שמורת ראנטמבור / צילום: נורית פרח
שש בבוקר של יום גשום וקפוא. חמישה ג’יפים דוהרים על הכביש מלא המהמורות המוביל לפארק הלאומי ראנטמבור (Ranthambore) שבמדינת רג’אסטן, הודו. נהג הג’יפ שלנו, רג’נדרה, פרס ברזנט מעל ראשינו כהגנה מהגשם. אנחנו יושבים מכורבלים במיטב השכבות שעלינו. האוזניים קפואות והאף אדום. ויפול המדריך המקומי חילק לנו שמיכות מבעוד מועד.
מחשבות מטרידות אותי. למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? ממילא חושך עכשיו. מה כבר נראה בשש בבוקר שלא נוכל לראות בעשר? וגם אם נראה, לא נוכל לצלם. "אנחנו צריכים להיות ראשונים בשער השמורה", אומרת מאיה המדריכה שהצטרפה לג’יפ שלנו.
בשער השמורה התקבצנו, כל חמשת הג’יפים, ובהם 16 צלמים ו-2 מדריכים - עידו ומאיה שבאו איתנו מהארץ. עידו הסביר שכל ג’יפ עכשיו בפני עצמו. יש לנו יום שלם לתור את השמורה בעקבות הטיגריס הבנגלי (Panthera Tigris), "הפנתר", שנמצא בסכנת הכחדה. אם לא יתמזל מזלנו היום, יש יום וחצי של ספארי בהמשך.
הטיגריס הראשון שלי
וכך החלו ויפול ורג’נדרה לחפש סימנים שהשאירו אחריהם הטיגריסים. עקבות בחול, גללים, סימני גרירת פגרים בעשב, ריחות, קולות, צריחות אזהרה של קופים ואפילו תנועה מעגלית בשמיים של עופות אוכלי נבלות - כל אלה יכולים לרמז על טיגריס מנשנש פגר. מדי פעם עצרו לדקה וביקשו שקט מלא. הם היטו את אוזניהם לכיוון מסוים, ואז החליפו מבט מרוצה. Hold on! (החזיקו חזק) קראו לעברינו, והחלו לדהור על השביל הקופצני. בצד השביל התגלה דוב שחור כשהוא מלחך עשב באדישות מוחלטת.
לבקשתנו, עצרו לרגע קט, אבל המטרה - להיות ראשונים בגילוי הטיגריס - דורשת להמשיך בדהירה, ואז נעצרנו ליד ג’יפים נוספים מהקבוצה שלנו. הגשם חדל, והברזנט הוסר מעל לראשינו ויכולנו לעמוד בג’יפ. ה"חיילים" שלפו את תותחי המצלמות וכיוונו אותן אל תוך היער, שם שכבו ברוגע ארבעה טיגריסים. ויפול הסביר לנו שאלו הם הזכר -"T57" יחד עם בת זוגו לארלי ושני צאצאיהם. באותו רגע התעורר ויכוח בין המדריכים. האם בת הזוג היא לארלי או קומבה, שהרי ידוע ש-T57 הוא "שובב גדול" ובאמתחתו מספר לא מבוטל של פנתרות חן. רג’נדרה, במבט נבוך קמעה, שלף סרטון שצילם אמש בטלפון, שמסגיר את מעלליו הרומנטיים של T57 מליל אמש.
לכל טיגריס בשמורה יש שם, או לפחות כינוי, המורכב מהאות T ואחריה מספר. ויפול הסביר לנו איך הם מזהים את הטיגריסים: לכל טיגריס דוגמה שונה מעט של פסים על גופו, כמו טביעת אצבע אצל אנשים. הנהנתי בראשי, אך בסיכון להיחשב גזענית, לי הם נראו זהים.
בעוד אני מתעדת את "הטיגריס הראשון שלי", קם T57, והטיל מנוזלי גופו על אחד העצים לסימון טריטוריה, ואז שלח אלינו מבט ספק משתאה, ספק מאיים, והחל לפסוע לעברנו. אנשים שפויים היו עוזבים את האזור, שכן הג’יפים פתוחים לחלוטין כלפי חוץ. אבל כולנו ירינו במיטב קצב האש של מצלמותינו, כאילו אין מחר.
ההתרגשות הגיעה לשיאה כאשר T57 התקרב כמעט למרחק נגיעה, והמצלמה יכלה לקלוט רק את ראשו. בהמשך נתן לנו זווית צילום של כל הגוף, כמו דוגמן מנוסה. מאיה התרגשה מאוד ועיניה נצצו מתחת לשערה הג’ינג’י השופע: "זאת לא הפעם הראשונה שלי בשמורה, ומחזה כזה טרם ראיתי".
