צינורות שמיועדים להנחת בפרויקט נורד סטרים / צילום: רויטרס, Axel Schmidt
אחד אחרי השני מונחים בימים אלה על קרקעית הים הבלטי צינורות הפלדה הכפולים שאמורים להפוך עד סוף השנה לצינור "נורד סטרים 2", שיעביר גז טבעי מרוסיה לגרמניה. כ-300 קילומטר כבר הושלמו, מתוך תוואי מתוכנן של יותר מ-1,200 קילומטרים, העוברים ב"מים הכלכליים" של רוסיה, פינלנד, שבדיה ודנמרק, לפני שהם מגיעים ליבשה ונכנסים מתחת לאדמה בעיר גרייפסוואלד שבמזרח גרמניה לשעבר. עלות הפרויקט עומדת על 9.5 מיליארד אירו, הוא ממומן על ידי חברת גזפרום הרוסית בשיתוף קונסורציום של חברות אנרגיה אירופיות, והוא אמור להכפיל את כמות הגז הטבעי שמוסקבה תוכל לספק ישירות לגרמניה - ומשם לכל היבשת.
אבל בעוד מתחת לפני הים הפרויקט מתקדם במהירות, דווקא מעליהם - בין ברלין לבריסל ולוושינגטון - הוא נתקל בהתנגדות הולכת וגוברת. בחודשים האחרונים הפך הפרויקט לנושא שנוי במחלוקת, שמפצל את האיחוד האירופי בין מזרח למערב ותורם גם למתחים המתגברים מול ארה"ב. בנוסף, הוא מציב את גרמניה בעמדה שהיא אינה רגילה בה - נלחמת באופן פומבי על האינטרסים הפרטיים שלה מול דרישות האיחוד האירופי, ומול האשמות שהיא מעדיפה חימום זול בעבור תושביה על חשבון מדינות מזרח אירופה ולטובת רוסיה.
בשלוש השנים שעברו מאז שהפרויקט, המכונה בתקשורת הגרמנית "צינור הגז של פוטין", יצא לדרך באופן רשמי - הוא כמעט לא עלה על הרדאר הציבורי בגרמניה. מדובר בצינור כפול המונח לאורך התוואי של צינור קודם - "נורד סטרים", שנכנס לשימוש מלא ב-2011 ומנוצל כמעט עד קצה גבול הקיבולת שלו - ושאמור לאפשר את הכפלת יצוא הגז הטבעי מרוסיה ישירות לגרמניה, מ-55 מיליארד מטר מעוקב של גז ל-110 מיליארד. מי שמנהל אותו מהצד הרוסי הוא קנצלר גרמניה לשעבר, גרהרד שרדר, שבתקופת כהונתו קידם את הצינור הקיים, ושעבר רק כמה חודשים אחרי פרישתו לעבוד בעבור גזפרום.
הנפגעות העיקריות
באירופה, הנפגעות העיקריות מהשלמת הצינור יהיו חברת האיחוד האירופי פולין ואוקראינה - הנמצאת בשיחות על הצטרפות אליו. שתי המדינות גוזרות כיום עמלות של מיליארדים מהעברת הגז הטבעי הרוסי לאירופה באמצעות הצינורות הקיימים שעוברים בשטחן. גרמניה, שער הכניסה של נורד סטרים 2, תהפוך למפיצת גז רוסי מרכזית באיחוד האירופי, כשהיא מנשלת את שתי המדינות ממעמדן. הצינור גם יקבע את מעמדה של רוסיה כספקית המובילה של גז טבעי לגרמניה (כבר כיום כ-40% מהיבוא הגרמני של משאב זה מגיעים מרוסיה), ויהיה בעל השלכות על היחסים בין מוסקבה לאירופה.
לכן, הופתע הציבור הגרמני לגלות כי בחודשים האחרונים מובילה ורשה התנגדות חריפה לפרויקט בתוך האיחוד האירופי, שהתבטאה בהצעה מטעם הנציבות האירופית להפקיע את סמכויות הפיקוח והתמחור של הפרויקט מידי גרמניה, ולהעבירן בכללותן לאיחוד האירופי. באופן מפתיע, במה שתפס כותרות ראשיות בתקשורת הפולנית, הצרפתים סימנו בתחילת השנה כי הם מצדדים בדרישה הפולנית, שאליה הצטרפו המדינות הבלטיות המנהלות מדיניות אנטי-רוסית.
פשרה ברגע האחרון
הגרמנים, שלא רגילים להיות בצד הלא-נכון של יוזמות הנציבות האירופית, יזמו ברגע האחרון פשרה, שבמסגרתה אכן יועברו חלק מהסמכויות בנוגע לצינורות גז המגיעים ממדינות מחוץ לאירופה לבריסל, אולם רובן יישארו באחריות המדינה הראשונה באיחוד שלשטחה יגיעו הצינורות. במקרה של נורד סטרים 2, מדובר בגרמניה. לפי הדיווחים, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל הפעילה את "כל כובד משקלה של גרמניה" בשבועות האחרונים כדי להעביר את הפשרה, והיא אכן אושרה בסוף השבוע האחרון על ידי מדינות האיחוד.
למרות שמרקל שיבחה אותה ("יום טוב לאיחוד האירופי", אמרה), הפשרה מציבה את גרמניה בבעיה אפשרית. הנציבות האירופית יכולה, למשל, לדרוש להפריד את הבעלות על הצינור מהבעלות על הגז שזורם בו. כיום, גזפרום מחזיקה בשני הנכסים הללו. אם הנציבות האירופית תכריח אותה להיפרד מאחד מהם, הכדאיות הכלכלית של הפרויקט עלולה לעמוד בסכנה. מחיר הגז לגרמניה עשוי לעלות.
