מעקב החבילות של אמזון/ צילום: Shutterstock א.ס.א.פ קריאטיב
הוא היה בצבע ליים, משקלו שני פאונד ועלה בסך הכל 9.9 דולרים. ה-Beanball שהזמנתי מאמזון היה צפוי להגיע תוך יומיים, במהלכם עקבתי אחריו עושה את דרכו ממתקן אמזון בניו ג'רזי (17:32), לאזור החלוקה של USPS בניו-יורק (3:28 בבוקר המחרת) ועד שיצא על משאית הדואר (8:23 בבוקר) והגיע לפתח דלתי (9:27 בבוקר). "את אובססיבית", הטיחו בי, וזה נכון.
"המפה הזו יכולה להיות מומצאת לחלוטין", מסבירה יעל מן שחר, פסיכולוגית שחוקרת את השפעת הטכנולוגיה על חיינו, "אבל היא מזינה את המפלצת שלנו". זו אכן מפלצת, משום שבין אם מדובר במשלוח מזון מהסופר ובין אם מוצר שהזמנו, המחשבה שעוברת בנו היא 'השליח הרי יצא כבר מזמן, איך זה שהוא עדיין לא הגיע?" - והיא מיותרת לחלוטין.
בפני עצמה, הפעילות הזו אינה מזיקה ואינה שואבת זמן משמעותי. עם זאת, אחת מהשאלות הנפוצות ביותר בקבוצות פייסבוק בהקשר של הזמנות מוצרים נוגעת למעקב אחר חבילות - לא חבילות אובדות, פשוט מעקב אחר חבילות. זה לא נגמר שם: היום אין אפליקציית שיתוף נסיעות שלא כוללת מפת מעקב אחרי מוניות פוטנציאליות; לפי חברת המחקר GfK אחד מכל שלושה אנשים עוקב אחרי מצב בריאותו או כושר באמצעות אפליקציה או טכנולוגיה לבישה אחרת, ויש אפילו אפליקציות שמודדות פוריות ואת משך ועוצמת קולות ההנאה שאנחנו משמיעים בזמן סקס.
פעמים רבות אנחנו מפנים אצבע מאשימה לממשלות, לארגונים ולטכנולוגיה עצמה על החדירה המתמשכת שלה אל חיינו. אנו מוחים נגד הפגיעה האיומה בפרטיות ונגד האובססיביות הדיגיטלית של הילדים, אבל באותה מידה אנחנו מנצלים את הטכנולוגיה כדי לצפות באובססיביות על אחרים ועצמנו - עוקבים אחרי כל מה שניתן לעקוב.
זו אינה רק הגשמת איזו סטייה מציצנית, אלא בעיקר הרתיעה מאי-וודאות, מצב קיומי בלתי נמנע שסותר כל רוח אנושית ומביא לחרדות מתעצמות. לפי ג'רום קגן, מהפסיכולוגים המפורסמים בעולם, הניסיון לצמצם את האי-וודאות היא אחת המוטיבציות המשמעותיות לפעילות שלנו: "לנסות לחסל את המצוקה של הבלתי נודע". עד כמה אי-וודאות קשה לנו? מחקר מ-2014 מאוניברסיטת הארוורד מצא שאנשים מעדיפים להתחשמל בעוצמה חזקה בזמן מוגדר מראש וידוע, מאשר להמתין להתחשמלות חלשה יותר בלתי צפויה. האי-וודאות פשוט כואבת יותר. להבנות אלה הגיעו חברות הטכנולוגיה מזמן, והן מפתחות כמה שיותר מנגנונים כדי לספק לנו את אותם צרכים במנגנונים פשוטים: אנחנו משתמשים בטכנולוגיות כדי לבצע מעין אוטומציה של ציפייה, גם אם בפועל מדובר בהטעיה אחת גדולה.
התיאבון לוודאות מוחלטת
כך לדוגמה, בלי קשר לטענות על חוסר סטריליות בסניפיה, דומינו'ס פיצה היא המניה הטובה ביותר בתחום המסעדנות. בחמש השנים האחרונות שוויה זינק ב-300% והיא נסחרת לפי שווי של 12 מיליארד דולר (המתחרה הגדולה ביותר, פיצה האט, קופאת על שמריה והמניה של חברת האם שלה עלתה באותה התקופה רק ב-0.3%). להצלחת דומינו'ס הרבה מאוד סיבות ואחת מהן - שהובילה למה שמכונה "תפנית דומינו'ס" - היא גשש הפיצה (tracker).
