בני גנץ ואבי ניסנקורן / צילום: ישראל הדרי
1.
בשורות טובות ל"שמן", אותו "שמן" (המגזר הציבורי) מהמשל של נתניהו על "השמן והרזה", שהשמין מאוד בעשור האחרון, בין היתר, באחריותו של נתניהו עצמו. החיבור בין בני גנץ לבין אבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות, כמוהו כחיבור שכל כולו נועד לשמור על ה"שמן". מהצד האחד, הלובי הצבאי בפרט וכוחות הביטחון בכלל, שמייצג אותו בני גנץ והמצד השני, הלובי של ההסתדרות, שמייצג אותו ניסנקורן.
לכאורה, קשה להבין מהצד את המהלך של ניסנקורן. הוא נמצא כיום באחת העמדות המשפיעות בכלכלה הישראלית, מישנית רק לשר האוצר, ובהחלט משפיעה יותר מכל שר כלכלי אחר, כמו שר הכלכלה. לזכותו של ניסנקורן ייאמר שעשה בכהונתו די הרבה למען העובדים החלשים, החל בדחיפת שכר המינימום כלפי מעלה ועד הסכמים קיבוציים על העלאות שכר אצל אוכלוסיות של עובדים חלשות. אני לא מסכים עם הדעה הרווחת שהוא מייצג את הוועדים החזקים, סיסמא שחוקה ולא תואמת מציאות, כיוון שהוועדים החזקים הם מיעוט זניח בכל הסקטור הציבורי הרחב, הכולל חברות ממשלתיות. אבל, ניסנקורן בהחלט מייצג את הלובי ההסתדרותי, על כל חסרונותיו - ויש לו חסרונות - דווקא בעת הזו שבה נדרשת משמעת תקציבית לאור עליות השכר הבלתי מרוסנות בסקטור הציבורי. ההישגים שלו בתחום השכר עזרו אמנם מאוד לאוכלוסיות עובדים חלשות (ובצדק מגיע להם), אבל ניפחו במקביל את העשירונים העליונים בסקטור הציבורי מעבר לכל מידה סבירה, כי שכר של יותר מ-40 אלף שקל ברוטו לחודש שמגיע עד 100 אלף שקל ברוטו לחודש בסקטור הציבורי - הוא מוגזם ומנופח ובסופו של דבר הוא פוגע בתקציבים חברתיים (אחוז עלייה בודד בשכר שווה קרוב ל-2 מיליארד שקל הוצאה נוספות). ניסנקורן הוא האחרון שמתאים או מסוגל להתמודד עם ניפוח השכר - הוא הרי מייצג את הסקטור הציבורי - ולכן לעולם לא ייצא נגדו.
אפשר להסתכל על המהלך של ניסנקורן כשיטת מצליח או כמי שנהנה מכל העולמות. יקבל את מה שהוא רוצה - תיק כלכלי בכיר (כנראה שהוא לוטש עיניים לשר האוצר) - יישאר בפוליטיקה. לא יקבל את מה שהוא רוצה - יחזור להסתדרות ששומרת לו את כיסאו. אם לא יצליח, המהלך של ניסנקורן ייזכר בעוד כמה חודשים כעוד אנקדוטה משעשעת של הפאזל הפוליטי בישראל. מה שלא יהיה משעשע, זו תהיה האפשרות, שנראית כעת קלושה, שניסנקורן ישמש כשר האוצר. מנהיג עובדים, גם אם לשעבר, איננו יכול לשמש כשר האוצר - זה ניגוד עניינים זועק לשמיים. מי ישים בלמים להסכמי שכר עתידיים? ניסנקורן? שישב לפי רגע מהצד השני של המו"מ? עם מי הוא יישא וייתן? עם מחליפו, שאותו הוא בחר?
2.
יש דבר אחד משותף עיקרי לגנץ וניסנקורן: שניהם אחראים או היו אחראים לגופים שהשקיפות אינה הצד החזק שלהם. השקיפות של הצבא אמנם השתפרה פלאים בשנים האחרונות, והיא עדיין לא מלאה. השקיפות של ההסתדרות היא ממנה והלאה. אין שקיפות, מכוח הגדרתה של ההסתדרות כאגודה עותמאנית. לו היתה שקיפות, היינו יכולים לראות לא רק את ההכנסות וההוצאות של ההסתדרות, לא רק את הסכמי השכר בתוך ההסתדרות אלא גם את רשימת הנכסים שברשותה, ואני יכול רק להניח שהם שווים מיליארדים רבים (למשל, בית ההסתדרות בת"א).
