נשים מפגינות בעד משרות ציבוריות, ניו-יורק, 1933 / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
"במשך דורות ראו רפובליקנים את הפיכת העולם בטוח לבנקאות כחובתם... אמריקאים נשלטים על ידי שכירי חרב שאינם חשים מחויבות ארוכת טווח לעם שבו הם שולטים ואפילו לא טורחים להבין את הבעיות שלנו... קפיטליזם הוא לא דת. כל מערכת כלכלית שמחלישה והורסת משפחות לא שווה להחזיק בה. מערכת כזו היא אויב של חברה בריאה".
הציטוט הזה, שנראה כמו ראשי פרקים בספר של כל סוציאליסט מתחיל בארה"ב, הגיע לאחרונה דווקא מפיו של טאקר קלרסון, מגיש שמרן, ותיק ומוערך, בערוץ החדשות פוקס, חביב הנשיא דונלד טראמפ.
קלרסון פתח את הסכר לדיון סוער וציבורי בין שמרנים על הדרך שבה צועדת כלכלת ארה"ב. הוא ואחרים מוכנים לנער מעל כלכלת השוק האורתודוקסית את "תפיסת האלוהות" שנקשרה בה, מתוך הבנה שחלוקת העושר במדינה הגיעה לרגע שבו היא כבר אינה בת-קיימא.
לקראת סוף 2018 פרסם סטיב פרלסטין, זוכה פרס פוליצר ובעל טור ב"וושינגטון פוסט", ספר שנקרא "Can American Capitalism Be Saved", המשרטט את השבר האידיאולוגי-כלכלי בארה"ב. אם לפני עשור קפיטליזם היה מובן מאליו ו-80% מהאמריקאים הסכימו שכלכלת שוק חופשי היא השיטה הטובה ביותר, כותב פרלסטין, היום שיעורם ירד ל-60% ובקרב בני דור המילניום, הרוב אמרו שהם מעדיפים לחיות במדינה סוציאליסטית מאשר קפיטליסטית. התרחבות האי-שוויון והחשש מאוטומציה ואובדן מקומות עבודה הם חלק מהמרכיבים המניעים את השבר הזה, לא רק בארה"ב, ומספקים קרקע פורייה לעלייתם של רעיונות חדשים-ישנים כמו הכנסה בסיסית אוניברסלית, שעסקנו בה כאן לפני כחודש, והבטחת עבודה (Job Guarantee).
היום כבר מזמזמים זמזומי הבטחת עבודה הסנאטורים הדומיננטיים במפלגה הדמוקרטית קאמלה האריס, אליזבת וורן, ברני סנדרס, קורי בוקר וקריסטין גיליברנד. חלקם אף הגישו הצעות חוק ותוכניות פדרליות מפורטות, וכמעט כולם עשו זאת בו בזמן שהכריזו על התמודדותם למרוץ לנשיאות ארה"ב ב-2020. כאילו הייתה זו מעין הבטחת בחירות.
שני סקרים שונים שבוצעו לאחרונה בארה"ב מצאו שיותר מ-52% מהאמריקאים תומכים בתוכנית מסוג זה, ורק 29% מתנגדים לה. "אם רפובליקאים יכולים לתת 1.5 טריליון דולר בקיצוצי מס לתאגידים ובעלי ההון, למה אנחנו לא יכולים להשקיע סכום דומה בהבטחת עבודה לאמריקאים רגילים מובטלים, שרוצים לעבוד ולשפר את הקהילה שבה הם חיים?" צייצה גיליברנד. "האנשים העובדים ישרתו את הקהילות שלהם ואת ארצם, יאחדו אותנו תחת מטרה אחת - לבנות מחדש את המרקם החברתי של האומה שלנו", כתב סנדרס בטיוטת הצעת החוק.
