חינוך מיני / צילום: JonHall Netflix
לא חלף חודש מאז עלתה "חינוך מיני", ונטפליקס הודיעה חגיגית השבוע על הפקת עונה שנייה. לא פעם חברות הפקה מייצרות הודעות כאלה על מנת לייצר באזז, אבל הפעם לא היה צורך. "חינוך מיני" שורפת את השרתים מאז שהופצו שמונה פרקיה (40 מיליון הוא מספר המזל שחוזר בדיווחים הלא רשמיים), וזוכה לביקורות אוהדות, המצטטות בחדווה דיאלוגים מסצנות המשגל החשופות, כתשובה הבריטית הלא מצונזרת לסדרות התיכונים הפוריטניות האמריקאיות.
אלא שבשביל לנסות להסביר את הפופולריות של הסדרה המצוינת הזאת צריך יותר מאשר עירום פרונטלי ונועזות מינית. זו אף פעם לא הזיקה בשביל להביא קהל, אבל זה הסבר קל מדי. גם ההסבר שלפיו מדובר בסדרה שמדברת אל בני הנוער של היום, שכבר ראו ושמעו הכול, בשפתם שלהם, בלי פילטרים ובלי לעשות עניין מכל אקט, לא מספיק משכנע. המספרים והשיח עליה חורגים בהרבה מאלה שתחומים בגבולות הגזרה של קהל מפולח כזה או אחר.
וכאן זה גם מתחבר, כי "חינוך מיני" היא כלל לא סדרת בית ספר תיכון, וזה גם סוד קסמה. גיבוריה הם אומנם תלמידים בגיל ההתבגרות - הם חמודים, מצחיקים, מוקצנים, כמובן פגיעים, אבל הם רק כלים במשחק האלגורי, שבו הם משקפים לצופים הבוגרים והמבוגרים גם יחד את עצמם. בני הנוער רק הופכים את החוויה לקלה הרבה יותר לעיכול. נעימה אפילו. הם הרי רק מתנסים. מבולבלים. לא פוגעים ולא באשמתם. אבל מבט פנימה שם לא אחד ולא אחת מאיתנו על ספת המטופלים של הסקסולוגית והפאם-פטאל ג’יליאן אנדרסון, גיבורת שנות ה-90 בעצמה, ובתפקיד מזהיר כאמו של אוטיס (אסא באטרפילד), הנער הבתול שגם לאונן לא מאוד מסתדר, אבל מעניק ייעוץ מיני לחבריו וחברותיו, תוך שהוא מחקה את שירותיה של אמו.
זהו גם הבזק הגאונות של יוצרת הסדרה לורי נאן, שמיקמה את ההתרחשות באיזו מין עיירה סמי-אוטופית בין היערות וההרים - לא האם הסקסולוגית בשירות בנה וחבריו לספסל הלימודים, אלא להיפך. אלה הם בני הנוער שתופסים את מקום המבוגרים ומציגים להם מראה לא פתורה של עצמם, והרי המין וחיי המין הם רק נקודת הפתיחה בדרך להשלמה עצמית. לא במקרה בני הנוער בסדרה לא נראים כמו ילדי בוסר, וגם לא מתנהגים ככאלה. מי דווקא כן מתנהגים בילדותיות, מדחיקים את בעיותיהם וסובלים מעכבות אינספור? ניחשתם היטב, המבוגרים בסדרה ובראשם אנדרסון עצמה, על אף הפסאדה היודעת כול שלה. כל מבוגר והחסך שלו שמעולם לא זכה למענה הולם.