זריזות הטיגריס, תושיית הפרה
פתיחה מעולה לבוקר ראשון בשמורה, אבל כששככה קצת ההתרגשות הגדולה, נזכרנו שעוד לא אכלנו ארוחת בוקר. ויפול הוציא את קופסאות ארוחת הבוקר שארזו לנו במלון, וכך, מפשירים בקרני השמש הראשונות, ישבנו בג’יפ ואכלנו בתיאבון. כמובן שאסור לצאת מהג’יפ, כי טיגריס יכול להתחבא מאחורי כל שיח. שירותים? נוסעים לאזור פתוח, מוודאים שאין טיגריס במרחק כמה עשרות מטרים, ומתפנים בטבע מאחורי הג’יפ.
בהמשך היום שוטטנו בשמורה בחיפושים אחרי טיגריסים נוספים. בדרכנו ראינו תן שהביט בנו בסקרנות משועממת. בעבר היה הפארק אזור ציד של המהראג’ות של ג’ייפור. ב-1973 הוכרז הפארק כאזור מוגן לטיגריסים, וב-1980 הוכרז כפארק לאומי. על גבעה בפארק נמצאים הריסות מבצר ראנטמבור, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. ניתן לעלות ברגל ולראות נוף עוצר נשימה מהפסגה, אבל מכיוון שלא פעם נראו גם טיגריסים בפסגה, החלטנו להסתפק במבט מרחוק מתוך הג’יפ.
המדריכים והנהגים בפארק ממוקדי מטרה: ככל שתיראה יותר טיגריסים, זה ייחשב ליום מוצלח, והטיפים בהתאם. כמובן שרצינו להגיע למקסימום טיגריסים, אבל בעדינות ביקשנו לראות מה עוד יש בפארק. רג’נדרה הביא אותנו לראש גבעה הנשקפת על אגם, ושם פגשנו את ה"Tiger Bird" (Rufous Treepie) המאוד ידידותית. בעוד אני מנסה לצלם את הציפורים הצבעוניות והיפות, התיישבה אחת על עדשת מצלמתי ואני זרחתי מאושר.
שמורת ראנטמבור מחולקת לכמה אזורים, ובאחד מהם חי עדר פרות. באחד הימים עקב הנהג אחרי מעגלים בשמיים של נשרים, שידועים כאוכלי נבלות. כשהגענו למקום, ראינו פגר של פרה לבנה וטיגריס מסתתר מאחורי השיחים. חיכינו בסבלנות לראותו יוצא ממחבואו. אחרים שהגיעו לפנינו הסבירו שהטיגריס נח לאחר שאכל. המשכנו לחכות בסבלנות. לפתע הגיעה פרה לבנה נוספת, וצעדה אל הפגר. היא עמדה לידו מושפלת ראש, רחרחה וליקקה את פניו בעדינות. מחזה קורע לב של פרה מתאבלת על בן משפחתה.
הטיגריס ממסתורו ראה הזדמנות למלא את המזווה בבשר טרי נוסף, והתגנב שפוף לעברה. כל המצלמות נדרכו. הפרה חשה בטורף, והחלה במנוסה. ואז החל המרדף. הטיגריס הצליח לקפוץ על גב הפרה. עוד דקה היה נושך אותה במלתעותיו את נשיכת המוות. ואז, להפתעת כולם, בעטה הפרה בטיגריס ברגליה האחוריות, וזה התעופף באוויר, ונחת על הקרקע קצר נשימה.
שמחתי לראות את התושייה של הפרה, אבל לצערי, האירוע הסופי נסתר בחלקו ממצלמתי, שכן התרחש מאחורי השיחים.
מגרש המשחקים של המהראג’ה
אבל לא רק יונקים היו על הכוונת שלנו. חובבי טבע (וצילום) המטיילים ברג’אסטן לא יוותרו על שמורת הציפורים קאולדאו גאנה (Keoladeo Gana) שליד העיר בהראטפור (Bharatpur), אחת משמורות הציפורים העשירות בעולם. מדי חורף מגיעים אליה עשרות אלפי בני כנף כדי לעשות בה את העונה הקרה. הם מגיעים מצפון הודו וגם הרבה צפונה משם - ערבות רוסיה, סיביר ומונגוליה. בשמורה הם מוצאים מקלט בטוח, טמפרטורות נוחות ושפע מזון. העופות החורפים מצטרפים אל אוכלוסיית העופות המקומיים היושבת קבע בשמורה וגם ללא מעט יונקים - בהם האייל ההודי הנקוד.