תוצאות מעוררות מחלוקת בארגנטינה
הרעיון שעומד מאחורי הבטחת עבודה הוא פשוט מאוד: המדינה תבטיח, לכל מי שרוצה, עבודה פדרלית עם משכורת שתספיק לשכר דירה, מזון ותחבורה, נוסף על ביטוח בריאות ואפילו פנסיה. זאת אומרת שכל אחד שירצה בכך, יוכל להיכנס למשרד ממשלתי, לדרוש ולקבל עבודה בלי לעמוד בקריטריונים מסוימים, אפילו בתקופות מיתון (אם כי כל תוכנית תהיה גמישה ודינמית, בהתאם למצב השוק). חלוקת העבודה אמורה להתבצע במימון פדרלי אך ברמה המקומית. המטרה היא להתאים עבודות לעובדים, ולא לשבץ אותם במשרות המנותקות מכישוריהם הקיימים.
ההצעות שעלו בנושא הזה מניחות שרוב עלויות התוכנית יקוזזו עם העלייה מהכנסות ממסים בעקבות כניסה מסיבית של אנשים לשוק העבודה. כמו כן, השיפור במצבם הכלכלי של מיליוני אנשים צפוי להביא להפחתת פשיעה, צמצום משמעותי בהוצאות על תוכניות רווחה ויציבות חברתית וכלכלית שיתרמו בכללותן לכלכלה הלאומית.
לא מדובר בהמצאה חדשה. המקור שלה הוא בתקופה הקיינסיאנית ובחוק התעסוקה של הנשיא רוזוולט מ-1944, שקובע כי לממשלה הפדרלית אחריות להשתמש "בכל האמצעיים המעשיים" כדי להבטיח שיהיו מקומות עבודה לכל מי שמוכן לעבוד. מאוחר יותר, המחוקק האמריקאי אף חידד את הכוונה בתקנות האמפרי-הוקינס מ-1978, שקבעו כי הממשלה תיצור מאגר ציבורי של משרות.
מאז ועד היום אפשר למצוא מעט דוגמאות רחבות היקף למימוש הרעיון ברחבי העולם. אולי המוכרת ביותר היא הניו דיל, ששיקמה את ארה"ב בתקופת השפל הגדול, בשנות ה-30 של המאה הקודמת. במסגרת התוכנית העסיקה המדינה 8.5 מיליון איש בעבודות ציבוריות שונות. תוכניות אחרות היו ה-Plan Jefes, שהושקה בארגנטינה ב-2001 ומבוססת על מודל אמריקאי של "מעסיק מוצא אחרון" (ELR), ותוכנית MGNREGA act שהושקה בהודו ב-2005 ומעניקה 100 ימי עבודה מובטחים בשנה ל-600 מיליון עובדים ממשקי בית כפריים בעונות יבשות. בשיאה, ב-2009, העניקה התוכנית 2.8 מיליארד ימי עבודה ל-54 מיליון משקי בית בעלות שהסתכמה ב-0.8% מתמ"ג המדינה. כל הפרויקטים הללו, בשונה מהתוכניות המוצעות היום בארה"ב, כוללות מתן הכשרה בסיסית לעובדים או ציוד רב.
תוצאות התוכנית בארגנטינה מעוררות מחלוקת עד היום, אך יש קונצנזוס יחסי על כך שהייתה לה השפעה מכרעת בשיפור מצבם של המגזרים המדוכאים במיוחד בחברה הארגנטינאית, כפי שהראה החיתוך החד בשיעור המובטלים בשנים שלאחר השקתה. הבנק העולמי מעריך ששיעור האבטלה ירד ב-2.5 נקודות והתוכנית הצילה 10% מהמשתתפים בה מחרפת רעב. לפי מכון לוי לכלכלה באוניברסיטת ברוד, ארה"ב, השכר הממוצע זינק ב-50% מתחילת התוכנית עד 2006. אחת התובנות העיקריות שעלו מהתוכנית היא שיש צורך בגיוון תעסוקתי ושכדי שתוכנית כזאת תצליח, הגופים הממשלתיים צריכים לגלות גמישות ביחס למצב השוק, האינפלציה ויכולות מימוניות, ולפתח כלים לתיאום בין גופים והערכה מתמדת.
התוכנית בהודו, שממשיכה לפעול עד היום, נחשבת על ידי הבנק העולמי הצלחה עוד יותר מסחררת. בדוח שפרסם ב-2014, נכתב כי "התוכנית ממחישה כיצד ממשל טוב וניוד חברתי הולכים יד ביד... לא רק שהרעיון מציע רשת ביטחון שימושית, אלא הוא אף מסייע בהפצת המודעות לזכויות ומקדם כבוד". הבנק העולמי הכתיר את התוכנית בתואר "תוכנית התעסוקה היעילה ביותר אי פעם". התוכנית אף חיברה מיליוני משפחות כפריות למערכת הבנקאות במדינה, שכן התשלום לא בוצע במזומן. יתרונות התוכנית חלחלו לכלל המשק: במכון CBPP מעריכים שההכנסה של הבתים בעלי ההכנסה הנמוכה ביותר עלתה ב-13.3% בעקבות התוכנית. הרוב המכריע (90% מבתי האב) היו בכלל של עובדים מהמגזר הפרטי.
17 מיליון מיואשים ו-5 תוכניות
בנאום מצב האומה שנשא טראמפ בשבוע שעבר, הוא אמר, "אנחנו לעולם לא נהיה מדינה סוציאליסטית. נולדנו חופשיים ונישאר חופשיים", בתגובה לתנועה מתגברת וקולנית של נבחרים דמוקרטים הדוחפים לרפורמות סוציאליות, בהמשך לרפורמת ביטוח הבריאות הידועה כאובמה-קר. אבל, כך עולה מהמונולוג של טאקר קרלסון, הקול הזה עולה גם מקרב שמרנים. זה אולי רגע מיוחד שבו שני הצדדים מוכנים להתעלות על המחלוקות המסורתיות ביניהם כדי לרסן את הקפיטליזם ולהביא למה שקרלסון קורא "ארץ הוגנת".
הבטחת עבודה, כך מאמינים התומכים בתוכנית, תסייע בראש ובראשונה לאזרחים שהאי-שוויון הפך אינהרנטי ביחס אליהם (לדוגמה, שיעור האבטלה בקרב השחורים בארה"ב עומד על 6.9% לעומת כ-4% בממוצע ארצי). היא תעניק הזדמנות לצאת ממעגל האבטלה וגם תחושה של חיים בכבוד, בהתאם לאתוס הפרוטסטנטי הטבוע בהיסטוריה האמריקאית, הרואה בעבודה חובה מוסרית ובשגשוג כלכלי תוצר בלתי נמנע.
תומכי התוכנית טוענים גם שהיא תיצור סטנדרט העסקה ראוי לעסקים פרטיים, שיידרשו להשוות את התנאים הסוציאליים והכלכליים, הנמצאים בקיפאון עמוק מבחינת רוב כוח העבודה במגזר הפרטי. בהודו כבר יש לכך הוכחות.
זו אולי נראית תוכנית "תמוהה" או "מוזרה", כפי שכינו אותה כמה פרשנים וכלכלנים, בגלל העיתוי שלה: ארה"ב נהנית כיום משיעורי האבטלה הנמוכים במדינה מאז שנת 2000. אפילו הפדרל ריזרב טוען שמדובר בשיעורים נמוכים. מנגד, אומרים התומכים, אותם כלכלנים מתעלמים מצבירת ההון הבעייתית אצל האחוזון העליון והבעייתיות האינהרנטית במדידת האבטלה.
באופן כזה או אחר, התוכנית אמורה להמריץ את שוק העבודה ולסייע כך למיואשי אבטלה (כ-17 מיליון עובדים), לעובדים במשרה חלקית שלא מצליחים למצוא משרה מלאה (כ-5 מיליון עובדים) ולרבים אחרים שמשתכרים מעט מדי ולא מצליחים לגמור את החודש (41 מיליון העובדים האמריקאים שמרוויחים פחות מ-11.83 דולרים בשעה, מה שנחשב לקו העוני למשפחה במדינה).
מקדמי התוכנית אומרים שלהבטחת עבודה תהיה השפעה כפולה: על העובד ועל הקהילה שבה הוא חי, במיוחד בקהילות מדוכאות, שייהנו כך מתוספת הכרחית של כוח עבודה שיוקדש לצורכיהן - משיקום פארקים, דרך הוראה, ועד עזרה לקשישים וטיפול בילדים.
