השופט שאול שוחט / צילום: רפי קוץ
מה הקשר בין חברה המאוגדת באיי התעלה, וילה בשווי כ-25 מיליון דולר ביישוב יוקרתי במרכז הארץ וזוג מהעשירון העליון שמצוי בסכסוך גירושים? ובכן, החברה הזרה, המאוגדת במקלט המס, רשומה כבעלים של הווילה היוקרתית. בשלב מסוים בחיי החברה הזרה, בעל השליטה היחיד בה היה מיליונר ישראלי, שרעייתו והוא התגוררו בווילה בעשור האחרון, אך לאחרונה נקלעו לסכסוך גירושים.
כעת האישה טוענת כי הווילה שייכת לשניהם, אבל כדי לזכות בנתח מהנכס עליה להביא לכאן את "החברה הזרה" ולהוכיח כי רישום הווילה על-שם החברה הוא פיקטיבי, שנועד לצורכי מס בלבד, כאשר בפועל הווילה שייכת לבני הזוג.
ומה יש לחברה לומר על זה? היא מתנגדת להגיע לדיון בישראל, וטוענת כי על האישה להגיע לאי גרנזי ולנסות להעלות בבתי המשפט שם את טענותיה. גרנזי הוא אחד מאיי התעלה הבריטיים, הממוקם בתעלת למאנש ליד חופי צרפת.
בית המשפט המחוזי בישראל לא קיבל עמדה זו של החברה הזרה, ובפסק דין שניתן בשבוע שעבר, דחה את ניסיון החברה להתחמק מלהגיע לדיון בישראל, וקבע: החברה תגיע ותתמודד כאן עם טענות האישה כי הווילה שייכת לה ולבעלה.
פסק הדין לא מכריע בסכסוך הרכושי בין בני הזוג אלא סובב סביב השאלה המשפטית אם ניתן לחייב את החברה הזרה להתייצב לדיון בישראל כצד לסכסוך משפטי-משפחתי.
הרכוש נרשם בחו"ל
הסכסוך בין בני הזוג סובב סביב עשרות רבות של מיליוני דולרים, אך לטענת האישה, בית המגורים ביישוב היוקרתי במרכז הארץ, המוחזק על-ידי החברה באיי התעלה, הוא הנכס המרכזי שממנו תוכל להיפרע, היות שרוב הרכוש שצבר הבעל אינו רשום בישראל אלא מפוזר ורשום במקלטי מס ברחבי העולם.
בני הזוג נישאו בשלהי שנות ה-90, ולהם מספר ילדים משותפים. החל משנת 2007 ועד לסמוך לפרוץ הסכסוך ביניהם, התגוררו בני הזוג עם ילדיהם בווילה ביישוב היוקרתי, הרשומה בבעלותה המלאה של החברה הזרה, אשר הוקמה בשנת 2002 על-ידי קרן נאמנות שנוסדה באי גרנזי.
ביולי 2017 הגישה האישה לבית המשפט לענייני משפחה תביעות בענייני רכוש, משמורת ומזונות הילדים. במסגרת התביעה הרכושית היא פירטה את השתלשלות מערכת היחסים בין הצדדים, תוך פירוט מצבת הנכסים המשפחתיים, כפי ידיעתה. ביחס לבית המגורים עתרה האישה לפסק דין הצהרתי, המורה כי מחצית הזכויות בבית שייכות לה ולפירוק השיתוף בו.
בשים לב כי החברה הזרה היא הבעלים של בית המגורים, עתרה האישה להיתר המצאה מחוץ לתחום (להתיר לה לזמן את החברה הזרה לדיון בישראל), ובית המשפט לענייני משפחה נעתר לבקשתה במעמד צד אחד.
בתגובה, עתרה החברה הזרה לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה להורות על ביטול היתר ההמצאה מחוץ לתחום; ואכן התקיים דיון בנושא.