לשניים יש דבר נוסף משותף: פצצת הפנסיה התקציבית, שאמנם עברה מן העולם, אבל היא מייצגת נאמנה של הסקטור הציבורי. מייצגת גם של פצצה מתקתקת בשווי טריליון שקל, שהדור הנוכחי והבא אחריו נושאים על גבם. אם היה איזשהו סיכוי, קלוש אמנם, להתחיל לטפל בפצצה המתקתקת הזו (למשל, בהגדלת ההפרשות או במיסוי יתר לפנסיות מנופחות), הוא ייעלם בחיבור בין גנץ לניסנקורן.
מה מייצג הלובי ההסתדרותי של ניסקורן?
● ביטחון תעסוקתי: הטבה משמעותית הניתנת לעובדי שירות המדינה. אחוז העובדים המפוטרים מידי שנה בשירות המדינה הוא כ-0.9% על-פי הנתונים האחרונים של הממונה על השכר באוצר הוותק החציוני של עובדי משרדי ממשלה הוא 11 שנים, נתון גבוה ביותר בהשוואה לכלל המשק שם עומד הוותק עומד על 5 שנים בלבד.
● השכר הממוצע במשרדי הממשלה עומד על 16,301 שקל ברוטו לחודש בשנת 2017, עלייה נומינלית של 2.5% לעומת 2016. בעשור האחרון השכר לעובד במשרדי הממשלה עלה במונחים ריאליים ב-21% בעוד השכר הממוצע במשק עלה ב-11% בלבד במהלך התקופה הזו. העלייה האוטומטית הזו של בין 2% ל-5% מדי שנה בסקטור הציבורי, כולל בשירות הביטחון, היא בין האיומים הכי גדולים כרגע על המשק הישראלי. מישהו יצטרך לבלום אותה - קשה לי לראות שאלו יהיו ניסנקורן וגנץ.
ומה מייצג הלובי של כוחות הביטחון שמייצג גנץ?
● פנסיית הגישור: הטבה ענקית שהחליפה למעשה את הפנסיה התקציבית בפנסיה תקציבית (כן, זו לא טעות), אבל בשם אחר לגמרי: פנסיית גישור. זו הטבה שקיימת גם בעולם החדש של פנסיה צוברת ומי שזכה בה הוא רוב המשרתים בגופי הביטחון. בהטבה הזו ניתן להעניק פנסיית גישור מרגע הפרישה בין התקופות שהמשרת אינו יכול לקבל קצבה מקרן הפנסיה בה מבוטח. כלומר, אם ממוצע גיל הפרישה בצה"ל עומד על 46, הפורש יקבל פנסיית גישור עד גיל 67 (גיל הפרישה) ורק מגיל 67 הוא יקבל פנסיה מקרן הפנסיה הצוברת שברשותו. המשמעות המעשית היא פנסיה תקציבית למשך כ-20 שנה. אופן חישוב פנסיית הגישור נדון בימים אלה בין משרד האוצר לגופי הביטחון ובראשם צה"ל. זו הסיבה שחישוב עלות פנסיית הגישור למדינה איננה מופיעה עדיין בדוחות הכספיים של הממשלה, אבל היא לבטח תגיע לכמה עשרות מיליארדי שקלים.
● הקצבה הממוצעת של הפנסיה בצה"ל מגיעה ל-16,222 שקל ברוטו לחודש. שימו לב: זה מגיל 46 - גיל הפרישה הממוצע. אין ספק שזה מגיע ללוחמים אבל צריך לזכור: רק כ-16% מהפורשים הם לוחמים, כ-64% הם תומכי לחימה וכ-20% הם טכנולוגיים.
● תוספות הרמטכ"ל: זה מושג שגנץ מכיר היטב מתקופתו כרמטכ"ל, הסמכות להגדיל את אחוזי הפנסיה של המשרתים בצה"ל עד 19% ("הזכות" הזו, אגב, נמצאת בדיונים אצל משרד היועץ המשפטי לממשלה ולא בטוח שהיא עמדה במבחן החוק). במה מדובר? אם הצבירה בפנסיה תקציבית או בפנסיית גישור עומדת על 2% לשנה מהשכר, לרמטכ"ל ניתנה האפשרות להעניק מתנה נוספת לפורשים: עוד אחוזים לפנסיה. על-פי מבקר המדינה נעה תוספת הרמטכ"ל בשיעורים שבין 8% ל-9% ובסך הכל, על-פי הערכות, מדובר בעשרות מיליארדי שקלים שניתנו כתוספת על-פני כל תקופת תשלום הפנסיה.