נתניהו ומקבילו הפולני מורבייצקי / צילום: רויטרס - GazetaSlawomir Kaminski
בוורשה הגיע אל קיצו השבוע העסק הדיפלומטי המשגשג, שבנימין נתניהו פתח בבודפשט ובווינה: מכירת תעודות יושר לממשלות מרכז-אירופיות עם סימפטיות לאנטישמים ולפשיסטים. תמורת התעודות הוא קיבל אלטרנטיבה אירופית אוהדת. היה נדמה לו, לראש, שהוא שלף ארנב מן המגבעת.
מה יש, אז יש לו חברים קצת פשיסטיים, סוף-סוף, אין זה עניינו את מי בוחרים ההונגרים והסלובקים והצ'כים והפולנים והברזיליאנים וההודים. הלוא הוא מתרועע עם ראש הממשלה המרקסיסטי של יוון, ולפני שבע שנים הוא כרת ברית אסטרטגית עם הנשיא הקומוניסטי דאז של קפריסין.
בעיני עצמו ובעיני אוהביו הוא להטוטר דיפלומטי בינלאומי, שנשיאים וראשי ממשלות וסולטנים ויורשי עצר קדים לו. הוא מנפיק להם תעודות יושר ורישיונות כניסה לבית חותנו של ג'ארד. מברזיל עד הצ'אד האפל של אפריקה, ממשרדי המטה לניסור גופותיהם של עיתונאים סוררים עד ארמונו של המושחת בנשיאי גוואטמלה (לא פשוט להיות, בהתחשב ברקורד), מר נתניהו הוא להיט החודש, השנה, העשור.
ואז הוא נוסע לוורשה, בחברת שר חוצו בפועל, ולהטוטיו הדיפלומטיים מתרסקים בעברית מדוברת של חובבן גמור. כמובן, הסבר רגיל במקרים כאלה הוא שמר נתניהו אינו מתעניין בהשפעת הכרזותיו הלא-דיפלומטיות על הדיפלומטיה; הוא מתעניין, כפי שהתעניין מאז ומעולם, במחוז הבחירה שלו, בפרוורים הימניים המרוחקים של הקשת הפוליטית. שם נמצאים אנשים טובים בהחלט, ישרים וכנים, המאמינים שכל המרבה בהעלבת זרים הרי זה משובח.
יצחק שמיר עליו השלום, שהעניק למר נתניהו את מינויו הפוליטי הראשון (סגן שר החוץ, 1990), היה מעליב אותם חדשות לבקרים. "הפולנים יונקים אנטישמיות עם חלב אמם" לא נשכח בפולין עד עצם היום הזה. שמיר היה שמיר. לא מהוקצע, מעוט ניואנסים, האיש שהדיפלומטיה שלו התמצתה במלה קטנה אחת, "לא" - אבל אותנטי לחלוטין. מר נתניהו הוא עניין אחר. במרוצת הקריירה המתארכת שלו הוא הפגין לא פעם וירטואוזיות מילולית, אם גם בדרך כלל לא בעברית. איך הוא הצליח לקבור את האלטרנטיבה האירופית בוורשה, זו שאלה המחייבת יותר מעקיצה או שמחה לאיד.
"במחשבה תחילה"
שכלו הישר של מר נתניהו מוטל עכשיו בספק, בייחוד כאשר החיווי האנטי-פולני שלו התחבר אל קריאתו ל"מלחמה נגד איראן", ואל לא-תהיה-מדינה-פלסטינית מן הבחירות הקודמות. אלה לא היו מעידות קטנות ובלתי נמנעות; אלה היו מעידות של הפקרות פוליטית ושל חולשה אינטלקטואלית. הן פוטרות את מר נתניהו מכל חשד של עומק היסטורי, של הבנה פסיכולוגית, אפילו של עורמת-תגרנים. הוא פשוט מזיק לעצמו, לצרכיו הפוליטיים והאלקטורליים, לרצינותו, ליוקרתו האישית, וכמובן למטרות הדיפלומטיות שהוא עצמו הציב.