אירוני הוא שכל מה שמושך את כל בעלי החיים לכאן בהווה נועד בעבר להביא למותם. כל אזור המחיה הזה נוצר על-ידי המהראג’ה המקומי, שבנה מערכת של סכרים ותעלות לניקוז הביצות של האזור שהיו מוצפות מדי שנה בעת גשמי המונסון, כדי שתהיה לו שמורת ציד פרטית.
המהראג’ה הכיר את הטבע המקומי: את מסלול נדידת העופות בחורף מהצפון לדרום ואת האיילים המחפשים מקורות מים והחליט להקים באחוזתו אגם מלאכותי. הוא הניח שאגם כזה, שישמש מקור מים במשך כל ימות השנה, ימשוך אליו בעלי חיים רבים. בכך קיווה המהראג’ה להבטיח לעצמו ולאורחיו ציד בשפע במשך כל ימות השנה.
מה שצפה אכן קרה. אלפי ציפורים נודדות החלו לעצור באגם, חנו בו זמן ממושך ואף קיננו במקום. גם איילים וצבאים התקבצו בסבך שסביב האגם. בעקבותיהם הגיעו טורפים שונים. ציד עופות, בעיקר ברווזים, התנהל במקום עד שנות ה-60 של המאה ה-20. אבל עם המודעות ההולכת וגוברת בהודו להגנה על חיות הבר, נחקקו חוקים נגד ציד. בשנת 1982 הוכרז המקום כפארק לאומי, וב-1985 כאתר מורשת עולמית. במקום כ-370 מיני ציפורים, ועוד זוחלים, יונקים ואחרים.
בילינו יום שלם בשמורה כשכל זוג מתנייד על גבי ריקשה וחלק מהזמן ברגל. בשמורה אזורי ביצות, חורשות ומישורי עשב, ולכן כל סוג של ציפור מוצאת כאן אזור מחיה מתאים. פגשנו עשרות מינים של ציפורים שלא הכרנו, ועוד רבות שמגיעות בנדידה גם לישראל. ציפור מים מיוחדת בעיניי היא ה"נחשון" (Anhinga או Darter). כשהיא צדה דגים באגם, גופה שקוע במים וצווארה הארוך בלבד נראה ומדמה נחש. ינשופים תמיד נראים מתוקים, אבל שני ינשופים מקננים בתוך גזע עץ זה ממש וואוו.
כחובבי טבע ובעלי חיים שכמותנו, ניצלנו כל הזדמנות לחוות את החיים בהודו ולהתרשם מאנשיה. עצרנו ליד הנהר באגרה כדי לראות את המכבסה העירונית. הכביסה היא אירוע חברתי, שבו אנשים מתקבצים ליד הנהר, עומדים במים המרופשים, וחובטים את הכביסה על אבן מחוספסת, שוטפים וסוחטים, ואז פורסים על החול לייבוש. עצרנו גם בבית ספר וראינו ילדים שמחים ולבושים היטב, יושבים על רצפת בטון בכיתות.
זה ביקורי השני בהודו. בפעם הראשונה, לפני למעלה מעשרים שנה, נשבעתי שלא אחזור. התקשיתי אז לראות ילדים נכים וחולים שנוצלו על-ידי "קבלני נדבות" על מנת לעורר את רחמי התיירים ולהעשיר את כיסי המעסיקים שלהם. כפי שהוסבר לנו אז, משפחות רבות מקריבות ילד אחד למטרת קיבוץ נדבות וגורמות לו נכות קשה. להפתעתי ולשמחתי, הפעם לא נתקלתי בתופעה הבזויה. המדריך המקומי הסביר לי שלפני שנים יצא חוק האוסר על ניצול אכזרי של ילדים.
ילדים אומנם רצו אחרינו בניסיון למכור מזכרות, אך זאת תמונה שונה מאוד מילד המציג את מומו כדי לעורר רחמים ולהעשיר את כיסי מעסיקו. שמחתי מאד לראות שהודו התקדמה גם בנושא הילדים וגם בנושא שימור הטבע. מי יודע, אולי אגיע לכאן גם בפעם השלישית.
משטחי ציד לשמורות טבע
רג’אסטן ידועה כארץ המהראג’ות (מהא = גדול, ראג’ה = מלך). הראג’ות היו המלכים המקומיים ששלטו במדינותיה הרבות של הודו, לפני איחוד הנסיכויות השונות למדינה אחת גדולה ב-1947.
המהראג’ות התנהלו באורח ראוותני וחיו בארמונות הלקוחים מתוך האגדות. אלה פזורים לאורכה ולרוחבה של הודו, אבל מדינת רג’אסטן מתהדרת בהכי הרבה מצודות וארמונות, יותר ארמונות מאשר באירופה כולה.
