוד טובה בזכות החלטות שנעשו לפני עשרות שנים, והחלטות שנעשות היום לוקחות אותנו אחורה, ואולי אפילו מקרבות אותנו למערכת הבריאות האמריקאית. היא הולכת ונעשית פרטית יותר, שוויונית פחות.
"בן אדם שגר במרכז יעבור צנתור בתוך שעות עד יומיים, ובפריפריה הוא יכול לחכות עד שבוע. פעם הייתה אחות בכל בית ספר וכל ילד קיבל חיסונים והדרכות, ומרגע שזה השתנה נוצר אי שוויון, כי יש בתי ספר שיכולים להרשות לעצמם לשכור אחות וכאלה שלא. וזה כואב, הידיעה הזאת שאתה מקבל רפואה פחות טובה רק כי נולדת במקום הלא נכון, להורים הלא נכונים. לא נראה לי שהאפליה מכוונת, אבל המדיניות שנוצרה מאוד מפרידה בין אוכלוסיות, כך שקשה לצמצם את הפערים.
"עיקר הבעיה שלנו היא התפיסה שזו מערכת יעילה ואפשר עוד לקצץ ולקצץ. רק עכשיו היה קיצוץ רוחבי של 100 מיליון שקל. המשמעות היא שאנשים יחכו יותר במיון, האשפוז יהיה קצר יותר וההיגיינה גרועה יותר. היום המקום הכי מסוכן להיות בו הוא בית החולים, חוטפים שם דברים קטסטרופליים ואין לנו משאבים להתמודד עם זה. ואנחנו עושים את המקסימום".
מי המגזרים הכי מופלים היום?
"כל מי שנמצא במצב סוציו-אקונומי נמוך, ואפשר אפילו לחלק את זה לפי יישובים. יישובים במצב סוציו-אקונומי נמוך, חד משמעית מופלים לרעה. יש הבדל משמעותי במדדי הבריאות בין המגזר היהודי לערבי, וזה נכון בכל הארץ, לא רק בנגב. רואים את הפערים האלה גם בירושלים, במרכז ובצפון. באופן גורף. לפעמים אנשים כן מגיעים לאותו בית חולים ומקבלים טיפול שונה כי יש להם ביטוחים שונים או שהם מבוטחים בקופות שונות, זה גם קורה.
"קיימת גם התייחסות לא שוויונית בהנגשת המידע: יש מעט מאוד מידע באמהרית וברוסית. ערבית עוד מילא, אבל גם שם יש עוד עבודה לעשות. הנגשת מידע תחסוך הרבה כסף למערכת, אנחנו לא נוקטים בשיטות מניעתיות. הרבה יותר קל לכבות שריפות. וזה לא רק בישראל: ברפואה המודרנית העולמית לא מבינים את העסק שאנחנו נמצאים בו, המערכת רק מגיבה, ולא מתכננת לטווח ארוך".
אבו-פריחה הפתיעה רבים מחבריה לפני כחצי שנה כשפרסמה בעקבות חוק הלאום טקסט מבעבע וזועם, שבו היא מתארת את ההדרה וההשפלה שאותם חווים מי שאינם יהודים בישראל. "תרשמו, אני ערבייה, ילידת הארץ הזאת", כך נפתח הטקטס, שאותו היא חותמת ב"היזהרו מהרעב שלנו, היזהרו מהזעם שלנו". פרפראזה על שירו של מחמוד דרוויש 'תרשום, אני ערבי'.
"רציתי להגיד שאני כועסת, וזה עבר, לשמחתי", היא מסבירה, "קיבלתי תגובות מפוחדות: 'כתבת כל כך יפה, למה היית צריכה לסיים ככה'. זה היה כמו ה'הם לא נחמדים' של גולדה, על הפנתרים השחורים. כשאנחנו כועסים, אנחנו לא נחמדים. ביום שהפרולטריון יבין שהוא עבד של האח הגדול, הוא יוכל להעיף אותו בקלות כמו שזנב של סוס מעיף זבוב, ברפרור ל-'1948' של אורוול. וזה מה שעבר לי בראש כשכתבתי. לומר: אנחנו האנשים הקטנים שמשלמים מיסים והולכים לקלפי, אנחנו קובעים.
"אנחנו חיים את זה. אני רגילה להגיע בנתב"ג 'אקראית' לבידוק, כבר עייפה מזה. אבל אז מגיע החוק שאומר 'זה בעצם לא הבית שלך'. לי כאב שמישהו בכלל הגה חוק כזה, ואז הוא עבר. ואז, כשאני כותבת מדם לבי, אנשים לא מבינים על מה המהומה, שזה הכי גרוע בעיניי".
איפה לא היית מובנת?
"מבחינתי, ביום שעבר חוק הלאום, סליחה על ההשוואה, אבל זה היה כמו חוקי נירנברג. פתאום אומרים: 'יש קבוצה שהיא הקבוצה השליטה פה, ואת לא חלק ממנה. את פחות נחשבת כאן. הטיעון שהכי עצבן אותי היה שזה חוק הצהרתי, שאין לו משמעות, שהוא סתם שם. זה גם מאוד מקטין את תחושת העלבון שלי ושכמותי וגם חוסר הבנה של מה שקורה. אם זה סתם חוק הצהרתי, אז לא היה בו צורך בפועל. ואם יש בו צורך, אז כנראה שיש תוכנית שיהיה לזה המשך".
