שרת המשפטים איילת שקד / קרדיט: מערכת
הרפורמה המקיפה בתקנות סדר הדין האזרחי, בדומה לכל רפורמה מקיפה, נושאת עמה יתרונות וחסרונות, לעומת המצב כיום. ניתוח יסודי ומקיף של התקנות, אשר ייכנסו לתוקף השנה, בספטמבר 2019, מחייב יריעה רחבה. ברשימה קצרה זו אתמקד בסוגיית ההנמקה של החלטות שיפוטיות. דעתי היא כי נפלה תקלה מהותית בעניין זה בתקנות החדשות.
חובת ההנמקה של פסק דין בערעור
טענה שהועלתה לא אחת בשנים האחרונות היא כי מטעמי יעילות וחיסכון בזמן שיפוטי, על ההחלטות השיפוטיות להיות מנומקות בקצרה בלבד. גישה זו מובילה חיש-קל לפיחות במעמדה של חובת ההנמקה כל-עיקר. ואמנם, העמדה האמורה זוכה לעיגון עוצמתי בתקנות החדשות, עד כדי פגיעה, לטעמי, בעקרונות בסיסיים של הליך שיפוטי תקין.
הביטוי הקיצוני לפגיעה בחובת ההנמקה מופיע בתקנה 148 לתקנות החדשות. תקנה זו מסמיכה את בית המשפט הפוסק בערעור על פסק דין, להימנע כליל מהנמקה, כאשר הוא דוחה ערעור. זו הוראה בלתי מתקבלת על הדעת, הראויה להתבטל. ארחיב בעניין זה:
ראשית - תקנה זו מתעלמת מאמיתה בסיסית המוכרת היטב לכל העוסק בכתיבה שיפוטית: פסק דין ראוי הוא פסק דין אשר בו הנימוקים מובילים לתוצאה, ולא להיפך. כאשר השופט מעלה על הכתב את ההנמקות, הדבר לא נעשה רק למען צרכני הטקסט, אלא גם למען איכות ההחלטה עצמה. לא אחת, כאשר הנמקה מועלית על הכתב והכותב מציב מולה הנמקה נגדית, עשויה להשתנות גישתו באשר לתוצאה, אשר במקור הייתה אינטואיטיבית. הטענה הנגדית המועלית על הכתב עשויה לשכנע את השופט עצמו בכך שגישתו הראשונית "אינה מחזיקה מים".
תקנה 148 מאפשרת לשופט "לדלג" על שלב זה וליתן פסק דין לאקוני, שלפיו נחה דעתו מפסק הדין בערכאה הקודמת. על-פי התקנה, הדבר אפשרי אם השופט נוכח כי אין מקום לדחות את הקביעות העובדתיות בפסק הדין מושא הערעור, כי קביעות אלה תומכות במסקנה המשפטית, וכי אין במסקנה טעות שבחוק. אלא שההשתכנעות של שופט הערעור בהתקיימות יסודות אלה נערכת אז בינו לבינו, "מאחורי המסך", וללא מסירת הנמקה.
אם השופט הגיע למסקנות אלה, לאחר תהליך של שקילת הנמקות, ראוי לה להנמקה שתיחשף באופן המאפשר ביקורת; ואם לא נערך תהליך של הנמקה, המשמעות היא כי התקנות מכשירות הכרעה אינטואיטיבית גרידא. אין מניעה כי הצדדים יסכימו למתן פסק דין ללא הנמקה, וזאת על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, אך אין לאפשר זאת ללא הסכמת הצדדים.
שנית - ההנמקות בערעור הן קריטיות לדיון ראוי בבקשת רשות ערעור המוגשת לערכאה העליונה, על פסק הדין שניתן באותו ערעור. בבקשת רשות ערעור תוקף המבקש את ההנמקות שניתנו בפסק הדין מושא הבקשה. כיצד יוכל המבקש לתקוף פסק דין ערעורי בלתי מנומק? כיצד יסביר במה טעתה לטענתו הערכאה הקודמת, ומדוע מוצדק ליתן רשות ערעור? מעניין הדבר, כי במידה רבה "חטא גורר חטא", כאשר תקנה 148א מסמיכה גם את בית המשפט הדן בבקשה למתן רשות ערעור, לדחות את הבקשה ללא הנמקה.