הארמונות הללו כללו בדרך כלל גם אדמות, ובהן שטחי טבע ובעלי חיים, ולא פעם הפכו לפארק ציד ושעשוע של הרג’א המקומי ואורחיו. בהודו המודרנית הפכו רבים מהארמונות הללו למלונות מפוארים ולאתרי תיירות, ועם המודעות ההולכת וגוברת להגנה על חיות הבר, נחקקו חוקים האוסרים על הציד, ופארקי הציד הפכו בהדרגה לשמורות טבע.
תת-היבשת ההודית מכילה 102 פארקים לאומיים ושמורות טבע, המשתרעות על פני כ-40 אלף קמ"ר, שהם בערך פי 2 מגודלה של מדינת ישראל. רבות מהן מקיימות פרויקטים להצלה של בעלי חיים בסכנת הכחדה ומסייעות לשמר את המגוון הגדול והייחודי של חיות הבר בתת-היבשת.
44 משמורות הטבע בהודו מוקדשות לשימור הטיגריס, והוא מהווה סמל לשמירת הטבע במדינה.
בעבר היה נהוג לצוד את הטיגריס, החתול הגדול והחזק ביותר במשפחת החתוליים, בשל יופיו, פרוותו המרהיבה וכן לשם שימוש בחלקי גופו ברפואה הסינית. כיום נותרו בעולם 2,000-1,000 טיגריסים, רובם בהודו, וגם הם נמצאים בסכנת הכחדה.
הפארק הלאומי ראנטמבור הוא המקום הטוב ביותר בהודו לראות את טורף-העל הזה בטבע, וכן יונקים, מכרסמים, זוחלים ובעלי כנף רבים.
מידע מעשי
עונה: ככלל, שמורות הטבע נסגרות בתקופת גשמי המונסון בין 30 ביוני ל-1 באוקטובר. הן פתוחות בשאר השנה, מתחילת אפריל עד 20 ביוני. בקיץ יש סיכויים טובים יותר לראות טיגריסים - בשל מחסור במים, עשב מת, וסיכוי טוב יותר לראות טורפים בקרבת מקווי מים או בשטח פתוח, אבל החום כמעט בלתי נסבל.
איך להגיע ולמה לשים לב כשבוחרים חברת טיולים: מיקומה של שמורת ראנטמבור, כ-360 ק"מ מדלהי, הופך אותה לאחד הפארקים המטוילים בהודו. אנחנו הגענו בטיול מאורגן של חברת פוטוטבע, אבל יש גם חברות ישראליות אחרות שמוציאות טיולים דומים. כשבוחרים חברה, כדאי לשים לב מה כולל הסיור בפארק, באיזה כלי רכב משתמשים וכמה זמן מוקדש בפועל לסיור בשמורה.
אנחנו הסתובבנו בפארק בג'יפים, אבל יש חברות שדוחסות את המטיילים במשאיות עמוסות בכ-25 אנשים. על-פי מה ששמעתי מישראלים שטיילו באופן הזה, הם כמעט לא זכו לראות טיגריסים. חשוב לדעת שסיור בפארק דורש היתר כניסה מיוחד, שאותו צריך להזמין חודשים מראש. יש כמות מוגבלת, ולכן בדרך כלל אוזל המלאי תוך כמה שעות. רוב המטיילים, וגם רוב החברות, מסתפקים ברישיון רגיל, שפירושו שאחרי שעתיים של סיור הם צריכים לעזוב.
החברות המומלצות רוכשות היתרי שהייה בפארק ליומיים שלמים, ומצוותות מספר קטן (4-6) של אנשים ברכב. זה מאפשר להישאר בפארק בשעות הצהריים, כאשר המשאיות עמוסות התיירים הצעקניים נאלצות לעזוב את השמורה. מחיר לג'יפ עם מדריך ונהג ליום שלם, כולל היתרים בראנטמבור, הוא כ-1,100 דולר לאדם. ל-3 שעות בג'יפ עם נהג ומדריך המחיר הוא כ-250 דולר. סיור במשאית עמוסה - כ-35 דולר לאדם ל-3 שעות.
אפשר להגיע לראנטמבור גם ברכבת, אבל זה לא פשוט. אם רוצים לתכנן לבד סיור עצמאי בשמורת הציפורים, כדאי לפנות אל אחד מבתי המלון הטובים באזור (למשל Ranthambore Regency), חודשים מראש ולבקש שימליצו על נהג ומדריך טובים. ההבדל עשוי להיות משמעותי.