אורי יניב / צילום: כפיר זיו
באופן משונה, את משב הרוח המרענן בקריירה שלו, חייב אורי יניב דווקא לדאעש. זאת אומרת, להצטרפות לשורות הארגון הרצחני של רומן, עולה מרוסיה שלא ממש מצא את עצמו בחברה הישראלית והחליט להראות לכולם מה זה. מדובר כמובן בדמות סאטירית שמגלם יניב, ואשר הפכה אותו לכוכב "הרומן שלי עם דאעש", שזכתה לאחרונה להכרה גם מהאקדמיה עם מועמדות לפרסי הטלוויזיה בתחום סדרות הרשת. מה שלא רבים יודעים הוא שדמות העולה האנרכיסט רומן, נולדה בכלל בנורבגיה, או ליתר דיוק, כפועל יוצא של המחזה הנורבגי "עשר שניות" שיניב כתב וביצע יחד עם שותפתו זה שנים ארוכות לשורות תיאטרון גשר, נטע שפיגלמן. זה קרה לפני תשע שנים, ורק סימבולי שאת ההצגה הקטנה והרגישה הזאת שעסקה בהתאבדויות של בני נוער, ליווה השיר Mad World בגרסת הקאבר המצמררת של גרי ג’ולס - "אנשים רצים במעגלים, זה עולם מטורף, עולם מטורף".
"ואז חזרנו לשגרה", אומר יניב. "אודישן פה, תפקיד שם, ועוד הצגה". שגרה מתישה שלא מתאימה לרעב הפנימי שלו לעבודה ולהצלחה ומנוגדת למצב הצבירה העכשווי שלו, של התרגשות אטומית. מיד אחרי הפגישה שלנו הוא רץ לצלם סרטון שיוקרן בטקס במקום נאום תודה אם יזכה. והנה, מה שלא הצליחו לעשות שנים של עבודה סיזיפית בתיאטרון ובטלוויזיה, עשתה סדרת רשת משוגעת בתקציב אפסי ופאה שהשאילו לו בגשר.
"במקצוע שלנו אנחנו תמיד מובטלים. גם כשאנחנו עובדים, אנחנו נמצאים בראיונות עבודה לדבר הבא, ככה שכל החיים אנחנו בעצם בראיון עבודה ובדרך כלל רוב התשובות שליליות", מאבחן יניב בדיוק מיקרוסקופי. "ומכיוון שאתה גם המוצר, זה דורש ממך התארגנות פנימית לא פשוטה, ולכן הוא מיועד רק לאלה שמסוגלים להכיל את זה לאורך זמן".
ואתה מאלה.
"אני עוסק בפעילות ציבורית, ובמסגרת העבודה שלי למען זכויות שחקנים בשח"ם, ניהלנו מאבק לתמורה עבור השתתפות בסרטי סטודנטים. אפילו שאני חשבתי שלא צריך להיאבק במי שאין לו כסף לשלם, והייתי בעד קבלת תמורה בברטרים - למשל, שהסטודנטים יצלמו שחקנים לבוק, לשואו ריל.
"יצא שב-2014 שיחקתי בסרט קיץ של דימה קונופלוב ומיכאל שטרן עם פיראס נסאר. סיפרתי להם שיש לי דמות שאני הולך איתה ונולדה מתוך מפגש שלי עם עובדי במה בגשר, על בחור שהוא ראקציונר ואנרכיסט, בלי לדעת למה הוא כזה ולמען מה הוא לוחם בעצם. זיהיתי רצון בעולים מחבר העמים להתחבר לרעיון, למשמעות. נועה קולר - חברה טובה שלי - ואני צילמנו לעצמנו סרטון שבו היא רוצה להצטרף לדאעש, ואיכשהו התחברה לי בראש הדמות של רומן ששוכח בכלל שהוא ישראלי ויהודי, וכשהוא רואה את הסרטונים הוויראליים עם התלבושות והחרבות, הוא פשוט רוצה גם.
