איור: תמיר שפר
א.
יש משהו מלבב בצפייה בגנץ וחבורתו מסתבכים בהבהרות להצהרות ואז בהבהרות להבהרות. קצת כמו סרטון של חתלתולים בחנות לצורכי סריגה. אבל לא רק הם. נראה שכולם מבהירים כל הזמן, הבהרה היא צו השעה. אנשים לא רק מבהירים בעצמם את עצמם, הם גם דורשים הבהרות מאחרים ומזמינים זה את זה לשיחות הבהרה. רק בשבוע האחרון ממשלת סין ביקשה הבהרה מישראל בעקבות אמירת ראש השב"כ שהשקעות של חברות סיניות עלולות להוות סכנה לביטחון המדינה, מעצבת שמלות הכלה דניאלה שלום דרשה הבהרה מהמעצב עובד כהן וטענה שהעתיק ממנה שמלה ומפקד גל"צ שמעון אלקבץ זימן את הפרשן הפוליטי יעקב ברדוגו לשיחת הבהרה בעקבות השתתפותו במסע הבחירות של מירי רגב.
ההבהרה החמודה של השבוע שמורה לעיתון החרדי "יתד נאמן" אחרי שהדפיס בטעות פרסומת למותג הפאות לנשים "גלית איטליה" במוסף התורני, דבר שעלול להביא להרהורי עבירה ולכל הפחות לביטול תורה. "שגיאות מי יבין", ציטט העיתון מתהילים (יט, יג).
אגב, חייבים להודות שהחשש של העיתון היה מוצדק לגמרי כי אני מיד עזבתי הכול ונכנסתי לבדוק על גלית איטליה. לא היו לי יותר הרהורי עבירה מהרגיל, אבל לאישה שלי קוראים גלית ובדיוק היינו באיטליה, אז הרגשתי שיש פה משהו קוסמי, רמז לסוד גדול. גלית איטליה הוא מותג יוקרה שמציע קטלוג מרשים של פאות פרימיום משיער ברזילאי איכותי בייבוש טבעי. יש גם "גלית איטליה סקול" עם מגוון גדול של קורסים בטיפוח. אבל הסקופ הרציני זה שזהבה ויצמן, הפאנית המיתולוגית, פתחה לאחרונה ליין על שמה, ZEHAVA, עם פאות בהתאמה אישית. לא תצאי משם עם עודף מאלף דולר, אבל יש שוק שוקק של פאות יד שנייה שגם אליו צללתי משום מה. אולי חשבתי שבקרקעיתו אמצא את הרמז לסוד הגדול או לפחות את השעה שאבדה לי ולעולם לא תשוב.
חשוב לי להבהיר את ההצהרה בנוגע לשעה שאבדה: במקרה שאקלע לסיטואציה שבה התמצאות שטחית בסצנת הפאות של בני ברק תעשה את ההבדל בין חיים ומוות, לא רק שלי, של כל האנשים בעולם, השעה הזו תשתלם ובגדול. כמובן שאין צורך להבהיר שבמקרה כזה, מדיניות הפרסום של "יתד נאמן" תיאלץ להשתנות.
ב.
ברמה הפתטית של הדברים, קצת עצוב לראות את כל שיח ההבהרות הזה. זה נראה שאנשים לא יודעים לשאול, לא יודעים לענות, ולא מצליחים להסביר או להבין שום דבר. ולא שהנושאים עד כדי כך מסובכים, בואו, כולה חוק הלאום. כמה כבר אפשר עוד להבהיר את הדבר הזה? כמה עוד אפשר להתפתל סביב זה? וכמה הסברים על עמדת מאן דהוא בנושא צריך ישראלי ממוצע לקבל עד שתנוח סוף-סוף דעתו, לכאן או לכאן? האם זה ייגמר אי פעם? גם ההתנתקות, עם כל הכבוד. אני לא ממעיט בחשיבותה של ההתנתקות כאירוע, אבל אם אחרי כל השנים צריך להסביר ולהבהיר לאנשים שוב ושוב כמה משפטים פשוטים למדי שמודפסים שחור על גבי לבן בעיתון, אז יש לנו פה בעיה.
כל זה ברמה הפתטית של הדברים. ברמה המהותית, ככל שעולה הבהירות אובדים הפרטים ונשרפים. כמו שמעלים צילום לרשת ומשחקים עם האפקטים. מהבהרה להבהרה נעלמים הגוונים ומתעבה הערפל. כמו שגוף בהיר מחזיר את האור, ההבהרה הופכת למראה. דבר לא נבלע, דבר לא נספג. עד שאמירה לא הופכת לחסרת משמעות ומשקל לא עוזבים אותה, מוציאים לכל משפט את המיץ ואז לא מבינים למה אין בו טעם.