האישה טענה בין היתר, באמצעות עורכי הדין שמואל מורן ויהודית מייזלס, כי מאחר שבית המגורים מצוי בישראל, ומאחר שהבית נרשם באופן פורמלי בלבד בבעלות החברה הזרה שהקים הגבר ומצויה בשליטתו - יש לחייב את החברה להתייצב.
עוד טענה האישה כי כל רכושם המשותף של בני הזוג נרשם באמצעות חברות או חברות נאמנות או גופים אחרים בארץ ובחו"ל, לאור מומחיותו של הגבר בתחום הפיננסים, בניית נגזרות מתמטיות, הקמה וניהול של קרנות גידור, ייעוץ כלכלי לתכנוני מס מורכבים וכיוצא באלה.
עוד נטען כי ישראל היא הפורום הנאות לדון בתביעה, בהתאם לכך שהמקרקעין שבמחלוקת מצויים בישראל, ובני הזוג התגוררו בארץ במהלך חייהם המשותפים.
מנגד טענה החברה הזרה, באמצעות משרד עורכי הדין אלטשולר-ולנר, כי אין לאישה עילת תביעה נגדה, שכן הסכסוך בין הצדדים אינו בעניין מקרקעין אלא בעניין מעמד האישה בקרן הנאמנות ואצל החברה, אשר אינן (הקרן והאישה) כפופות לדין הישראלי.
כמו כן, לטענת החברה, הבקשה הוגשה בחוסר ניקיון-כפיים ותוך הטעיית בית המשפט, לנוכח קיומה של תניית שיפוט ייחודית שעליה הסכימו הצדדים, ולפיה כל טענה בקשר לבית המגורים תידון בפני הערכאה המוסמכת בגרנזי ועל-פי דיני גרנזי.
באשר לגבר, עמדתו בבקשה - כפי שהוצגה על-ידי עורכי הדין רועי סידי ואביעד שנון ועו"ד ברק טל ממשרד יגאל ארנון - הייתה שלנהנים של קרן הנאמנות אין כל זכות או תביעה כלפי נכסי הנאמנות, ולכן לא קיימת עילת תביעה לאישה נגד החברה הזרה; הדין החל על כל עניין בקשר עם קרן הנאמנות הוא הדין החל בגרנזי, וסמכות השיפוט היא למדינת גרנזי. לפיכך, גם הגבר טען כי יש להורות על ביטולו של היתר ההמצאה של התביעה מחוץ לתחום.
בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשת החברה לביטול היתר ההמצאה, קבע כי על החברה להתייצב לדיונים בישראל, וכן חייב אותה בהוצאות האישה בסך 20 אלף שקל.
על החלטה זו ערערה החברה הזרה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בבקשת רשות הערעור שנפרסה על פני 270 עמודים ומפנה לעשרות עמודי נספחים, טענה החברה כי ב-2002 חתמה האישה על מסמך העברת הכספים בין קרן נאמנות אמריקאית לקרן הנאמנות בגרנזי, ובכך קיבלה על עצמה את סמכות השיפוט הייחודית של בתי המשפט באי גרנזי, וזאת על-פי תניית השיפוט שבהסכם הנאמנות.
עוד נטען כי אין לגבר או לאישה זכויות כלשהן, קנייניות או מעין-קנייניות, בבית המגורים, וזה מהווה נכס של החברה ושל הנאמנות. כן נטען כי אין כל בסיס לטענת האישה שהנכס "מוחזק" עבור הצדדים, משום שהבית ומניות החברה הם בבעלותה (הישירה ו/או העקיפה, בהתאמה) של הנאמנות, כאשר לנאמנים המחזיקים בה נתון שיקול-הדעת הבלעדי לעשות במניות החברה ובנכסיה כראות עיניהם.
החברה הזרה תבוא לארץ
בתגובה טענה האישה כי התביעה כלפי החברה היא ביחס למקרקעין המצויים בישראל, בית המגורים שבו התגוררו בני הזוג במשך כ-10 שנים ועד לפרוץ הסכסוך; וכי החברה הזרה הוקמה למטרה אחת ויחידה, שהיא החזקת הבית, ותביעתה נועדה להוכיח כי בני הזוג (ולא החברה) הם הבעלים האמיתיים של בית המגורים.