"כשמיכאל גילה שיש תחרות של יוצרים ברשת, שנותנים פיילוטים לסדרות, יצאנו עם מצלמה, רעיון מטומטם, גדר ופאה - וזכינו. קיבלנו סכום קטן ובוסט של צפיות ותגובות. פתאום אני מקבל תגובות על יצירה שלי ולא על תפקיד שגילמתי".
הבדל גדול כשהיצירה לגמרי שלך.
"הרגליים שזה נותן לשחקן זה משהו שאי אפשר בכלל להסביר. כשאני מלמד בקורסים על סדרות רשת, אני מסביר לסטודנטים שאם יצאו ויעשו דברים לבד, זה הרבה יותר מכל מה שיעשו בתיאטרון. הביטחון שזה נותן, העצמאות. זה משפיע גם על איך שאתה ניגש לאודישן כי אתה לא בא מעמדה של נזקק, העמדה שלך מול העולם משתנה".
"שמים את האגו בצד"
שנה אחרי אותו סרט קיצי, התיישבו יניב, שטרן וקונופלוב בבית של נועה קולר, והחליטו לקחת את הפרס הכספי ולהשקיע אותו בסדרה. במשאבים הסופר-מצומצמים שעמדו לרשותם הצליחו בהרבה תושייה וחוצפה לרבע את המעגל ולהרים הפקה מקצועית. "כש-HOT שידרו את זה ב-VOD, הם אמרו שכל פרק נראה כאילו עלה חצי מיליון שקל, כשבפועל הוא עלה 2,000 שקלים פחות או יותר", אומר יניב. "תוך כדי עשייה גיליתי שאחת התכונות הגדולות שלי זה לדעת לבקש עזרה".
לא קל לשנורר ולוותר על האגו.
"שמים את האגו בצד. עזרו לנו כל-כך הרבה אנשים שנדלקו על הפרויקט ורצו לעזור. גשר תרמו תלבושות, בית הספר לקולנוע של אוניברסיטת ת"א, ששם למדו דימה ומיכאל, נתנו את ציוד הצילום, וסטודנטים שבאו לעזור קיבלו קרדיט וניסיון".
איך זה הסתדר עם המאבק של שח"ם?
"קצת יריתי לעצמי ברגל במובן הזה, אבל אף אחד לא קיבל תשלום. עוז זהבי פנה אלינו כי הוא רצה להשתתף והפך לאחיו היפה של רומן והנמסיס שלו. התקציב הזעום דרש מאיתנו התגייסות מוחלטת ונכונות לעשות את הכול לבד. לקבל אישור לצלם ממקומות שרגילים לקבל כסף, המון ברטרים, אבל כשאתה רואה את המטרה ושואף להגיע אליה, אתה יודע לבקש".
הפרקים לא הופקו ברצף, אלא בהפרש של כחצי שנה בין אחד לשני. הכתיבה והצילום היו השלב הפשוט יחסית. המורכבות התחילה בעריכה ובפוסט שעולים לא מעט. ומה עם לעשות כסף ישירות מהסדרה? "יש מודל כלכלי לצפיות ביוטיוב ברשת, אבל סדרה בעברית, עם הומור ישראלי, כנראה לא תגיע למיליון צפיות, ששם מתחילים לדבר על סכום ברף התחתון".
למה לא בחרתם באנגלית מלכתחילה?
"כי רומן הוא מאוד ישראלי. הצענו לחברת בלאקפילס, שהיא הכי גדולה בעולם בתחום של סדרות רשת, את "ג’ייסון ג’יהאד", על צעיר יהודי מניו יורק, שמבוסס על הרומן שלי עם דאעש. הייתה התעניינות. מודל הצפיות ברשת הוא דרך אחת להרוויח. השנייה היא זאת של אודי כגן, שהצליח לצאת מהרשת ולהביא את משיח לפריים-טיים, עשה קמפיינים והפך לאחד הטאלנטים הכי יקרים בארץ. העניין הוא להבין מה סדרה כזאת יכולה להניב, איזה ערך מוסף היא תיתן לך. זה חתיכת כרטיס ביקור".
