ראש הממשלה בנימין נתניהו / צילום: אמיל סלמן, "הארץ"
קשה לחשוד בי שאני מתומכי ראש הממשלה בנימין נתניהו. מאז שהקמנו ב-1997 את "עמותת ידיד" לסיוע לאוכלוסיות מוחלשות, כמענה למדיניותו הכלכלית ההרסנית, אני מקדיש את רוב עיתותיי המקצועיות למאבקים חברתיים נגדה. מאות פעמים במהלך 22 השנים הללו הפגנתי מולו, וכמספר הזה התעמתתי איתו בוועדות הכנסת, במשרד האוצר וכראש הממשלה ובמקומות נוספים. מאחר שגם בנושאים אחרים פרוסה בינינו תהום אידאולוגית, קל להבין שלא צפוי שאפרוץ בבכי כשיעזוב את הבית ברחוב בלפור.
אלא שיותר משאני יריב אידאולוגי לראש הממשלה, אני תומך קנאי בהליך משפטי הוגן (due process) ורואה בו את הבסיס להגנה על חירות כל אחד ואחת מאיתנו. בלעדיו, כולנו יכולים לקום בוקר אחד ולמצוא את עצמנו משוללי כל זכויות ונטולי חירות, באין מערכת משפט שתגן עלינו.
לכן כשאני רואה את הקשיים שמערימים על ראש הממשלה בכל הקשור לניהול הגנתו המשפטית, אני חש חובה למחות. כוונתי לקשיים המיותרים שמערימה עליו הוועדה למתן היתרים במשרד מבקר המדינה. נתניהו ביקש שיתירו לו לקבל סיוע משני מקורביו לטובת מימון הגנתו. עד כה ועדת ההיתרים סירבה לאשר לו זאת. החלטה זו - לא רק שאינה נכונה ואינה צודקת, אלא גם מאוד לא חכמה.
אסביר: ברור שמדובר במה שמכונה מגה-תיקים. החקירות שנערכו במשך 3 שנים על-ידי עשרות חוקרים ושלוו על-ידי עשרות פרקליטים הניבו תיקי ענק מפלצתיים, המכילים מאות אלפי עמודים. כדי להתמודד איתם יידרש נתניהו לשכור צוות סנגורים גדול ומיומן, שיקדיש את כל זמנו לעניין (וייאלץ להפסיק את כל שאר עיסוקיו המכניסים). זה יעלה ממון רב.
מדוע לשלול מנתניהו אפשרות לקבל סיוע מאותם שני תורמים ידועים? כיצד ניתן להצדיק את הדרישה שנאשם שיכול לעשות זאת יממן רק בכוחות עצמו הגנה משפטית כשמולו מתייצבת המדינה עם משאביה הבלתי מוגבלים? האין דרישה זו קושרת את ידי הנאשם, פוגעת בהגנתו ומעצימה את נחיתותו המובנית מול גופי התביעה רבי-העוצמה? מה הצידוק לכך?
לכאורה, ניתן להצדיק זאת בטענה שלנתניהו די כסף להגן על עצמו. מבלי לדעת אם הדבר אכן נכון, זה טיעון שמוטב ולא היה מועלה כלל. מותר לכל אדם (גם אם הוא עשיר מופלג וגם אם הוא עני מרוד) להחליט כיצד להוציא את כספו. כל עוד לא מדובר בהוצאה שהיא על חשבון הקופה הציבורית (ע"ע מימון ההגנה על שולה זקן ודומיה על-ידי הסנגוריה הציבורית), אין לשלטון שום סמכות להתערב בדרך שבה האזרח מנהל את הוצאותיו. לכן, אם יש לנתניהו דרך לממן את ההגנה במשפטו בלי למכור את נכסיו, וכאשר זה לא נעשה על חשבון הקופה הציבורית - למה שזה יימנע ממנו?
הצידוק היחיד שניתן להעלות כאן הוא החשש לניגוד עניינים שייווצר אם נתניהו יקבל תרומות מאותם שניים (חשש שבהקשרים אחרים הוא הבסיס לחלק מהאישומים נגדו) ובעתיד יעסוק בענייניהם. זו טענה נכבדת, אולם במענה לה הובהר כי התורמים לא פועלים בישראל, וכי נתניהו התחייב לנייד את התרומות לצוות ההגנה באופן שקוף באמצעות קרן מפוקחת ומבוקרת מיוחדת, כשכל המהלך מלווה מלכתחילה בחוות-הדעת של היועץ המשפטי לממשלה למניעת ניגוד עניינים. תנאים אלה מאיינים את החשש הזה כמעט לחלוטין.
כך שקשה להצדיק את ההחלטה, אבל חשוב לא פחות - מדובר בהחלטה פשוט לא חכמה. ההתעקשות לא לאפשר לנתניהו להגן על עצמו כפי שהוא מבקש לעשות, רק תשחק לידי תומכיו ומעריציו שטוענים שה"עסק מכור", וש"הפרקליטות ובתי המשפט רודפים אותו". מה ההיגיון לספק להם עוד תחמושת? מדוע לתדלק את הדי-9 שמאיימים להעלות על בתי המשפט שלנו כשהדין וההיגיון המשפטי לא מחייבים זאת? קשה להבין.
וממש, אבל ממש, לא צריך להיות תומך נתניהו נלהב או מגן קנאי להליך משפטי הוגן כדי להבין זאת.
הכותב הוא דיקן הפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו