הריעו לקיסר / צילום: shutterstock אס אי פי קריאייטיב
עורך הדין הצעיר היה מודאג: "בשנים האחרונות, החקיקה התאגידית של חברות הטכנולוגיה משפיעה הרבה יותר מחקיקה של המדינה". את הדברים הללו שמענו בפגישת רקע בחדר ישיבות מפואר באחד ממשרדי עורכי הדין הוותיקים והחשובים בישראל, שאירח את העסקאות הגדולות והחשובות בתולדות המשק הישראלי וגם ראה מקרוב לא מעט דרמות פוליטיות. "פעם, למשל, היינו מוטרדים מחוקי הגבלים עסקיים. היום פרטיות ברשת היא ההגבלים העסקיים החדש".
זו הייתה רק דוגמה. התהליך שהטריד את עורך הדין הוא זה שבו הכוח, כך הוא מאבחן כמתבונן מהצד, עובר מהמדינה לתאגידים. כשהוא מדבר על חקיקה תאגידית הוא מתכוון לא לחקיקה שעוסקת בתאגידים, אלא לכללים שקובעים תאגידים בעצמם, עבור עצמם - ובכך גם עבור שאר העולם. אלו כללים שמסדירים נורמות שמשפיעות על חיי אזרחים, בדומה לאופן שבו משפיעים עלינו חוקים של הרשות המחוקקת.
השבוע פורסם בבלומברג כי בארה"ב, חבר בית הנבחרים אדם שיף שלח מכתב למנכ"ל פייסבוק מארק צוקרברג, שבו הביע דאגה שפייסבוק ואינסטגרם מאפשרות הפצת מידע מטעה ומעורר פחד סביב אחת הסוגיות שמסעירות את הרשת בישראל ובעולם: חיסונים, ובפרט החיסון למחלת החצבת. בינתיים פייסבוק ציינה בלקוניות כי תבחן את הנושא. שיף שלח מכתב דומה למנכ"ל גוגל, סונדאר פיצ'אי, בנוגע להפצת מידע ביוטיוב.
שיף הזהיר שהמידע שהפלטפורמות הללו מפיצות עלול לגרום להורים להתעלם מהמלצה לגיטימית לחסן את הילדים. דבריו של שיף באו בהמשך לדיווח ב"גארדיאן" על פיו, בין השאר, אלגוריתם ההמלצות של יוטיוב הוביל אל תכנים של מתנגדי חיסונים. הסיבה לעיסוק הנוכחי בשאלה היא התפרצות מחלת החצבת במדינת וושינגטון, שבה נדבקו 53 בני אדם, 47 מתוכם לא חוסנו בעבר.
על מי מוטלת האחריות?
אלא שהדיון הספציפי בשאלת החיסונים מפספס את הנקודה לחלוטין. העיסוק רק מאיר את המתח ההולך וגובר בין מי המחוקקים הנבחרים, שאמורים להיות הריבון, לבין מי שהרגולציה הפנימית לכאורה שלו, היא זו שמשפיעה בפועל על חיינו - התאגידים. מתח זה שמור לא רק לגבולות הפרטיות ברשת, מכירת מידע כמו בפרשת קמברידג' אנליטיקה או חיסונים, אלא לשאלת הכללית יותר לגבי האופן שבו זורם המידע בעולם, והשאלה היותר קשה: על מי מוטלת האחריות לווסת אותו במקרה הצורך.
עצם הפנייה של חבר בית הנבחרים במכתב למנהלי החברות רק מדגיש את אזלת היד, שלא לומר הרפיסות, של מי שעל פי כל ספרי הלימוד אמור להיות הריבון. נבחרים פונים אל פייסבוק בבקשות בנוגע לדברים שאמורים להיות בתחום האחריות של הממשלה - שמירה על טוהר הבחירות, אחריות למניעת הסתה, ומאבק (אם נדרש כזה) במתנגדי חיסונים. אלה לא דברים שחברה עסקית אמורה להתעסק בהם, אבל מי שנותנים לה כוח והופכים אותה למי שבאפשרותה לשנות את העולם, לשנות מדיניות, לשנות דעות - היא הנבחרים שלנו בעצמם. אותם נבחרים שעל פי הודאת פייסבוק בעצמה מוזמנים (וגם מגיעים) לשיחות הדרכה של עשה ואל תעשה ברשת.