המהפכה הדיגיטלית של החברה התחילה ב-2008 עם רצועה כחולה, שמודיעה ללקוח באיזה שלב הפיצה שלו נמצאת (בהכנה, באפייה, יצאה לדרכה עם השליח). מאוחר יותר דומינו'ס שחררה אפליקציה שמאפשרת ללקוח לדעת גם את שם העובד שמכין את הפיצה, כמו גם אפשרות לעקוב אחר הפיצה בדרכים. "חברות הטכנולוגיה הבינו שיש בנו את הצורך הזה לוודאות וגילו שאנשים נשארים יותר זמן אם מזינים אותו", מסבירה מן שחר.
הכל התחיל באוניברסיטת סטנפורד במעבדה של בי ג'יי פוג, חוקר שכונה בעליצות "יצרן המיליונרים", שפיתח שדה מחקר המוכיח כי חברות טכנולוגיות יכולות לבצע מניפולציה על ההתנהגות האנושית באמצעות מספר טכניקות פשוטות. פוג, תלמידו של פרופסור זימברדו מניסוי הכלא המפורסם, הפך לגורו של טכנולוגיה שכנועית, כזו שמחזירה או משאירה אותנו צרכנים נאמנים.
פוג הראה כיצד ניתן לרתום צרכים קיימים כדי לגרום לנו לשקוע עמוק יותר בעולם הדיגיטלי. הוא הבין כי הטכנולוגיה מעמיקה צרכים קיימים כמו סוציאליזציה, אשרור או וודאות. כיוון שכך, אפילו אנשים שלא נולדו למציאות רווית טכנולוגיה הכוללת מנועי חיפוש, רשתות חברתיות ומסחר מקוון, פיתחו תיאבון לוודאות מוחלטת. גם בני "הדור הישן" רוצים לדעת היכן נמצאות הפיצה והחבילה, האם ההודעה נמסרה ומתי נקראה, איפה המונית של אובר והמזוודה, מה מזג האוויר עכשיו, ומה הוא עכשיו ועכשיו, כמה צעדים עשיתי היום, והשבוע, והשנה, מה מחזור השינה, מה עשה תיק ההשקעות שלי ומה מצב חשבון הבנק.
מן שחר מסבירה: "כשמדובר בפיצות זה חמוד, אבל במבט לאחור, לאט לאט רואים שקשה לחיות בחוסר וודאות. היום, כבר לפני שהם יוצאים, אנשים חייבים לדעת בדיוק מתי הם מגיעים; אם נגמרת הסוללה הם נכנסים למשבר. הצורך בוודאות מוחלטת מייצר מתח נוראי - הלב דופק והקורטיזון מתפשט, הם לא מסוגלים להיות בחוסר וודאות. וזה בעייתי, כי העולם כולו מלא בחוסר וודאות".
טריסטן האריס, פילוסוף מוצר בכיר בגוגל לשעבר שמנסה היום לגמול אנשים מטכנולוגיה אמר כי "הבעיה היא לא שאנשים חסרי כוח רצון, אלא שישנם אלפי אנשים בצד השני של המסך שתפקידם לפרק את הוויסות העצמי שלנו". השאלה היא האם בכלל מדובר בבעיה, או שאולי זה פשוט תופעה חדשה במציאות משתנה.
תרגיל שיווקי להגדלת המכירות
ב-2017 פרצה מחלוקת רבתי כשעלו טענות על ידי צרכנים בארה"ב כי גשש הפיצה הוא שטות גמורה, והוא לא באמת אינפורמטיבי לגבי זהות הטבח. פרסומים נרחבים בעיתונים מכובדים כמו הוול סטריט ג'ורנל וערוצים פופולריים כמו חדשות פוקס סיקרו את המקרה בעניין והרחבה.
זו לא הפעם הראשונה שהמנגנונים הטכנולוגיים נחשפים במערומיהם. ב-2015 פרצה מהומה לא פחות גדולה אחרי שמחקר מצא כי הזמינות של מוניות אותה אובר מציגה במפת האפליקציה, כלל אינה מהימנה. "נוכחות המכוניות הווירטואליות לא משקפת בהכרח את המספר המדויק של הנהגים שנמצאים פיזית או את מיקומם המדויק", כתבו החוקרים מניו-יורק, וציינו כי מכוניות פנטום אלה הן פשוט "אפקט חזותי". אובר הכחישה את הטענות.
אפליקציות למעקב אחר הנאה בסקס משתמשות בעיקר במדדים "טיפשים" של משך וצליל כדי למדוד הנאה - אבל הם עושים זאת בצורה שמנציחה את התפקידים הסטראוטיפים של מין עבור גברים ונשים בהקשר של מיניות ורבייה. הם מודדים הנאה לפי משך, כאילו מדובר על חוויה אוניברסלית אחידה, שאינה קשורה למצבים רגשיים, קשר עין, אמון או אפילו פשוט דיבור מלוכלך. העיקר שאנחנו עוקבים ומודדים.