כיום מונחות על השולחן כמה הצעות קונקרטיות להבטחת עבודה. תוכנית של מכון לוי מציעה תוכנית חומש בעלות של 378 מיליארד דולר בשנה, שתתייקר ל-415 מיליארד דולר בחומש השני - קצת יותר מ-2% מהתמ"ג האמריקאי. לצדה מונחת תוכנית של מכון מחקר באוניברסיטת דיוק (בהזמנה של צוות חשיבה לענייני תקצוב ה-CBPP), המעריכה שהעלות למדינה תהיה 543 מיליארד דולר, שהם 2.7% מהתמ"ג. המרכז לקדמה אמריקאית הציע תוכנית מוגבלת יותר, לאנשים ללא תואר אקדמי בלבד (4.4 מיליון אמריקאים לעומת 11 מיליון אמריקאים בתוכניות המקיפות יותר) ובעלות של 158 מיליארד דולר (פחות מאחוז מהתמ"ג). נוסף על השלוש הללו, סנדרס עומל כעת על הצעת חוק עם תוכנית מפורטת, וקורי בוקר כבר הגיש בקשה לבצע שלושה פיילוטים.
איפה ימצאו עבודות לכולם
הרעיון של הבטחת עבודה נוגע בשאלה אידיאולוגית עמוקה שבבסיסה שאלת מעורבות הממשלה. אבל ההיסטוריה מלמדת שאין אידיאולוגיות חסינות בפני מהפכות, והשיח הנוכחי בין שמרנים לדמוקרטים, והתמיכה הציבורית הגוברת, מצביעים לכל הפחות על כך שחלקים נרחבים בחברה האמריקאית מחפשים שינוי. חלקם רוצים לראות שינוי רדיקלי, חלקם רוצים שינוי מתון.
אך גם אם מניחים בצד את השאלה האידיאולוגית ואפילו המימונית, להבטחת עבודה יש בעיות אחרות. אולי הבוערת מכולן היא ההנחה הבסיסית שהמדינה יכולה לאתר עבודות מתאימות למיליוני אנשים. נניח, רק נניח, שהמדינה איישה מיליוני תפקידים בהצלחה. הפרויקט עלול להפוך את העובדים הללו לתלויים בכספי המדינה ולהוביל דה פקטו למעין הלאמה של נתח משמעותי משוק העבודה.
שאלה נוספת היא אם הממשלה יכולה לנהל כוח אדם מגוון ועצום זה באופן מתמשך, בלי שהדבר יהפוך לנטל ולמופת של חוסר יעילות ממשלתית ("סבסוד עצלות"). שלא לדבר על ההזדמנויות המצטברות לשחיתות פקידותית ופוליטית בפרויקט עתיר מזומנים כזה.
ומה אם העסקים לא ימהרו להשוות תנאים או לא יצליחו לעשות זאת במהירות מספקת, במיוחד בענפי הקמעונאות ובאזורי הפריפריה? לפי הערכות שונות, תנאים סוציאליים ושכר שעתי משופר (15 דולר) יכולים למשוך לא פחות מ-30 מיליון עובדים ולנפח את עלות התוכנית בלי כוונה לטריליון דולר בשנה. אם המגזר הפרטי כן ישווה תנאים, סביר שהוא יעלה מחירים וימכור פחות. הבטחת עבודה במובן הזה תוריד תמריצים לעבוד במגזר הפרטי ותלכוד מיליונים במשרות ללא כל עתיד, שייצרו ערך מומצא בחלקו. כך תדבק בהם הסטיגמה של עבודה ציבורית מיותרת או שתפחת תפוקת המדינה.
ייתכן שהדיונים האחרונים על הבטחת עבודה והכנסה אוניברסלית בסיסית מסמלים כיוון פרוגרסיבי קיצוני מדי לטעם האמריקאי לעת עתה. אבל הוויכוח כשלעצמו מעיד על צורך בחלופות כלכליות למצב הקיים ועשוי להוביל לשיפורים מתונים יותר, כמו רגולציה מוגברת על שוק העבודה הפרטי - העלאת שכר המינימום, העלאת מס לעשירים ושיפור התנאים הסוציאליים שהמעסיק מחויב לתת (ימי חופשה, ימי מחלה וחופשת לידה, לדוגמה), בעלות נמוכה בהרבה מזו של תוכנית להבטחת עבודה.