שלישית - גם במנותק מהשיקולים המעשיים הנזכרים לעיל, כל אדם זכאי לקבל הנמקה מרשות שלטונית, כאשר נדחית בקשה שהגיש. כך הדבר אף כאשר עסקינן ברשות מינהלית גרידא, על-פי החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1959. קל וחומר ראוי כי הדבר יהיה כך כאשר עסקינן בסכסוך משפטי, אשר בו בעל דין משקיע לעתים קרובות כספים ומאמצים רבים. הזכות לקבל הנמקה מרשות שיפוטית היא חלק מזכות היסוד לכבוד. אדם אשר ערעורו נדחה ללא הנמקה, חש כי הוא לא נמצא ראוי אפילו לאמירת "לא" מכובדת. נמנעת ממנו הזכות להעריך אם עניינו נשקל כלל כראוי, אם לאו. יש בכך כדי לפגוע בדימוי העצמי שלו, ולגרום לו לתחושת "שקיפות".
התכלית הראויה כשלעצמה - של שיפור היעילות - אינה מספיקה להצדקת פגיעה זו, שכן היא נוגדת את דרישת המידתיות, ובעיקר את המובן הצר של דרישה זו, שכן הנזק לזכות היסוד עולה על התועלת המושגת. יש לזכור גם כי התועלת לאינטרס הציבורי מוטלת בספק, שכן מול החיסכון בזמן השיפוטי יש להעמיד את הפגיעה באמון הציבור בהחלטות השיפוטיות, כאשר לא נמסרת הנמקה.
רביעית - גם כאשר השרשרת הערעורית מוצתה, קבלת הנמקה עשויה להיות משמעותית לצורך העמדת ההחלטה הנדונה לביקורת ציבורית, אם על-ידי הצד שהפסיד בהליך ואם על-ידי גורמים אחרים.
יצוין כי התקנות הנזכרות לעיל, ובמיוחד תקנה 148, גם אינן מתיישבות עם העיקרון הכללי הקבוע בסעיף 2 לתקנות אלה עצמן. סעיף 2 מגדיר הליך שיפוטי ראוי והוגן ככזה אשר בו הערכאה השיפוטית, בין היתר, מנמקת את החלטותיה.
לסיכום, דעתי היא כי שלילתה של חובת ההנמקה עלולה לפגוע קשות באיכות ההחלטה, ואף להצדיק פסילה של הסדר זה בתקנות, מחמת חוסר סבירות לפי המשפט המינהלי ופגיעה בלתי לגיטימית בזכויות חוקתיות. כמובן, אין ערכאת הערעור חייבת להשתמש בסמכותה להימנע מהנמקה, והיא רק מוסמכת לעשות כן, אך הניתוח המשפטי לא יכול לצאת מתוך הנחה כי השחרור מחובת ההנמקה לא ימומש כלל. בכל מקרה, התקנות הנדונות לא נועדו להיות "אותיות מתות". ניתן גם לשער כי בהינתן העומס הרב המוטל על הערכאות השיפוטיות, ייעשה בכך במציאות שימוש בלתי מבוטל.
הנמקה מפורטת - רק במקרים מיוחדים
הגישה ה"עוינת" של התקנות לסוגיית ההנמקה באה לידי ביטוי גם בנוגע להיקף ההנמקה , בין בערכאה הראשונה ובין בערכאת הערעור (כאשר בית המשפט בערעור מחליט לנמק את פסק דינו, על אף שהוא זכאי להימנע מכך כל-עיקר, כאמור לעיל). הכלל הבסיסי הוא, הן לגבי החלטה או פסק דין בערכאה הראשונה (סעיף 129(ב) לתקנות) והן לגבי פסק דין בערעור (סעיף 148(א)), כי יש למסור רק את "תמצית הנימוקים". הדברים אמורים אף לגבי פסק דין בערעור שניתן על-ידי בית המשפט העליון. יתר על כן, לא רק שבית המשפט רשאי להסתפק בהנמקה תמציתית. הוא חייב לעשות כן. נאסר עליו להרחיב, אלא אם כן "כללה ההחלטה חידוש משמעותי או שיש להחלטה חשיבות מיוחדת".