האישה טענה עוד כי תניית השיפוט בהסכם הנאמנות אינה תניית שיפוט ייחודית, ועד היום לא הוכיחה החברה כל קשר משפטי בינה לבין הנאמנות; והמסמכים שאליהם מפנה החברה אינם כוללים אותה כצד החתום על ההסכם.
השופט שאול שוחט מבית המשפט המחוזי דחה את טענות החברה כי אין לחייב אותה להגיע לדיון בישראל, וזיקק את המחלוקת לשאלה האמיתית שצריכה להתברר בבית המשפט לענייני משפחה: האם הוברח רכוש באמצעות רישומו בבעלות חברות זרות.
שוחט ציין כי "תביעות בין בני זוג שבמסגרתן טוען אחד כלפי משנהו כי רכוש כזה או אחר שנצבר במהלך החיים המשותפים נרשם באופן פורמלי על-ידי צד ג' כלשהו שבו שולט הצד הנתבע, וכי 'הבעלות האמיתית' באותו רכוש שייכת לבני הזוג, אינן דבר נדיר במחוזותינו".
שוחט הוסיף כי "כאשר אותו צד ג' אינו בן משפחה של בן הזוג התובע, והסעד המבוקש הוא זכויות בנכס הרשום על-שמו, לעתים אין מנוס אלא מצירופו כצד להליך המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, על-מנת למנוע את פיצולה של ההתדיינות בין שתי ערכאות שונות, ועל-מנת שפסק הדין שיינתן יהיה אפקטיבי".
כך, הוסיף שוחט, נעשה גם בעניין שבפניו, משבית המשפט לענייני משפחה הורה על צירוף החברה הזרה כנתבעת בהליך, לאחר שמצא כי אם לא יעשה כן, לא תוכל האישה לקבל שום חלק או זכות בבית המגורים, אף אם תוכיח את תביעתה עד תום; וזאת, היות שהחברה היא בעל דין דרוש והכרחי בהליך שלא ניתן להסתפק בעדותו מהצד.
עוד ציין השופט כי "כמובן, גרסת האישה בתביעתה טעונה הוכחה. בית המגורים רשום במרשם המקרקעין על-שם החברה הזרה, ועל-שמה בלבד. הוראת סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, קובעת כי רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו. על-מנת לחרוג מכלל זה יידרשו הוכחות חד-משמעיות שיצביעו על אפשרות אחרת".
"יחד עם זאת", הוסיף שוחט, "סעיף 125(א) לחוק המקרקעין אינו מהווה 'חזקה חלוטה' אלא חזקה הניתנת לסתירה". בנסיבות, נקבע, יש לאפשר לאישה להוכיח את טענותיה, ולשם כך נדרשת התייצבותה של החברה הזרה בישראל.
עוד ציין השופט כי החברה הזרה היא ישות משפטית עצמאית ונפרדת מהנאמנות; היא הרשומה כבעלת זכויות הקניין בבית המגורים; והאישה אינה תובעת דבר מהנאמנות; וגרסתה היא שהבעלות האמיתית בבית המגורים שייכת לה ולגבר, והרישום על-שם המבקשת הוא פורמלי גרידא, כאשר השליטה בחברה מסורה בידי הגבר.
סכסוכי גירושים: ניסיונות הברחת הרכוש הולכים ומשתכללים
השופט שוחט התייחס בפסק הדין לאחד הסודות הגלויים בסכסוכי גירושים - אלה כוללים לא פעם ניסיונות להברחת רכוש מהצד השני. במקרים רבים, צד שמרגיש שסוף הזוגיות קרב, מתחיל במלאכת הסתרת נכסים, הסתרת מסמכים שמעידים על קיומו של רכוש ומעלים כספים מחשבונות מדווחים לחשבונות עלומים בחו"ל. עם השנים נדמה כי ניסיונות ההברחה הולכים ומשתכללים, המעלימים הופכים ליצירתיים יותר, והתופעה הופכת לנפוצה יותר ויותר.
