במקדש החולדות / צילום: רויטרס - Himanshu Sharma
כשהאנשים שעברו בתחילת החודש מול חלון הזכוכית של סניף דומינוס פיצה במרכז הכרמל הבחינו בחבורת החולדות שהתענגה על ארוחת טעימות לילית, הם שלפו את הסמארטפונים ותיעדו את הרגע מכמה סיבות עיקריות. הראשונה והבנאלית שבהן - וגם זו שהם בוודאי היו מצהירים עליה - היא לחשוף את רמת ההיגיינה המחפירה ששררה בסניף ולהזהיר את הציבור מפניה. אלטרואיזם.
הסיבה השנייה, שעל אף היותה מעניינת יותר, היא מוצנעת בהרבה מהראשונה, היא דווקא אגואיזם: כשבני אדם במאה ה-21 נתקלים בתופעה שלוחצת להם מספיק חזק על כפתורי הגועל או העונג, הם מרגישים צורך משונה לתעד אותה ולחלוק אותה עם העולם באמצעות האינטרנט. הפידבק של בני מינם מזין את מרכזי התגמול במוח שלהם ומייצר אצלם תחושת עונג חזקה.
אבל הסיבה השלישית לתיעוד, זו שאולי אפילו לא חושבים עליה, היא המעניינת מכול: בושה קולקטיבית. כי למרות כל הדרכים שבהן למד האדם להכפיף את הטבע לרצונו, ועל אף תוחלת החיים הארוכה שלו, הידע האינסופי, הטכנולוגיה המתקדמת ומה לא - החיה הקטנה, הערמומית והגמישה הזו היא עדיין חלק בלתי נפרד מחיינו. מבט זריז על מפת תפוצתנו מול מפת תפוצתה מראה שהן חופפות לחלוטין. החולדות מלוות את האדם בכל אשר יילך.
ובכל מקום כזה - אפילו לתחנת המחקר באנטרקטיקה הן הגיעו - החולדה מנהלת עם האדם יחסים סימביוטיים, אבל חד-צדדיים: הוא מספק לה מזון ומחסה והפך אותה ליונק הנפוץ ביותר על הפלנטה, והיא בתמורה מעבירה אליו מחלות, פוגעת ברכושו וביבוליו ובעיקר מגעילה לו את הנשמה. בעוד שמשחר ההיסטוריה התמחה האדם בהכחדת בעלי החיים שסביבו, עם החולדות הוא עדיין מנהל מלחמת חורמה שהחלה לפני עידנים, וכל מאמציו לחסל אותן עלו בתוהו.
חולדה בגודל של פרה
כשלפני חמש שנים פרסמה קבוצת חשיבה של מדענים מתחומי הכימיה, הביולוגיה האבולוציונית והגיאולוגיה מסמך שבו ניסו לחזות את השינויים האבולוציוניים בכדור הארץ שלאחר ההכחדה הגדולה הבאה - עידן האנתרופוקן מעשה ידי האדם, שכבר קיים קונצנזוס שאנו נמצאים בעיצומו - עלה ממנו כי בני המין בעלי הסיכוי הגדול ביותר לשרוד ואז לשגשג לאחר ההכחדה יהיו החולדות. על-פי התחזיות של ראש הקבוצה, פרופ’ יאן זאסלאבסקי, ועמיתיו, בהיעדר מינים אחרים שיגבילו את התפשטותן ויעיקו עליהן, יתפתחו החולדות של העתיד הרחוק לגדלים עצומים. במקומות שבהם הן ייהנו ממשאבים רבים, הן עשויות להגיע לגדלים של כבשים או פרות. אם לא יקומו להן מתחרים ראויים, אין כל סיבה שהן לא ימשיכו לגדול. הטבע הרי כבר יצר פילים, לווייתנים ודינוזאורים.
"העליתי את רעיון החולדות כמין שיכבוש את כדור הארץ לאחר ההכחדה הגדולה הבאה כחצי בדיחה, אבל זו מסקנה שנשענת על הרבה נתונים ומחשבה", אומר זאסלאבסקי בשיחה עם G. "החולדות הן דוגמה למין ביולוגי שמשגשג כיום בכל רחבי כדור הארץ בעיקר הודות לבני האדם שגרמו להן להגיע לכל מקום. הן הצליחו בכל מקום כמו חתולים וארנבים, אבל נראה שלחולדות יש סיכוי מצוין לשרוד את ההכחדה ההמונית הבאה. והן יהיו אלו שמתוכן יתפצלו ענפים אבולוציוניים חדשים שיהוו את הבסיס למינים הבאים שיתפתחו כאן בעתיד הרחוק".
כשזאסלאבסקי נשאל על המיתוס הפופולרי שלפיו דווקא המקקים יהיו אלו שישרדו כל אפוקליפסה, הוא פורץ בצחוק, אך מיד מרצין. "מקקים נמצאים על פני כדור הארץ לפחות 400 מיליון שנים ויש להם תכנון מעולה ויכולת הישרדות גבוהה ולכן לא נראה אותם נעלמים כנראה", הוא אומר. "גם הם כמובן יעברו תהליכים אבולוציוניים, אבל הם לא יכולים לגדול בהרבה מעבר לגודלם הנוכחי אלא אם כן רמות החמצן באטמוספירה יעלו בצורה משמעותית מאוד. אצל החולדות הסיפור הוא אחר. אנחנו יודעים שמכרסמים יכולים להגיע לגדלים הרבה יותר גדולים. יש לנו את הקפיברה שחיה כיום בדרום אמריקה והיא מגיעה למשקל של כ-50 קילו ומאובנים מראים לנו שבעבר היו מכרסמים גדולים אפילו יותר ששקלו אפילו יותר מטונה".
באופן אירוני, הייתה בתחזית סגירת מעגל. בשנה שבה פורסמו מסקנות קבוצת המחקר, פורסם גם מחקר שבו דווח על איתורו של האב הקדמון לכל היונקים בעלי השליה - הקבוצה הביולוגית שאליה שייך גם האדם. אותו אב קדמון היה ככל הנראה בן למין של עכברושים שעירים וקטנים שהצליחו לשרוד את ההכחדה ההמונית האחרונה שהתרגשה על כדור הארץ לפני כ-65 מיליון שנים.
רבותיי, ההיסטוריה חוזרת.
בזכות מבנה השיניים
אז איך בדיוק הפכה החולדה למין כה מצליח ומדוע חושבים המדענים שיש לה סיכוי לשרוד אחרי שכל צורות החיים המוכרות לנו כיום יפסיקו להתקיים? קודם כול, קצת רקע: פרופ’ אמריטוס יורם יום טוב מהחוג לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב אומר שבישראל ובעולם חיים בעיקר שני מינים של חולדות: החולדה השחורה המצויה שהיא בעצם הפחות מצויה, והחולדה החומה הנורבגית שהיא בכלל לא נורבגית.
בעוד שהחולדה המצויה מתהדרת בכינוי המדעי מטיל האימה Rattus Rattus, החולדה הנורבגית זכתה לשמה בגלל חוקר טבע אנגלי שסבר בטעות שהחולדות הללו הסתננו לממלכה על ספינות נורבגיות ב-1728. זאת, על אף שבאותה תקופה הן כלל לא היו מצויות בנורבגיה. (בלשון העם זוכה לעיתים החולדה לכינוי עכברוש).
גודלה הממוצע של חולדה נורבגית הוא 40 ס"מ (כולל הזנב) ומשקלה כרבע קילו, אולם כל מי שביקר בהודו, ברפיח, בשוק הכרמל או ברכבת התחתית של ניו יורק יודע שלעיתים הן מגיעות גם לאורך של חצי מטר ולמשקל של קילו. החולדה היא חיה אינטליגנטית ונועזת עם יכולת למידה שמאפשרת לה לקשר בין פעולה לתוצאה והיא מצוידת בחוש ריח מצוין. חולדות לא נרתעות מקרב עד המוות עם בנות מינן (כולל קניבליזם), ואף חתול שמבין עניין לא ינסה את מזלו מול חולדה בוגרת. הסיבה לכך שחולדות נושכות מדי שנה עשרות אלפי אנשים - בעיקר ילדים וחסרי ישע ובעיקר בפרצופם - היא שהן מריחות שיירי מזון מפיותיהם. לעיתים הן גורמות למותם.
החולדות גמישות בצורה שמאפשרת להן להסתנן דרך חרכים זעירים והן גם שחייניות מעולות שלא נרתעות מניווט מורכב בצינורות ביוב עד כדי הגחה לתוך דירות מבעד לאסלות. "יש להן יכולת הסתגלות יוצאת מן הכלל לכל מיני תנאים. גם אקלימיים וגם של מזון ושל מחסה, וכמובן כושר הרבייה שלהן רצחני", אומר פרופ’ יום טוב.
חולדות אוכלות כמעט כל דבר: פירות וירקות, דגים, חיות קטנות, אוכל מעובד, אחת את השנייה ואפילו סוללות וחוטי חשמל וטלפון. קשה מאוד לכמת את הנזק הכספי שהן משיתות עלינו, אבל באזורים מסוימים בעולם חולדות מחסלות מעת לעת עד חצי מכמות התבואה בעונת גידול, ועל-פי כמה הערכות, הן אחראיות להשמדת עד שליש ממלאי המזון בעולם כולו. על-פי הערכה בארה"ב, חולדות אחראיות לרבע מהפגמים שמתגלים בחוטי חשמל ול-18% מההפרעות בתקשורת שעל גבי קווי טלפון. על-פי הערכה אחרת, הן אחראיות לעד רבע מהשריפות העירוניות שהסיבה להתלקחותן לא התגלתה. ביולוגים חושבים שהחיבה יוצאת הדופן של חולדה לכרסום חוטים נובעת מדמיונם לשורשי צמחים, אבל לך תדע.
ד"ר יואב מוטרו מהשירותים להגנת הצומח במשרד החקלאות, זוקף חלק משמעותי מההצלחה יוצאת הדופן של החולדות למבנה שיניהן. "אם נסתכל על חתול, נראה שיש לו שיניים מעולות לאכול בשר. וזהו. אם נסתכל על פרה, השיניים שלה מעולות לאכול עשב, וזהו. אם נסתכל על עצמנו, או על חזירים, נראה שיש לנו שיניים לא מעולות לאכול בשר ולא מעולות לאכול עשב ואנחנו יכולים לאכול גם את זה וגם את זה, בערך. למכרסמים יש שיניים שמאפשרות להם לאכול הכול. כשזה בא לצד היכולת של החולדות להסתגל במהירות לסביבות שונות ולאקלים שונה - זה מה שמאפשר להן להשתלט על העולם".
שיניה של החולדה הנורבגית צהובות וצמד הניבים הקדמיים שלה חדים וארוכים במיוחד. הם גדלים בקצב של 8 ס"מ לשנה, אבל במקביל הם גם נשחקים כתוצאה מהזלילה הבלתי פוסקת, כך שהם לא בולטים מדי אל מחוץ לפניה של החולדה. כשחולדה נושכת, נפער בין שתי השיניים הללו רווח זעיר. כשזה קורה, חוסמת את הוושט שכבת עור דקיקה שנמצאת ממש מאחורי אותו רווח ומונעת מהחולדה לבלוע חומרים בלתי ניתנים לעיכול כמו פלדה, פלסטיק או בטון.
אבל מעבר לשיניים, הסיבה המרכזית הנוספת להצלחה האבולוציונית יוצאת הדופן של החולדות היא כמובן כושר הרבייה המדהים שלהן. "נקבת החולדה מגיעה לבגרות מינית תוך כמה חודשים ואם התנאים טובים, היא יכולה להתרבות ברצף - מחזור אחרי מחזור אחרי מחזור", אומר פרופ’ יום טוב.
נקבה של חולדה יכולה ללדת עד 12 גורים לשגר (המלטה) והיא בדרך כלל תעשה זאת 12 פעמים בשנה, כלומר היא יכולה להמליט 144 גורים בשנה. הגורים שלה יתחילו ללדת כחודשיים לאחר היוולדם ואחרי חודשיים נוספים, גם הצאצאים הללו יתחילו ללדת צאצאים משלהם, וכן הלאה. על-פי החישוב הזה, זוג אחד של חולדות יכול להעמיד תוך שנה כ-15 אלף צאצאים. בסביבות עירוניות אורך החיים הממוצע של חולדות עומד על בין שנה לשנתיים.
עם קשר או בלי, ובדומה לאדם ולקופים מסוימים, חולדות נהנות מאוד ממין והן עוסקות בו גם שלא למטרות רבייה. כ-20 פעמים בממוצע ליום, אם לדייק. זכרים דומיננטיים תועדו כבר מזדווגים עם עשרים נקבות שונות תוך שש שעות בלבד, בעוד שזכרים חלשים יותר שהוגלו על-ידי זכרים דומיננטיים למושבות שמאוכלסות רק בזכרים אחרים, אינם נותנים לנסיבות המשתנות לגזול מהם את חדוות המין.
החיה הדוחה מכולן
ההתחלה הייתה תמימה יותר. החולדה קיימת מיליוני שנים ומקובל כאמור לראות אותה כצאצאית שדומה לפחות במראה שלה ובגודלה לראשוני היונקים מתקופת היורה. מוצאה באזור הודו ומונגוליה ובמשך עידנים היא חיה לה את חייה כשהיא מנשנשת פירות וחרקים. אלא שלפני כ-15 אלף שנים, כשבני האדם החלו לעבור באיטיות להתיישבות במגורי קבע, נקרתה בפני החולדות הזדמנות של פעם בחיי מין ביולוגי. מיותר לציין שהן ניצלו אותה עד תום.
מכיוון שהאדם תמיד היה מפלצת אקולוגית שטינפה את סביבתה, שאריות המזון שהוא השליך בסמוך למקום מגוריו הפכו מבחינת החולדות לבופה מהאגדות. הן אכלו כפי יכולתן, ואז מעבר לכך, ונהנו משגשוג חסר תקדים. שפע המזון ומקומות המסתור שיצר עבורן האדם הביא להקמת קהילות הולכות וגדלות בכפרים ובערים. עם התפתחות המסחר, הן החלו להתפשט ברחבי העולם הקדום כשהן מסתננות בתוך שקי תבואה וכדים שנישאו על גבי גמלים. אבל קפיצת המדרגה המשמעותית מבחינתן הגיעה עם התפתחות הספנות.
אי שם באותה תקופת התפשטות מהירה, החולדות זוהו גם כמפיצות מחלות. הפרעושים שהן נשאו על פרוותן הפיצו את הדבר ברחבי אירופה וקטלו שליש מאוכלוסיית היבשת, וגם הנגיפים הרבים האחרים שהן נושאות, והיותן מזוהמות להפליא, סייעו להן להפיל במשך ההיסטוריה אינספור חללים אנושיים. רק במאה שעברה היו אחראים עכברושים לכ-10 מיליון מקרי מוות של בני אדם. בתגובה, מקובל להניח שהאדם פיתח כלפיהן רתיעה שלעיתים נראית כאילו נצרבה בצופן הגנטי שלנו, אבל האמת שונה מאוד.
בעוד שבמקומות, תרבויות, דתות וזמנים מסוימים החולדה נחשבה, ועדיין נחשבת, לטמאה ומטונפת (ביהדות גם רואים בה - ובצדק - סיכון חמור בגלל יכולתה להזיז חמץ בפסח ממקום למקום), במקומות אחרים היא נחשבת לסמל של מזל או פשוט למעדן. בהודו יש הסכמה רחבה על כך שחולדות הן כלי הרכב של גאנשה - אחד האלים הידועים והאהובים של ההינדו, ופסלי חולדות תמיד מוצבים במקדשים לכבודו. סמוך לעיר ביקנר ברג’סטאן אפילו הקימו להן מקדש משלהן, שכמובן שורץ חולדות. כמה אלפי קילומטרים ממזרח זכתה החולדה לקבל את הסימן הראשון בגלגל המזלות הסיני, וילידי שנות החולדה מתוארים כבעלי תכונות רצויות למדי: הם אמורים להיות אנרגטיים, אהובים על סביבתם, רגישים ועקשנים.
האדם גם ממש לא בחל באכילתן. בצרפת ובאנגליה של המאה ה-17, החולדות דווקא נחשבו לדליקטס ולמזון של עשירים. בתאילנד ובווייטנאם זוללים עד היום המוני חולדות צלויות תחת שם הגג מונע הטעויות Rat-on-a-Stick. בסין מבשלים אותן עטופות בעלי לוטוס, מטוגנות בטמפורה ואז מוגשות עם רוטב לימון, וגם סתם מוקפצות עם פלפלים צעירים. בבורדו שבצרפת ישנו מתכון קלאסי למדי לטיפול בחולדות אלכוהוליסטיות שחיות במרתפי יין: פישטו את עורן ונקו את קרביהן, עסו אותן בשמן זית עם בצלצלי שאלוט ואז צלו אותן מעל אש פתוחה של שברי חביות יין ישנות. כאמור, קלאסי. יש אפילו אנשים שמגדלים אותן כחיות מחמד, ועדיין, ברוב המוחלט של המקרים החולדות נחשבות לחיה הדוחה מכולן - זו שקובעת את הרף העליון של הגועל ואת הסטנדרט המחייב בתחום. לא סתם יש מי שמתאר יונים כ"עכברושים עם כנפיים", אבל אף אחד לא קורא לחולדות "יוני קרקע".
תבוסה אחר תבוסה
מלחמתו של האדם בחולדות נפתחה, כאמור, כשבעלי החיים הקטנים הללו החלו לבלות במחיצתו, והיא נמשכת עד עצם היום הזה. אנשים משתמשים נגדן במלכודות ששוברות את צווארן או שוללות את חירותן; חובטים בהן באלות כשהן מגיחות מבעד לפתחים וצינורות; מטביעים אותן ואפילו יורים בהן; וכמובן, מרעילים אותן במגוון צורות ודרכים.
הרעל שפעם שלט בכיפה היה הסטריכנין, אבל כמה סיבות גרמו לכך שבמשך השנים השימוש בו ירד מאוד. ראשית, הוא מריר וחוש הטעם של החולדות מפותח מספיק כדי לזהות אותו אפילו בריכוזים זעירים; שנית, מכיוון שהחולדה מקשרת בין פעולה לתוצאה, היא מספיק חכמה בשביל להיזהר בעצמה ולהזהיר חולדות אחרות כשהיא רואה את בנות מינה אוכלות משהו ואז מתפגרות; ואם כל זה לא מספיק, התברר ששימוש בסטריכנין גובה מחיר כבד מחיות אחרות שאוכלות אותו בעצמן או ניזונות מפגרי החולדות המורעלות.
בעשורים האחרונים, חומר ההדברה הנפוץ ביותר נגד החולדות הוא נוגד קרישה שבעצם הופך אותן לחולות המופיליה. הרעיון פשוט ואכזרי: החולדות אוכלות את התרופה מדללת הדם ואז סובלות מדימום פנימי בלתי פוסק שנגרם בגלל חתכים זעירים בפה, בקיבה או בגוף. מכיוון שהמוות מתרחש רק כמה ימים לאחר בליעת התרופה, החולדות לא מקשרות בין מצבן המחמיר והולך לבין פעולת הנשנוש המסוימת ולא מזהירות זו את זו. זה אומנם נשמע יעיל מאוד, אבל התברר שחולדות מסוימות נושאות מוטציה שהופכת אותן לעמידות לנוגדי הקרישה הללו. מכיוון שהן אלו ששורדות בעוד שאחיותיהן נספות סביבן, הן מעבירות את המוטציה הלאה. למעשה, הן משנות את הגנום החולדאי מדור לדור, וכך בשנים האחרונות מדווחים מומחים בתחום על אוכלוסיות הולכות וגדלות של חולדות שהפכו מחוסנות בפני החומרים הללו. בישראל, מרגיע ד"ר מוטרו, טרם התגלתה עמידות של חולדות לנוגדי הקרישה.
השורה התחתונה היא שלמעט הצלחות טקטיות פה ושם במלחמה הנצחית מול החולדות, אנחנו רושמים תבוסה אחר תבוסה. אומנם למדנו להתגונן לא רע מפני רוב המחלות שהן מפיצות, אבל למעט במקרים בודדים שבהם פעולה משולבת בקנה מידה מוגבל מצליחה לצמצם את אוכלוסייתן לפרק זמן מסוים, אפשר לומר שהן שמות ללעג את מאמצי החיסול שלנו. ד"ר אורי שלום, שמנהל את אגף המזיקים וההדברה במשרד לאיכות הסביבה, אומר שכדי לצמצם בצורה ניכרת את בעיית החולדות צריך לטפל בתשתיות. "אם יש להן במקום מסוים גם מזון, גם מחסה וגם מים, אתה תמצא אותן שם. אנחנו קוראים לזה שלושת המ"מים. עד שלא שוללים מהן את זה, יהיה קשה מאוד למגר אותן", הוא פוסק.
פתרון שישנה את העולם
האדם כמעט למד להשלים עם המציאות העגומה הזאת, אבל לפני כתריסר שנים צצה באריזונה תקווה חדשה. ד"ר לורטה מאייר הקימה ב-2007 את חברת הביוטק SenseTech עם כוונה לתקוף את בעיית החולדות מכיוון אחר לגמרי: במקום להרוג בהן, פשוט למנוע מהן להתרבות. במילים אחרות: לתת להן גלולות למניעת הריון.
על פניו, הרעיון נשמע מופרך. גם אם היה חומר שמונע מהחולדות לבייץ ולהמליט ללא הפוגה, כיצד ניתן היה לגרום לחולדות לבלוע אותו? אלא שמאייר חושבת שהיא פיצחה את השיטה. המוצר שפיתחה החברה שלה ושנקרא ContraPest מגיע כנוזל מתוק להחריד שחולדות משתגעות עליו.