איזה המשך?
"לא יודעת. גם לא דמיינתי שיהיה חוק כמו חוק הנאמנות בתרבות. יש הרבה דברים שלא דמיינתי שיהיו והם מופיעים. יש משהו בעניין הזה של 'גיס חמישי' שהוא מאוד מתסכל. מה שהיה לי הכי קשה סביב התקופה של חוק הלאום ועדיין נמצא, זה התסכול הזה שלא משנה מה תעשי: תיראי אותו דבר, תלכי ללמוד, תהיי כאחד האדם - עדיין תהיי לא בסדר. עדיין יתייגו אותך כמישהי שהיא לא חלק. ואז, כשתבואי ותגידי 'זה לא בסדר שאני לא חלק', יגידו לך - את רואה, את בעצם עושה בעיות, ועצם זה שחזרת לשורשים שלך רק מוכיח שאף פעם לא היית איתנו. זה סוג של מלכוד 22".
כתבת גם "אז אולי הגיע הזמן לנהור לקלפיות". מי מייצג אותך היום?
"שאלה קשה. קשה לי לשים אצבע על מישהו אחד, כי אף אחד לא ייצג אותי ב-100%".
ישראל היום, עם חוק הלאום, היא דמוקרטית?
"להגיד 'אין דמוקרטיה' באופן כולל זה קשה, אבל הדמוקרטיה נפגעת. אבות הציונות תיארו את ישראל כמדינת היהודים, לא כמדינה יהודית. הייתי בפולין לפני שנתיים, כל אחד צריך להיות שם, לדעתי. אחרי מה שהיהודים עברו הם צריכים מקום שיהיה להם בית. אבל הרצל הגה את המדינה כחילונית, בן גוריון אמר שאי אפשר למנוע נשיא ערבי, וז'בוטינסקי אמר שלערבית צריך להיות מעמד שווה לעברית. כשאומרים שהיא 'יהודית' צריך למחוק כל סממן שהוא לא יהודי. במקום שיהיה בית ליהודים שנפגעים בגלל יהדותם, מקדשים את היהדות. והנפגע העיקרי הוא העם היהודי, כי רוב כזה לא מחזיק הרבה זמן, וזה מצער".
הפכו את הערבים למצורעים
אפשר היה לחשוב שאחרי כל העלבון הזה, והשיבה הרגשית לשורשים, אבו-פריחה תחליט לשבור את הכלים. אבל היא דווקא לא מתבצרת, עדיין חסידה גדולה של שילוב, אלא שעכשיו היא רוצה להנכיח גם את עצמה במרחב הישראלי ההטרוגני שהיא שואפת אליו. "התפיסה הזאת מחקה תרבות שלמה של קבוצת אוכלוסייה גדולה כאן, ואני אפילו לא מדברת על הערבים".
מה את חושבת על שיתוף פעולה בין אקטיביזם מזרחי וערבי?
"אני חושבת שזה קלאסי, ככה נכון לעשות. הבעיה היא שהמדיניות הכללית היא של הפרד ומשול, כך שערבים הפכו למצורעים. הצעתי ונעניתי בשלילה, כי אנשים לא רוצים שזה יכתים את המאבק האישי שלהם. הדברים, כמובן, לא נאמרים באופן ישיר. תמיד עולה הטענה כאילו לא רוצים להיות פוליטיים, לא ימין ושמאל, 'אנחנו ניאבק על שלנו, אתם על שלכם', ושיהיה בהצלחה לשני הצדדים'".
ואחרי כל זה, את עדיין מאמינה בהטרוגניות? לא יותר פשוט להתבדל ודי?
"בוודאי שאני מאמינה. כולם מדברים הרבה על גיוון, אבל בפועל מאוד חשובה לנו ההומוגניות ולא מבינים כמה אנחנו מפסידים. להיות עם אנשים שמאוד דומים לי כל הזמן זה מנוון. זה נוח, אבל אנחנו לא צומחים במקומות שנוח לנו בהם. לחיות בבועה של אנשים שאוכלים כמוך ונראים כמוך ומצביעים כמוך זה הפסד אדיר. עצם זה שאנחנו היינו בעומר, מארחים בארוחות רמדאן וגם מתארחים בראש השנה ופסח - זה כל כך מעשיר שאני ממש מתבאסת בשביל אנשים שלא חוו את זה. אני מבינה עכשיו שיש אנשים בישראל שלא פגשו ערבי עד גיל 25".
ומה עם המחירים של זה?
"לא בטוחה שיש לי תשובה. יש שטוענים שאתה מאבד את הזהות הייחודית שלך, אני טוענת שזו שטות גמורה, כי בסוף זה עניין של בחירה. מה אתה לוקח ועל מה אתה משמר".
אבל את כן משלמת מחיר.
"אני היום משלמת מחירים בהקשר הזוגי, ושילמתי מחיר של שפה, אבל זה בגלל בחירות שעשינו שהן לא הכרחיות. גם הנושאים הפוליטיים, הקבורה, הזהות - אנחנו נוטים לסבך את הדברים. אם היינו חושבים בצורה יותר פשוטה, היינו יכולים להתקדם הרבה יותר. יש מעין צורך כל הזמן להפוך את הדברים ליותר מורכבים. להגדיר הכול, להכניס לקופסאות, באותו צד, לא באותו צד. בסוף אנשים רוצים בית לחזור אליו, עבודה, משפחה, בזה זה נגמר".