כשהייתי ילד, אמרו לי ואחר-כך אמרתי לילדים שלי, שמי שלא אוכל את הקשה של הלחם יש לו שיניים חלשות, ובסוף הוא יצטרך מישהו שילעס בשבילו את האוכל. אז אותו דבר: אנשים לא צריכים שיבהירו להם, הם צריכים שיחדדו להם. במקום להשטיח את המשפט, לתת לו שפיץ. אנחנו רחוקים משם: חיפשתי בחדשות גוגל ויש יותר מפי חמישה אזכורים להבהרות מאשר לחידודים. אנשים לא מבקשים לחדד ואנשים לא מבקשים שיחדדו להם - וככה הכול נראה! מישהו צריך ללעוס בשבילם את המחשבות.
ג.
בשביל לחזק קצת את השיניים של המחשבות דפדפתי השבוע בגיליון פברואר של כתב העת המדעי "התקדמויות מדעיות". רציתי לקרוא כתבה על היכולות השכליות של הדבורים: הן יודעות לחבר ולחסר וכנראה שגם תופסות איכשהו מושגים כמו האפס, הכלום והאין. אבל בדרך תפסה אותי כותרת מעניינת בהרבה: "התודעה האנושית נתמכת על-ידי תבניות דינמיות ומורכבות של אותות מתואמים במוח". עם כל הכבוד לדבורים, כן?
על השאלה מהי התודעה ואיפה היא, מנסים כולם לענות מאז ומתמיד וכל התשובות יפות ונכונות בעיניי, במיוחד כשהן סותרות זו את זו. אבל המחקר הזה, אם הבנתי נכון, חיפש את התודעה בכיוון אחר - איפה שהיא לא נמצאת. פסקת הפתיחה של המחקר שלחה אותות מתואמים, מורכבים ודינמיים לאורך ולרוחב התודעה האנושית שלי: "התודעה", כתבו, "הולכת לאיבוד ונמצאת מחדש כל יום, מהרגע שאנחנו נרדמים עד הרגע שאנחנו מתעוררים. התודעה יכולה להתבטל זמנית על-ידי סמים או באופן קבוע על-ידי פגיעה מוחית. כל עזיבה את הערות המודעת גורמת לשינויים בתפקוד המוח וההתנהגות, וכל העזיבות האלה חולקות תכונה משותפת: היעדר דיווח של חוויה סובייקטיבית".
המשפט "היעדר דיווח של חוויה סובייקטיבית", אומנם מתייחס למצב של חוסר מודעות, אבל הוא גאוני יותר כשמוציאים אותו מהקשרו ומציגים אותו כמעין שנגרילה, תמונה מהופכת לעולם גדוש, מוגזם, פומבי ושופע בעודף דיווחים של חוויות סובייקטיביות. היעדר דיווח של חוויה סובייקטיבית? נשמע כמו חופשה.
החוקרים השוו סריקות מוח fMRI של אנשים במצבי תודעה/מודעות שונים; מאנשים בריאים ופעילים, דרך אנשים שלא מגיבים ועד לאנשים שלא מודעים משלל סיבות. הם מצאו שני דפוסים רלוונטיים של אותות, אחד פשוט יותר ומוגבל על-ידי האנטומיה המיידית של המוח, והשני דפוס מורכב יותר של אותות שלא התחשבו באנטומיה של המוח וקפצו ממקום למקום, כבים ונדלקים. ככל שהנבדק היה פחות מודע, הוצג יותר הדפוס המוגבל, ולהיפך - ככל שהמוח היה במודעות מלאה יותר, כך הוצג יותר הדפוס המורכב. חתימת האות הייתה ברורה וחזקה. האם האות המשוכלל, הדינמי והמשולב הזה הוא התודעה? האם הוא נושא אותה בכנפיו? את זה אולי יגלו החוקרים שיטפסו על כתפי החוקרים האלה, ואולי לעולם לא נדע.
ד.
מהו האות הזה, מהי התודעה? הרבה אנשים אמרו את זה הכי יפה, אבל המורה הגדול יעקב רז אמר את זה עוד יותר הכי יפה: "תשומת לב זוהי המודעות לכך שתשומת הלב עצמה, כמו החיים בכלל, היא סדרה של רגעי תודעה". לא יודע מה אתכם, אבל התודעה שלי, בשבתה כיו"ר דירקטוריון העצמי, מאשרת את המסר הזה.
אל מול הבהירות המחשבתית של המדענים והפילוסופים מתגלים ניסיונות ההבהרה המגושמים של הפוליטיקאים ודובריהם במלוא עליבותם.