המנפו-קיי (Manpo-kei) הומצא ביפן בשנת 1965 על ידי פרופסור שהאמין - לא בדק אלא בסך הכל האמין - שהליכה של 10,000 צעדים ביום תשפר את הבריאות, ולכן פיתח את "מד 10,000 צעדים". אבל המספר הזה היה תמיד, ומההתחלה, תרגיל שיווקי שנועד למכור מוצר בריאותי רגע לפני אירוח אולימפיאדת טוקיו.
60 שנה עברו מאז ומרבית האוכלוסיה עדיין לא יודעת שהיעד השרירותי של 10,000 צעדים, שאפילו ארגון הבריאות העולמי וקרן הלב האמריקאית אימצו אותו כיעד לפעילת יומיומית, אינו מבוסס אפילו לא על קורטוב זעיר של מדע. מחקרים רבים שנעשו בנושא הצליחו לקבוע כי הליכה אכן תורמת לבריאות, אבל אלה לא הצליחו (או ניסו) להראות כי למספר 10,000 יש איכויות ייחודיות. למעשה, מחקרים אחרונים מצביעים כי כדי לשפר את הבריאות בכל הקשור למחלות כרוניות, יש לצעוד בין 6,000 ל-8,000 צעדים ביום. גם מחקרים אלה מדגישים כי ספירת צעדים ככלל היא בעייתית משום שהיא לא כוללת פרמטרים כמו עוצמת התרגיל ומצבו הבריאותי הייחודי של הצועד.
יכול להיות שכבר מאוחר מדי להבין כי 10,000 צעדים הוא תרגיל שיווקי, משום שספירת הצעדים הפכה לאובססיה שנוגסת באוטונומיות חיינו ושולחות אותנו לבצע שמיניות מחוץ לבית כדי להשלים את היעד היומי. אבל זה לא מתחיל ונגמר בספירת צעדים: היום הטכנולוגיה מאפשרת לנו לעקוב באובססיביות אחרי מגוון מדדים בריאותיים כמו קצב לב, רמות סוכר ושריפת קלוריות. חברת המחקר גרטנר העריכה לאחרונה כי עד 2020 יעטרו את גופנו חצי מיליארד אמצעי טכנולוגיה לבישים. כבר היום האפשרויות שפותחות אמצעים אלה הולידו תנועות בינלאומיות שונות המקדשות את הכימות העצמי - Quantified Self - ומדידה בלתי פוסקת של נתונים פיזיולוגיים.
חסר תכלית - אך לא חסר ערך
תהליכים אלה מתעצמים אף על פי שמחקרים אחרונים הראו כי פעמים רבות ניטור בלתי פוסק יוצר דה-מורליזציה מלעשות את אותן פעולות (למשל לשמור על מאזן קלורי) ופעמים אחרות אף מביא לתוצאה הפוכה. ספירת קלוריות או מדידת מחזורי השינה למשל, מכניסים משתמשים רבים לחרדות כה גדולות שהם גורמים לעלייה במשקל ופגיעה באיכות השינה. מדענים העניקו לתופעה שם מנופח לאחרונה: "אורתוסומניה", או אובססיה לשינה נכונה.
חלק מאפשרויות המעקב חסרות תכלית, במובן שהן לא הורסות או עוזרות בשום דרך. לעקוב אחרי חבילה, פיצה או אובר לא תורם לדבר ממשי: הפיצה לא תגיע מוקדם יותר, זה לא ימנע מהחבילה ללכת לאיבוד בדרך או לנהג המונית להגיע בזמן. זה לא מוסיף שום ערך לעסקת החליפין. אבל עבורנו, יש לכך ערך ממשי.
גם אם מוטיבציה או ערך עולים או יורדים כתוצאה מהמעקב האובססיבי שלנו, אי אפשר להתעלם מהעובדה כי יש יתרונות עצומים לטכנולוגיית המעקב. יש לה ערך עצום בכל הקשור לניהול הזמן בחיינו, ולא פחות חשוב - היא מנחמת, ולו רק משום שהיא מפחיתה אי-וודאות ואת החרדה הקיומית הנלווית. הבעיה היא שהמעקב מייצר אשליית שליטה, כאילו הוא מעניק תשובה מוחלטת למצוקת אי-הידיעה. הוא מביא לקץ הספונטניות והופך אותנו לאנשים צפויים, ולא פחות חשוב: הוא שוחק את היכולת שלנו להתמודד עם העובדה הקיומית שאין דבר בעולם שיעלים את אי-הוודאות.