ביה"ח ברזילי באשקלון / צילום: Shutterstock
1
אני מניח שאחת הכותרות מדוח השכר השנתי שפורסם היום (ב') תהיה שעובדי המגזר הציבורי עובדים בפועל רק 4 ימים בשבוע מתוך 5 ימי עבודה ולמעשה הם לא עובדים יום אחד בשבוע. הנתון הזה מטעה מאוד ועושה עוול לעובדים, כיוון שהיום שבו הם לא עובדים כולל חופשות, מחלות, ימי הדרכה, גיבוש, השתלמויות וכד'. הדוח מצא, למשל, שעובדי הסקטור הציבורי "מנצלים" כ-2 ימי עבודה כחופשה בממוצע לחודש ופחות מ-1.5 יום מחלה לחודש. אני מניח שהממוצעים האלה לא שונים במיוחד מהסקטור הפרטי, אז למה להקדיש גרפים מיוחדים לנושא הזה? הרי יש שורה של נושאים מאוד חשובים בסקטור הציבורי שהרוויחו ביושר את הביקורת על המגזר הזה, כמו השכר וכמו היעילות, אז עינו של הממונה על השכר באוצר, קובי בר נתן, פתאום צרה בימי הדרכה, השתלמויות וכד'?
2
הנושא הכי קריטי בסקטור הציבורי הוא נושא השכר, כפי שכתבתי פה לא פעם. השכר הסתחרר ויצא מכלל שליטה בגלל הצמדות אוטומטיות, בין היתר לשכר הממוצע (שעלה בצורה משמעותית) ובין אם בהסכמי שכר שונים לכל אורכו ורוחבו של המגזר הציבורי שמבטיחות עליות שכר מדי שנה. התוצאה היא אחת: "טייס אוטומטי" של 3%-5% לעובדי הסקטור הציבורי כל שנה, שמנפח כמובן במיוחד את שכר הבכירים. עליית שכר לעובדים היא מצויינת ומבורכת, אבל כשהיא לא תחת בקרה ושליטה - יש לזה מחיר כבד והמשק הישראלי מתחל לשלם את המחירים הללו. אם הוצאות השכר והוצאות הפנסיה גדלות בכמה מיליארדים מדי שנה, הם חסרים במקום אחר, למשל, בבריאות, למשל ברווחה.
השמן של נתניהו, אם כן, השמין מאוד בעשור האחרון, ואפשר לראות זאת בכל דוח שכר בשנים האחרונות. ניתן לראות עד כמה הוצאות השכר של הסקטור הציבורי עלו בצורה חריגה ועד כמה העלייה הזו היא חלק נכבד מהגידול בהוצאות של הממשלה ובמקביל חלק מהסיבות לגידול בגירעון בחודשים האחרונים של 2018 ולגידול המסתמן בגירעון ב-2019.
הנה הנתונים שממחישים עד כמה ה"שמן" מאותו משל מפורסם של נתניהו, השמין מאוד בעשור האחרון ופוגע בשירותים שניתנים לאזרחים:
● השכר הממוצע בשירות המדינה (משרדי ממשלה ובתי חולים ממשלתיים) עלה ב-25% במונחים ריאליים בעשור האחרון ואילו השכר הממוצע במשק עלה ב-11% בלבד ריאלית. כלומר, השכר במגזר הציבורי עלה בקצב מהיר מכלל המשק - תוצאה של הסכמי השכר, מנגנוני ההצמדה האוטומטיים ועוד. בסך הכל הוצאות השכר (ישיר ועקיף ומושפעי שכר) מגיע לכמחצית מתקציב המדינה - כ-180 מיליארד שקל. כלומר, עלייה של אחוז אחד בלבד בשכר, שווה להוצאה נוספת של כ-1.8 מיליארד שקל. אם מדברים על עלייה ריאלית של 2.4% בשנת 2017 אצל עובדי המדינה, אנחנו מקבלים גידול בהוצאות השכר בסביבות כ-4 מיליארד שקל (וזה לא כולל את העלייה בתשלום הגמלאות של הפנסיה התקציבית).
● שימו לב מה קרה לשכר הרופאים בעשור האחרון: הוא עלה בשיעור של 59% במונחים נומינליים ו-42% במחירים קבועים. השכר הממוצע של הרופאים עומד על כ-37 אלף שקל ברוטו למשרה מלאה, בפער משמעותי משאר הדירוגים בסקטור הציבורי - מה שהופך את שכר הרופאים בישראל לאחד הגבוהים בעולם. וזה כמובן לא השכר הסופי כי במקביל לעבודתם במערכת הבריאות הממשלתית, עובדים רבים נוטים לעבוד אצל מעסיקים נוספים כמו תאגידי הבריאות בתוך בתי החולים, קופות החולים וקליניקות פרטיות. דוח השכר קובע במפורש כי ההכנסה ממקורות שונים מקשה על הפיקוח של הרגולטור הממשלתי. עליית השכר המסחררת של הרופאים היא חלק ממגוון הסיבות למצבה של מערכת הבריאות, למרות שכל הגורמים בתחום הבריאות נוטים להאשים את המחסור בתקציבים כסיבה המרכזית למצבה של המערכת. כל הנתונים על מחסור ברופאים, מחסור במיטות אישפוז ומחסור באחיות - כל אלה נכונים, אבל כל הגורמים האחראים נוטים להתעלם מעוד סיבה: גידול דרמטי בהוצאות השכר שהוא תולדה של גידול דרמטי במיוחד בהוצאות שכר הרופאים (ראו את המאבק בהדסה על ההטבות לרופאים). לכן, אין פלא שהמערכת סובלת מגירעונות כרוניים ומבקש פעם אחר פעם להגדיל את תקציביה.
● עוד פרמטר על שכר הגבוה יחסית בסקטור הציבורי: שכר המורים גבוה מממוצע מדינות ה-OECD. עם זאת, ישראל מובילה בפערי שכר בין מורים ותיקים לצעירים. וזו, נדמה לי, הבעיה העיקרית של הסקטור הציבורי: הפערים בין עובדים ותיקים, עם הפנסיות התקציביות, לבין העובדים הצעירים הפנסיה הצוברת.
כך התנפח השכר בעשירונים העליונים של שירות המדינה (1): אלוף בצה"ל מרוויח כ-63 אלף שקל ברוטו, תת-אלוף מרוויח כ-52 אלף שקל ברוטו ואילו הרמטכ"ל מרוויח כ-89 אלף שקל. כל זה מתורגם לפנסיות תקציביות של עשרות אלפי שקלים בחודש. גיל הפרישה הממוצע בצבא עומד על 46 והפנסיה התקציבית למעשה לא הופסקה בצבא אלא הומצא לא שם חדש: פנסיית גישור.
● כך התנפח השכר בעשירונים העליונים של שירות המדינה (2): ניצב במשטרה מרוויח כ-56 אלף שקל ברוטו, תת-אלוף מרוויח כ-50 אלף שקל ברוטו ואילו המפכ"ל מרוויח כ-88 אלף שקל. גם פה, בדומה לצבא, השכר הזה מתורגם לפנסיות תקציביות מנופחות של עשרות אלפי שקלים בחודש. גיל הפרישה הממוצע במשטרה: 53.
● כך התנפח השכר בעשירונים העליונים של שירות המדינה (3): גונדר בשירות בתי הסוהר מרוויח כ-53 אלף שקל ברוטו, תת-גונדר מרוויח כ-49 אלף שקל ברוטו ואילו נציבת שירות בתי הסוהר מרוויחה כ-88 אלף שקל. גם פה, בדומה לצבא ולמשטרה השכר הזה מתורגם לפנסיות תקציביות מנופחות של עשרות אלפי שקלים בחודש.
● קצת פרופורציה: השכר הממוצע במגזר הציבורי אמנם גבוה מהממוצע במשק (כ-16 אלף שקל בשנת 2017 לעומת כ-10 אלף שקל), קצב העלייה הריאלי הממוצע גבוה משאר המשק וגם הפנסיות התקציביות גבוהות יותר משאר המשק. אבל, הנתונים האלה לא שלמים: הדוח של האוצר שפורסם היום כולל רק כ-300 אלף עובדים של עובדי שירות המדינה וגופי המדינה ששכרם משולם ישירות מתקציב המדינה, אבל לא כולל כ-400 אלף עובדים נוספים של גופים נתמכים כמו רשויות מקומיות, קופות חולים, השכלה גבוהה ומועצות דתיות ועוד - שלרוב מורידות את הממוצע. יש גם שלושה גופים שהם למעשה מעל לחוק השכר כמו שופטים, עובדי הכנסת ועובדי מבקר המדינה. בעוד מבקר המדינה מפרסם אחת לשנה את נתוניו, השופטים ועובדי הכנסת אינם חשופים כלל לציבור ונתוניהם נחשפו כתוצאה פנייה שהגשתי בשנה שעברה על-פי חופש המידע.
3
אם יש משהו חדש יחסית בדוח השכר השנתי של הממונה על השכר באוצר לשנת 2017, זהו הפרק שנקרא "החיים הצפויים בפנסיה", שמופיע בו בפעם הראשונה. זה לא שהפרק שמתפרסם לראשונה בדוח השכר השנתי חושף דברים שלא ידענו או שלא נכתבו בעבר - אבל עצם ההופעה של פרק מיוחד רק על הפנסיה הצפוייה מלמדת עד כמה הנושא הזה חשוב לחיים עצמם, לרמת החיים בגיל הפרישה ולמודעות למה שיקרה בגיל פרישה. ככל שיכתבו וידברו על זה כמה שיותר, כך זה יחלחל ויופנם בציבור, כי זה אחד הנושאים הכלכליים החשובים ביותר לאור העלייה בתוחלת החיים והצורך ביותר כסף כדי להמשיך ולשמור על רמת חיים דומה לזו שהעובד היה מורגל אליה לפני פרישה.
כל אזרח חייב לשנן את המושג שנקרא "יחס תחלופה", עליו מדבר הממונה על השכר. זה היחס בין קצבת הפנסיה למשכורת ערב הפרישה. ככל שהיחס נמוך, כך הירידה ברמת החיים עם היציאה לגמלאות תהיה חדה יותר, ולהיפך, מכיוון שלאנשים בגילאי העבודה יש הוצאות שאין לגמלאים (כמו משכנתא). מקובל לחשוב שיחסי תחלופה נמוכים מ-100%, בדרך כלל 70% ומעלה, הם הולמים ומספקים בשביל להגיע ליחס כזה צריך לעבור 35 שנה או יותר וזה גם תלוי ברכיבי השכר ואם כולם מופרשים לפנסיה. למרבה הצער, זה יחסים שרק מי שמקבל פנסיה תקציבית ייהנו מהם, ושאר הציבור (כלומר, מרבית הציבור) לא יגיע ליחסים כאלה. מכיוון שמדובר בדוח על שכר עובדי מדינה, הפרק של הפנסיה עוסק מטבע הדברים בעובדי המדינה. בפנסיה תקציבית של עובדי המדינה, למשל, מדובר בקצבת הפנסיה התקציבית המשולמת על-ידי המעסיק ועוד כסף שנצבר בקופת הגמל עבור ההכנסה שאינה מבוטחת לפנסיה תקציבית - בעיקר רכיבי עבודה נוספת והחזר הוצאות. זו הרעה החולה מאוד של עובדים בשירות המדינה בפרט ועובדים בכלל - שהשכר כולו אינו מבוטח לפנסיה. ככל שחלק גדול מהשכר אינו מבוטח לפנסיה - מצבו של העובד יותר גרוע, כי הפנסיה שלו צפויה להיות קטנה בגיל פרישה.
הפרק מצטט את המחקר של פרופ' אביה ספיבק ושרית מנחם-כרמי מאוניברסיטת בן-גוריון, שצוטט גם פה, שקבע שיחס התחלופה הממוצע בכלל המשק יעמוד על שליש מהשכר ערב הפנסיה, בגלל אותה רעה חולה של רכיבי שכר שאינם נחשבים בהפרשות לפנסיה. המחקר הזה הראה עד כמה מצבו של ציבור העובדים בפנסיה צוברת היא די עגום ונדמה לי שהעובדים לא ממש מבינים שתהיה להם נפילה ברמת החיים. חשוב לי להדגיש שמדובר רק מפנסיה משכר, כמובן שיש תוספת של קצבת זקנה וחסכונות, אם ישנם כאלה, לכל עובד (אם בתיקי השקעות או בנכסים אחרים כמו דירות וכד').
כך או אחרת, מה שחדש בפרק על הפנסיה הוא מדגם שעשו אגף השכר ואגף הכלכלן הראשי בקרב כ-4,000 עובדים אשר פרשו לגמלאות בשנת 2016, 79% מהן נשים. גילאי הפרישה נעים בין61 ל-65 אצל גברים (61 בחינוך, 65 בבריאות ובמשרדי ממשלה) ו-60-63 אצל נשים (60 בחינוך, 62 בבריאות ו-63 במשרדי ממשלה). התוצאה היא די מדאיגה: יחס התחלופה הממוצע עומד על 48% בלבד.
אבל, ממוצעים הרי משקרים, וחשוב לדעת מי איך יחסי התחלופה מתפלגים לפי תחומי עיסוק. ובכן, גם את זה עשו באוצר והתוצאות לא מפתיעות: שופטים עובדים בראש עם יחס תחלופה של 66% ואילו באוניברסיטאות יחס התחלופה הוא הנמוך ביותר ועומד על 46%. כשמוסיפים את קצבת הזקנה (חושבה לפי 2,300 שקלים בחודש בממוצע), כמובן שיחסי התחלופה משתפרים משמעותית, כאשר הממוצע של יחס התחלופה בקרב הפורשים עומד על 63% ואילו אצל השופטים שנמצאים בראש זה עומד על 70%.
4
יחסי התחלופה של הפנסיה בסקטור הציבורי הם סבירים ומעלה, וגם השכר - שניהם בממוצע. עובדים בסקטור הפרטי יכולים רק לחלום על יחסי תחלופה כאלה והם חייבים להפנים שאלו יהיו אצלהם הרבה יותר נמוכים. מה שקורה הוא שהדור הנוכחי ובמיוחד הדור הבא יישאו על גבם את סחרור השכר בסקטור הציבורי ואת סחרור הפנסיות התקציביות. זה יבוא על חשבונם.