עטיפת הספר
"אדל" של יוכי ברנדס מככב כבר שבועות ארוכים ברשימות רבי המכר של רשתות הספרים, גם אם לא ברשימת המומלצים של מבקרי הספרים. הפער הזה אופייני לספריה של ברנדס, כאשר גם הקודם שלה, "בפרדס של עקיבא", הפך מיד לספר הנמכר ביותר של השנה, אך הביקורת לא יצאה מגדרה, אם לומר זאת בעדינות.
בעוד "בפרדס" מביא את סיפורו של רבי עקיבא מנקודת מבטה של אשתו רחל, "אדל" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן) מביא את סיפורו של הבעל שם טוב, אבי תורת החסידות, דרך עיני בתו, אדל. שניהם, כמו גם ספריה האחרים, הם שילוב מעניין של רוחב וקוצר יריעה. מצד אחד - העמקה ובקיאות גדולה בהיסטוריה ובמחשבה היהודית, מתובלים באג'נדה פמיניסטית ובפרשנות נועזת לקלאסיקות. מצד שני, יש בספריה מרכיבים של מלודרמה, לפעמים על גבול הרומן הרומנטי - אהבות אסורות גדולות מהחיים, דמויות ראשיות "עזות", דמויות משנה שטוחות כקרטון, קונפליקטים משורטטים בקווים עבים של שחור ולבן עד כדי פשטנות - כמו לוודא שכולם, עד אחרון הקוראים, קלטו את המסר. ברנדס עצמה אומרת מפורשות שהיא "מתאמצת מאוד שהסיפור יהיה פשוט-פשוט-פשוט".
כמו לראש הממשלה, גם לה יש יחסים מורכבים עם ה"אליטות": "ההתנגדות לספרים שלי היא של האליטה", אמרה. "של האליטה הימנית שרואה בזה חילול הקודש לגעת ככה בקאנון, ושל האליטה השמאלית, שלא מבינה למה דוחפים לנו יהדות פופולרית".
לגביי, הקריאה בספריה של ברנדס היא תמיד חוויה מעורבת. כחילונית אוהבת תרבות יהודית, אני מתענגת על הדרך שבה היא מצליחה להנחיל לשכמותי אינטימיות עם רבי עקיבא ורבי ישמעאל, הבעש"ט, המגיד ממזריץ' ושאר דמויות הזכורות במטושטש משיעורי תושב"ע בביה"ס. הודות ל"פרדס" עיינתי מחדש במדרשים, ואילו "אדל" שלח אותי לקרוא בהנאה סיפורי חסידים. מצד שני, כאוהבת ספרות, אני זזה באי נוחות בכיסאי, גופי מעקצץ ואני שואלת את עצמי למה לעזאזל ברנדס לא נותנת קרדיט לקוראיה שיבינו את המסר, גם אם היא לא תעשה את זה "פשוט-פשוט-פשוט".
על אף כל ההסתייגויות, "אדל" לטעמי הוא הטוב שבספריה. העלילה סוחפת, גם כשמשולבים בה הסברים ארוכים למונחים קבליים מפותלים כמו קליפות וניצוצות, עליית נשמה ועוד מושגים שבלעדיהם לא ניתן להבין את תורתו של הבעש"ט, וגם לא את העלילה. הרקע ההיסטורי מרתק - הווי בתי המדרש והקהילות, צמיחת החסידות על רקע ההתנגדויות של הממסד הרבני, המאבקים עם הפרנקיסטיים (ממשיכי דרכו של שבתאי צבי) ועוד. דמותו המסתורית של הבעש"ט, בניגוד לאלה המקיפים אותו, אינה חד-ממדית, ומפרנסת את הספר בהרבה מאגיה ומעשי כשפים.
ברנדס משתמשת בדמותו גם כדי לבקר את החסידות בימינו. אף שהעלילה מתרחשת במאות ה-17-18, אצל הבעש"ט אין שום הדרת נשים. בתו ואשתו ממלאות תפקיד חשוב בחייו, וגם בעלילת הספר. באחת הסצנות הוא מבקש מבתו לשיר לפני גבר, כדי לסייע לו להתעלות מבחינה רוחנית. בניגוד לפחד מגופניות וממיניות בחסידויות בנות זמננו, הוא מקדש את הגוף כחלק מהחוויה הדתית, וזה כולל גם עונג, ריקוד, אכילה, שתייה ואפילו עישון.
ואולי אין לשפוט את ברנדס לחומרה, משום שבמובן מסוים, היא מקבילה מודרנית למספרים החסידיים העממיים, הנודדים מקהילה לקהילה עם סיפור, שיר וניגון. "טוב סיפור ממראה עיניים", כך אדל בספר, "חיינו אינם המציאות לאשורה, כי אם הסיפורים שאנחנו בוחרים לספר לעצמנו".