יצוין כי אין זה ברור מן התקנות אם "ההיתר המיוחד" הנזכר לעיל להרחיב לעתים בהנמקה, חל גם ביחס לערכאת הערעור, לאור המיקום של סעיף 129(ב) בחלק בתקנות העוסק בדיון בערכאה הראשונה. עם זאת, לא עולה על הדעת, ככל שמדובר בבית המשפט העליון, כי הוא יהיה מנוע מלפתח כראוי את ההלכה הפסוקה, בוודאי כאשר קיימים חידוש או חשיבות מיוחדת.
אם כן, הכלל הגדול יהיה מעתה כי הנמקה מפורטת היא בגדר "חטא שיפוטי", אלא אם כן מתקיימות נסיבות מיוחדות. כאמור, כך יהיה הדין גם ביחס לפסקי הדין של בית המשפט העליון. זו גישה תמוהה ובלתי ראויה. אכן, הזמן השיפוטי הוא משאב מוגבל ויש לנהל אותו כראוי, אך הדרך להשגת מטרה זו אינה על-ידי איסור על מסירת הנמקה הולמת. יש לזכור, כי הנמקה שאינה מפורטת פוגעת ביכולת התקיפה בערעור.
בנוסף, בין הנימוקים המצדיקים הנמקה מפורטת לא מופיע השיקול של מורכבות התיק. אם-כן, כאשר התיק עמוס בחומר ראייתי, נאסר על השופט בערכאה הדיונית לנמק כראוי את הניתוח של חומר הראיות הרב, אשר הוביל אותו למסקנותיו. איכות ההחלטה ויכולת התקיפה הערעורית שלה ייפגעו בעליל. אין על השופט לחוש קושי באשר הוא מבצע מלאכה יסודית ומעמיקה ומיידע את צרכני פסק הדין בדבר פרטי הניתוח שנערך. נהפוך הוא: יש לעודד אותו לכך. חזקה על שופטים כי ינהלו כראוי את הזמן השיפוטי ויש להסתפק בכך.
חידושים מרכזיים ברפורמת סדרי הדין
■ מגמה כללית להגברת היעילות בהליך השיפוטי.
■ צמצום סוגי ההליכים לשני סוגים: דיון רגיל ודיון דחוף.
■ פישוט ההסדרים באמצעות צמצום כמותי: 180 סעיפים בלבד, במקום 532 סעיפים כיום; קביעת עקרונות כלליים ותכליות שמהם ייגזרו הסדרים שיפוטיים פרטניים.
■ הטלת חובה על הצדדים לנהל ביניהם דיון מקדמי לצמצום מחלוקות ולשקילת הליכים אלטרנטיביים; הטלת חובה לנהוג בהליך זה ב"שקיפות מרבית" תוך מתן תשובות לשאלות ומתן אפשרות לעיון במסמכים; הטלת סנקציות על מי שאינו ממלא חובות אלה.
■ העדפה לחקירה ראשית בעל-פה של עדים, במקום באמצעות הגשת תצהיר, כאשר התובענה היא עד לסכום של 2.5 מיליון שקל; העדפה הפוכה לכך, כאשר התובענה היא בסכום גבוה יותר.
■ צמצום חובת ההנמקה של פסקי דין והחלטות שיפוטיות אחרות.
■ הטלת מגבלות טכניות על כמות העמודים בכתבי הטענות, וקביעת מודל מבני מוכתב מראש לכתבי טענות, לצורך פישוט ההליכים.
■ קביעת כלל בדבר שמיעת סיכומים בעל-פה - להבדיל מהפרקטיקה הנפוצה כיום, של הגשת סיכומים בכתב.
הכותב הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטת תל-אביב ומשמש יועץ במשרד עורכי הדין מיתר, ליקוורניק, גבע, לשם, טל.