מנפילת ורשה, מחזה בשתי מערכות, בוקע מר נתניהו במלוא עייפותו. ההתבוננות בו בימים האחרונים צריכה לעורר עצב וחמלה. הוא אינו מסוגל עוד לשקול את מעשיו במחשבה תחילה. זה עניין ביולוגי, או פיזיולוגי, או מנטאלי, או מי-יודע-מה. אולי האופוזיציה צריכה להעמיד את שאלת כשירותו הפיזית במרכז מערכת הבחירות שלה. אולי "במחשבה תחילה" צריכה להיות סיסמת הבחירות של בני גנץ.
עניין טבעי הוא בשביל אדם להתעייף מקץ עשר שנות שלטון. זו הסיבה שבדרך כלל מנהיגים דמוקרטיים נכשלים בתקופת כהונתם השלישית: מרגרט תאצ'ר, טוני בלייר, אנגלה מרקל... לא בושה להודות שנגמר לו הסוס. מעריציו לא יצטרכו להפסיק להעריץ אותו, והוא יהיה רשאי לתבוע אשראי ולקשור לעצמו כתרים. זה הזמן לאוטוביוגרפיה מקיפה ורבת גילויים; אולי למסע סביב העולם, אולי ספארי ארוך באפריקה (כמו טדי רוזוולט ב-1909); בוודאי למסע הרצאות עתיר-גמול.
מכחישי פוגרומים
לגופו של עניין, האנטישמיות בפולין לפני 80 שנה אינה השערה, או הגזמה. היא עמדה בסימן התפשטות ממאירה עוד לפני פלישת היטלר. היא אכלה כל חלקה טובה, והייתה נחלת המדינה והממשלה והמפלגות הפוליטיות והכנסייה הקתולית רבת העוצמה. יהודים הוחרמו ונודו. חרם כלכלי מסיבי על סוחרים יהודיים הביא מאות אלפים עד סף העוני. פוגרומים קטנים התחוללו. סטודנטים יהודיים עמדו על סף גירוש מן האוניברסיטאות.
אלמלא היטלר, לא היו אושוויץ וטרבלינקה, זה מובן מאליו. אנחנו יודעים מפני מה לא היינו רוצים להיות בוורשה ב-1943 בהיסטוריה הידועה לנו. אבל אינני בטוח שהייתי רוצה להיות שם ב-1943 גם בהיסטוריה פרללית, שבה הגרמנים אינם פולשים, ופולין נשארת עצמאית, לאומנית ומעוטת סובלנות.
הכחשת העבר האנטישמי היא עיסוק פולני רב שנים. פרופ' ויליאם הייגן מאוניברסיטת קליפורניה פרסם בשנה שעברה ספר על פוגרומים נגד יהודים בפולין בין 1914 ל-1920. הוא חושף שם ניסיון של הכחשת פוגרום בידי חוקר מיוחד של המודיעין הצבאי הפולני. חיילים במקרה עברו בעיירה סייני (Sejny), והרשו לעצמם לשדוד בתי עשירים וחנויות. החודש לפני מאה שנה בדיוק, בית משפט פולני ליד קראקוב הרשיע קבוצת פולנים בפרעות נגד יהודים. העונש המעניין היה מאסר של יום אחד בשבוע למשך שנה, שכלל "שינה על דרגש קשה". שיסבלו.
אבל כל זה אינו שייך לפוליטיקה ולדיפלומטיה. נחוץ מקביל אקדמי של "ועדת אמת", בהשתתפות רחבה של כל דכפין, פולנים ויהודים באשר הם, כדי לנבור בראיות ההיסטוריות ולדבר ביושר על העבר. דיבור ישר יחייב גם עיסוק בהתנהגותם הלא-לויאלית של יהודים רבים בזמן הפלישות הסובייטיות לפולין, ב-1920 וב-1939.
את הפצע הזה צריך להפוך לצלקת. זאת אומרת, הוא אינו יכול להישכח, אבל הוא צריך לחדול לדמם. יום אחד, פוליטיקאים מנוולים, בפולין או בישראל, יוקעו כל אימת שינסו לרתום את העבר לצורכי ההווה.