"להפוך דפקט לאפקט"
יניב, 37, נולד בחיפה, גדל בירושלים, נין של רב גדול, בנו של סמנכ"ל באלווריון ואחיהם של מנהלת מוזיאון מגדל דוד ושל חבר במיומנה. הוא למד בבית ספר שליד האוניברסיטה בבירה, שיחק מגיל 14 בתיאטרון הנוער הירושלמי - שם גם פגש את נטע שפיגלמן - שירת כלוחם בנח"ל וקיבל מלגת הצטיינות בניסן נתיב. בסוף השנה השלישית כבר הצטרף לגשר, שם שיחק בעשרות תפקידים, הופיע בתפקיד קטן ב"הומלנד", ובין היתר גם ב"מנצח" וב"עיר מקלט" - בקיצור, עשה הכול מהכול ולא הצליח לפרוץ, עד שהצטרף לדאעש.
"כשהבנתי שיש לי יכולות הפקה גבוהות והתוצרים טובים, כי אנחנו לוחמי גרילה שעובדים זריז ויעיל והרבה, קיבלתי פנייה לעשות סרטון לחברת הייטק", הוא מספר. "אנחנו מתחרים היום עם מאות חברות שעושות פרסומות בדיגיטל".
סרטוני פרסומת זאת לא אמנות.
"רוצה להיכנס לשאלה הרחבה מה זאת אמנות?".
לא יספיק לנו המקום, אבל תסכים איתי שזה יותר ביזנס מאמנות.
"זה שלב שאתה אומר לעצמך, יש לי יכולת מוכחת ואני יכול לעשות איתה כל מיני דברים. אין כמעט במאי סדרות שלא מביים פרסומות, או כמעט אף שחקן שעושה רק שייקספיר. יש יחידי סגולה, נכון, אבל בתנאים בארץ אי אפשר לעשות רק אמנות גבוהה, ואת יודעת מה? יש בזה יתרון. בכנסים ברחבי העולם שואלים איך אנחנו מצליחים לעשות איכות בלי כסף. זה דורש מאיתנו לחשוב מחוץ לקופסה, להפוך דפקט לאפקט. כשהצטלמתי להומלנד, שבועיים בברלין, היה קשה לי לחזור לארץ. אתה מתרגל מהר מדי לטריילר, למכונה המשומנת שעושה הכול בשקט כדי שתשחק הכי טוב שאתה יכול".
בסדרה "עיר מקלט" שמשודרת ב-yes לא יכולים להרשות לעצמם את הסכומים המטורפים והתנאים המפליגים של הומלנד, אבל יניב שמח לנעוץ שיניים בתפקיד הבשרני של עורך דין הפועל נגד הפליטים בדרום תל אביב ומוצא את עצמו חשוד ברצח. גם בתפקידים שהוא משחק עכשיו בהצגות תיאטרון גשר "במנהרה", "רודף העפיפונים" ו"הרצל אמר!", אולי אין תהילה, אבל יש עומק, ועכשיו, עם המועמדות לפרס, גם הביטחון המקצועי שלו יציב יותר.
"השאיפה שלי היא ליצור לבד קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון. לגדול כשחקן, לעשות תפקידים יותר גדולים, בהפקת יותר גדולות, ולגדול בעסקים. אני יודע שיש לי את היכולת לנהל ואני לא מפחד מביורוקרטיה, אז למה לא?".
אורי יניב | אישי: 37, נשוי + 2, גר בתל אביב | אקטואלי: שחקן תיאטרון גשר. מיוצרי סדרת הרשת "הרומן שלי עם דאעש"