הניסויים שנערכו עד כה מראים תוצאות מרשימות. כשהחומר ניתן לחולדות בשדות אורז באינדונזיה, בפרברים של בוסטון, בסאבוויי של ניו יורק ובדירי חזירים בדרום קרוליינה, נרשמה ירידה של כ-40% במספר החולדות לאחר 12 שבועות. צוות החברה טוען שבשילוב אמצעי הדברה מסורתיים, מדובר בפריצת הדרך הראשונה זה מאות שנים בלחימה בחולדות. מאייר לא מהססת לקבוע בפסקנות: "זה ישנה את העולם".
הקריירה של מאייר רחוקה מלהיות טיפוסית. עד שנות ה-40 שלה הייתה לה קריירה מצליחה בתחום הנדל"ן, אולם לאחר שחברה קרובה שלה מתה במפתיע מהתקף לב, וניסיונה לקבל הסברים מספקים בנושא נותרו ללא מענה, היא החליטה שהיא חייבת לשנות את המצב, ובגיל 46 נרשמה ללימודי דוקטורט בביולוגיה באוניברסיטת צפון אריזונה. המחקר הראשוני שלה עסק במציאת דרכים שיהפכו את חולדות המעבדה שלה לחולדות בגיל המעבר, על מנת שהיא תוכל לבדוק מה קורה לתפקוד הלב שלהן. קולגה בשם פטרישיה הויר סיפרה לה שהיא נתקלה במקרה בכימיקל שהופך עכברות מעבדה ללא פוריות מבלי לגרום לתופעות לוואי אחרות, ושתי הנשים סינתזו מוצר שהן כינו בשובבות Mousopause (גיל המעבר של נשים נקרא באנגלית Manopause).
ב-2006 קיבלה מאייר הצעה מאוסטרליה להתאים את החומר לטיפול בחולדות שחיסלו אז לא פחות מ-30% מגידולי האורז ביבשת. היא רשמה שם תוצאות נחמדות, אבל לא הייתה מרוצה. הביציות של החולדות התפרקו בקצב מהיר, אבל הן לא נעלמו.
מאייר הוסיפה למיקס חומר נוסף בשם טריפטולייד ובמצב נרשם שיפור, אבל זה עדיין לא היה זה: השגרים שהומלטו פשוט היו קטנים יותר. פריצת הדרך המשמעותית התגלתה רק לאחר שמתוך ייאוש היא נתנה את החומר לא רק לנקבות, אלא גם לזכרים. התוצאות היו דרמטיות באופן מיידי. אוכלוסיות החולדות שקיבלו את החומר פשוט לא המליטו יותר, ניסוי אחר ניסוי.
על מנת לגרום לחולדות להעדיף את ContraPest על מאכלים כמו פיצה, ממתקים או שאריות בשר, המוצר המוגמר הונדס כך שטעמו יהיה כמו "תשע שקיות של סכרין מעורבבות בתוך שתי כפות שמן".
אנשיה של מאייר ניסו את החומר במקומות שונים בעולם, אבל מאז פריצת הדרך הראשונית העניינים מדשדשים. SenseTech אומנם גדלה משנה לשנה, מצטיידת בעוד ועוד אישורי שיווק ורושמת הכנסות גבוהות מאי פעם, אולם מדובר על סכומים קטנים. שווי השוק של החברה כולה עומד על לא יותר מ-22 מיליון דולר. חולדות נחשבות ליצורים ניאופובים - כלומר, כאלו שחוששים משינויים ומקדשים את השגרה - והן חשדניות לגבי ריחות וטעמים לא מוכרים. המשמעות היא שיותר מעשור לאחר שהוקמה, SenseTech עדיין צריכה לייצר גרסאות שונות של המוצר שלה כך שיערב לחכן של הדיירות המקומיות - וכמו התושבים האנושיים בערים, חולדות בקהיר עשויות להיות בעלות טעם שונה מאוד מחולדות בסאו פאולו.
אז האם יום אחד ניתן יהיה להכחיד לגמרי את החולדות? ד"ר מוטרו צוחק למשמע השאלה. "גם אם התכשיר של החברה מאריזונה יצליח להכחיד אוכלוסייה שלמה של חולדות, תבוא אוכלוסייה אחרת ותתפוס את מקומה. הפתרון המקיים היחידי זה למנוע את מה שהחולדות צריכות. תראה, האדם מכחיד מינים שסובלים מנוכחותו. יש מעט מינים שלא סובלים מנוכחות האדם, ויש עוד פחות מינים שנהנים מהנוכחות שלנו. איתם אתה מסתבך".