בין המקרים שדיווחנו עליהם ב"גלובס" לאחרונה היה עניינו של עורך דין העוסק בדיני משפחה, אשר ניסה להסתיר מאשתו בהליך גירושים דירה בבעלותו וכן כספים בחשבונות בנק על-שמו, וכשהתגלה הרכוש המוסתר במקרה על-ידי האישה, טען כי מדובר בדירה ובכספים השייכים לאמו. בית המשפט לא קיבל את הטענות וחילק את הרכוש בחלקים לא שווים, עם יתרון לאישה.
במקרים אחרים טענו צדדים להליכי גירושים כי כספים שהוציאו מהחשבון שימשו להחזר הלוואות לקרובי משפחתם, העבירו פעילות עסקית שלהם לאדם אחר בטענה כי העסק כשל ונמכר בנזיד עדשים, ועוד ועוד.
ואולם, המקרה הנוכחי שהגיע אל בית המשפט הוא אולי אחד היצירתיים ביותר, כאשר לטענת האישה אין לה כל דרך להגיע לעשרות מיליונים שנצברו במהלך הנישואים, היות שהם מצויים בכל מיני מבנים מורכבים של נאמנויות וחברות בחו"ל, אז היא נלחמת רק על הווילה בארץ.
בפסק הדין שחייב את החברה הזרה שמחזיקה בווילה להתייצב לדיון פה העלה בית המשפט את סימני השאלה שעולים מהפרשה לאור הנסיבות הסובבות סביב הווילה. "המבקשת אינה חברה זרה בעלת עסקים חובקי-עולם הזרה למשיב (לגבר, א' ל"ו), ושהמחזיקה בנכס אזוטרי בישראל, שהמשיבה (האישה, א' ל"ו) לוטשת אליו את עיניה.
"מדובר בבית מגורי הצדדים, בית שנבנה במהלך חיי הנישואים, ושבו התגוררה המשפחה משך תקופה של כ-10 שנים עד פרוץ הסכסוך. מדובר בבית בשווי עצום (לטענת המשיבה, כ-25 מיליון דולר). הבית מלכתחילה נרשם על-שם המבקשת. מגורי בני הזוג וילדיהם בבית הוסדרו על-פי חוזה מול המבקשת לתקופה של 24 שנה ובתמורה לדמי שכירות, אשר בשלב זה טרם הוכח כי שולמו אי-פעם".
עוד ציין השופט כי גם העובדה שלחברה הזרה אין נכסים נוספים מלבד הווילה מעוררת תהיות, וגם הקשר בין החברה לגבר טעון בדיקה. "הגם שבשלב זה לא ניתן לומר כי עלה בידי המשיבה להוכיח כי המבקשת והמשיב אחד הם - הוכחה לפני בית המשפט קמא זהות אינטרסים בין השניים, וכי קיים ביניהם קשר בל-ינותק. די אם אציין בהקשר זה כי המשיב הצהיר בעבר כי הוא מחזיק ב-100% ממניות המשיבה, וכך גם דיווח לרשויות המס בארה"ב".
הגבר הסביר את הדיווח שלו בעניין הבעלות ככזה שנובע משיקולי מס. על כך כתב השופט: "הסברי המשיב, כי קיימת בידיו רק בעלות כלכלית-מיסויית במבקשת, והוא מחזיק 'בבעלות לצורכי מס' במבקשת, הן טענות שעמן יצטרך בית המשפט קמא להתמודד במסגרת הדיון בתובענה. בשלב זה אין בהן די כדי להפריך את גרסת המשיבה, שלפיה המשיב הוא הגורם השולט במבקשת באופן שמאפשר לקבוע כי התביעה נעדרת עילה הראויה להתברר".