טראמפ איים
גם ארה"ב אינה יושבת בחיבוק ידיים מול קשרי האנרגיה ההולכים ומתבססים בין ברלין למוסקבה. נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, איים באופן פומבי על גרמניה כי עליה לחדול מהתלות בגז הרוסי, ואמר שהיא "שבויה לחלוטין" של מוסקבה. "עדיין לא השתמשנו בכל הכלים שברשותנו היכולים להפסיק את הפרויקט או להאט אותו", איים בדצמבר האחרון שגריר ארה"ב לאיחוד האירופי, גורדון סונדלאנד, שהוסיף: " לטראמפ יש כלים רבים לעצור את הפרויקט". על הפרק עומדות סנקציות שארה"ב יכולה להטיל על חברות המעורבות בהקמת צינור הגז, ביניהן ענקיות תעשייה גרמניות כמו BASF, חברת האנרגיה ההולנדית-בריטית "של" ועוד. שגריר גרמניה בארה"ב, ריצ'רד גרנל, שיגר מכתבים מאיימים לחברות המעורבות בפרויקט בחודשים האחרונים בדרישה שיפסיקו את מעורבותן בו.
לכן, אין פלא שחלק מהפרשנים בגרמניה קובלים על כך שהפרויקט מסבך את המדינה מבחינה פוליטית. "מביצת הקוקייה שדגר עליה שרדר יצא למעשה דרקון שהגרמנים אינם יכולים להיפטר ממנו", כתב מיכאל תומאן ב"צייט", "מבחינה כלכלית אולי מדובר בסיפור הצלחה, אבל ברלין התעלמה מההשלכות הפוליטיות". ה"בילד" כתב במאמר מערכת: "רק בסוף ינואר מרקל הכריזה בדאבוס כי גרמניה מאמינה ב'חיזוק הסדר העולמי המולטי-לטרלי', אבל בנוגע לנורד סטרים 2, היא נוהגת בדיוק הפוך, ומאבדת קרדיט ואמינות משני צדי האוקיינוס האטלנטי".
אפילו וולפגנג אישינגר, היוזם והמארגן של ועידת הביטחון של מינכן שתתכנס החל מיום שישי הקרוב, יצא השבוע נגד מה שהוא הגדיר כצביעות גרמנית בנושא צינור הגז: "אם גרמניה רוצה לייצג ולהיות חלק ממדיניות חוץ אחידה של האיחוד האירופי, אי אפשר פשוט לגזור החוצה חלק ממדיניות זו ולהיות מובל על ידי אינטרסים לאומיים בלבד", אמר במסיבת עיתונאים שלשום.
מצב של אין ברירה
גרמניה, באיחור מסוים, מנסה לצמצם את הנזקים. היא נזכרה להבטיח פיצוי לאוקראינה על אובדן ההכנסה, ולפחות ברמה ההצהרתית מבטיחה "לא להיות תלויה אף פעם רק באנרגיה רוסית", כפי שאמרה מרקל בביקורה במזרח אירופה בשנה שעברה. היא גם מתחילה לקדם הקמת טרמינלים לגז נוזלי (LNG), שאותו תוכל לייבא מקטאר למשל או מארה"ב, כפי שדורש טראמפ באופן גלוי.
לפי הערכות, הפרויקט כבר עבר את נקודת האל-חזור. רבע ממנו הושלם, האישורים ניתנו, וכל נסיגה גרמנית תעלה לממשלה בברלין מיליארדים בכספי פיצויים או בדיונים אינסופיים בבתי משפט. נכון לעכשיו, הפרויקט אמור להסתיים בסוף 2019, בדיוק בזמן בשביל רוסיה, שצריכה במועד זה לדון מחדש עם אוקראינה על העמלות שזו תיקח על העברת הגז למערב.
לגרמניה, ולאירופה כולה, אין ממש ברירה. "מנקודת מבט אירופית" אמר מנכ"ל חברת האנרגיה OMV האוסטרית, המממנת 10% מהפרויקט, "הצינור הוא חסר תחליף: ישנה ירידה בייצור גז טבעי באירופה, אז עלינו לייבא יותר גז". בגרמניה המצב אף נואש יותר: המדינה הפסיקה את פעילות הכורים הגרעיניים אחרי אסון פוקושימה, ובימים אלה התחייבה לסיים את השימוש בתחנות כוח פחמיות עד שנת 2038. גרמניה זקוקה לגז הטבעי הרוסי. השאלה כעת היא איזה מחיר היא תשלם, מבחינה כלכלית ופוליטית, על אספקתו בנורד סטרים 2.
נורד סטרים 2 - מיליארדי דולרים, אלפי קילומטרים
● תוואי הצינור: 1,224 ק"מ (כפול שניים, מכיוון שמונחים צינורות כפולים)
● עלות הפרויקט: 9.5 מיליארד אירו
● קיבולת: 55 מיליארד מטר מעוקב גז בשנה, בדומה לנורד-סטרים 1 שלצדו מונח הצינור החדש (הכפלת יצוא הגז מרוסיה)
● מממנת עיקרית: גזפרום שבשליטת ממשלת רוסיה, בסיוע מימון מהחברות האירופיות ווינטרשל (סובסידיה של BASF הגרמנית), UNIPER (גרמניה), OMV (אוסטריה), SHELL (הולנד-בריטניה), ו-Engie (צרפת)