אחד הביטויים הקיצוניים לכך הייתה השמועה, שפייסבוק הכחישה, לא יותר מדי נמרצות יש לומר, שמי שהשפיעה על ראש הממשלה בנימין נתניהו לעצור את חקיקת "חוק הפייסבוק" (הצעת החוק שביקשה לאפשר לרשויות המדינה לבקש משופט בית משפט מחוזי צווי הסרה של פרסומים ברשת במעמד צד אחד, מבלי להציג ראיות קבילות לעבירה פלילית), היתה ג'ורדנה קוטלר, אחראית המדיניות של פייסבוק בישראל.
מבלי לכנס לשאלת יחסי האינטרסים בין נתניהו, שהוא ובנו עושים שימוש אינטנסיבי בפייסבוק לשם קידום ענייניהם - לבין ענקית הרשת החברתית - התקרית שהייתה או לא הייתה מעלה את השאלה האם בכלל אנו כציבור אמורים לקבל את התפקיד שממלאת פייסבוק בשיח הציבורי? האם ראוי לקבל כמובן את התפקיד שממלאת "אחראית המדיניות של פייסבוק בישראל" כאילו היה מדובר בשגרירת השלטון הכל יכולה? הרי החברה אפילו לא מחזיקה בארץ מערך שירות לקוחות או פניות ציבור.
אזרחי ישראל, כמו גם אזרחים בשאר העולם הדמוקרטי, צריכים לשאול את עצמם האם הם מוכנים לאפשר לפייסבוק להפוך גם למחוקקת וגם לאוכפת החוק של עצמה. מדובר בחברה שאחראית אך ורק לבעלי המניות שלה, שפעם אחר פעם כושלת בהתמודדות בזמן אמת עם ניצול הפלטפורמה שלה לרעה, תוך שהיא זורה חול בעיני הציבור ונבחריו ומעמידה פנים שהיא לוקחת ברצינות את הטענות כלפיה - בין אם זה בפוסטים מתקתקים של המנכ"ל צוקרברג בפייסבוק, או בהופעותיו המתחמקות והמתחכמות בסנאט.
אל תתנו לענקיות האינטרנט לקבוע
גם אם הציבור ונבחריו מקבלים את מצב עניינים זה כגזרת גורל, לא ניתן להימנע מן השאלה האם פייסבוק בכלל מסוגלת לעמוד בנטל שעל כתפיה? בשיחת רקע אחרת עם גורם ממשלתי שפועל מול ענקיות המדיה החברתית שמענו, למשל, שהגורמים מולם הם צריכים לעבוד בתאגידי האינטרנט הם צעירים חסרי הבנה בסיסית של ההקשרים בסדר היום המקומי, וכי השיח עמם הוא טכני בלבד.
וזה עוד לפני שהגענו לשאלה האם נכון לאפשר לפייסבוק, לגוגל או לטוויטר להיות אלו שיקבעו את הרגולציה של חופש הביטוי גם אם כל אחת מהן הייתה ממלאכי השרת של האמת, הצדק וההגינות. האם לנוכח החשש מהתפרצות מגפת חצבת או הטיית בחירות אנו רוצים להעניק לענקיות האינטרנט את הרשות והכוח לקבוע מה נכון ומה לא, איזה מידע לחסום ואיזה לווסת?
כי בסופו של דבר, עם כל הזלזול כלפיהם, באחריות המדינה הדמוקרטית להגן על היכולת של מתנגדי החיסונים להביע את ספקנותם. ואם הספקנות הזאת הפכה מספקנות בריאה לממאירה, זו תפקידה של המדינה בלבד להגבילה. אחרת, בשביל מה בכלל אנחנו בוחרים כנסת או ממשלה?