יגאל טמיר / צילום: שלומי יוסף
"יש לי בעיה, אני הולך מדי פעם לכפר גמילה מחזונות", אומר יגאל טמיר כאשר נשאל מדוע הוא מוכן להוציא מיליונים מכיסו למימון הקמה והתנעה של ישר, מפלגה חדשה, שבינתיים לפחות היא אלמונית לגמרי לציבור, ואין בראשה דמות מוכרת שאפשר לקוות שתסחף מצביעים אל מעבר לאחוז החסימה. אבל בלבו, טמיר חושב שב-9 באפריל לא הוא זה שיילך לכפר שלו, אלא שסקפטיים כמוני יאשפזו את עצמם בכפר גמילה מציניות.
טמיר לא מתרגש משאלות כגון למה הוא מסכן את כספו ואת קולות המצביעים שאולי יאבדו. הוא רואה במפלגה הזאת, שמנסה להפוך את הכללים של המשחק הפוליטי ולרתום טכנולוגיה לטובת קשר מתמשך בין הבוחר לנבחר, "סטארט-אפ פוליטי"; ממש כמו ב-22 הסטארט-אפים האחרים שהוא משקיע בהם. "מההשקעה בסטארט-אפים למדתי שאני מוכן להיכנס לדברים שנראים הזויים, ובלבד שההתקדמות שלהם תהיה תלויה בי", הוא אומר. וכן, עם כל האופטימיות, הוא בהחלט מבין שזו הרפתקה שיכולה ללכת לשני הכיוונים. "בגילי, אני כבר בשל נפשית לכישלונות. אני יכול להפסיד על זה 4-2 מיליון שקל. יהיה לי הרבה יותר קשה לא להשלים את המשימה מאשר להשלים עם זה שנכשלתי ושפכתי כסף".
ישר היא באמת מפלגה עם הכוונות הכי טובות שיש, עם רצון להציל את הדמוקרטיה שהאמון בה אבד, באמצעות קשר שוטף בין הבוחרים לנבחרים - ולא פעם בארבע שנים. איך? אפליקציה כמובן, ועם אישים רציניים למדי, כמו ערן עציון ההוגה - לשעבר סגן ראש המל"ל, וד"ר יובל קרניאל, שעזב את תפקידו כרקטור בצלאל כדי להתמסר לפעילות; ואפילו עם אוהדים במגזר העסקי והאקדמי דוגמת קלמן שחם מאלטשולר שחם, שתומך, גם כלכלית, וד"ר דן אריאלי שעשה למפלגה סרטון.
עד כמה היא יכולה לצאת מהסלון האינטלקטואלי אל הציבור הרחב, זו שאלה אחרת, אבל לפני שעוברים למפלגה, מיהו בכלל התומך הנדיב והסוער שלה? ואיך הצליח לחמוק מהרדאר של התקשורת עד היום? מאין יש לו כסף לפזר בנדיבות על מטרות כמו זו, וכמו "ישראל יוזמת" שהיה מעורב בה, ועוד נשאר לו כדי לתמוך בזמרים צעירים ולהפיק לעצמו דיסק שבו הוא שר את כל השירים שהוא אוהב? התשובה המקוצרת היא שלפני הרבה שנים היה לו מזל ושכל והוא הצטרף לקבוצת משקיעים, לקח הלוואה בבנק ושם את הכסף בחברה לא מוכרת בשם מובילאיי. או כמו שהוא מגדיר זאת, בדרכו הדרמטית: "אני המשקיע הראשון במובילאיי". אבל אנחנו נלך על תשובה מפורטת יותר.
מהקיבוץ ועד למובילאיי
טמיר, 72, נולד בטבעון. "גדלתי ביער", הוא אומר, "רוב הזמן היינו רצים על הגבעות ומשחקים בשוטרים וגנבים". זה החלק האידילי. החלק הפחות אידילי הוא ש"למשפחה לא היה גרוש. אבא שלי היה מחוסר עבודה תקופה מסוימת והיו חרדות אם יהיה כסף או לא יהיה. אישית, משכתי את התחושה הפסימית קצת יותר מדי זמן". הפסימיות הזאת עברה, והתחלפה בחשק עז להשקיע בחלומות.
הוא הצטרף לתנועת נוער (התנועה המאוחדת) והיה מזכיר גרעין שמשימתו הייתה להקים מחדש את קיבוץ גזר. במלחמת ששת הימים היה טמיר מאלה שהשתתפו בקרב גבעת התחמושת הטראומתי, ו"כשחזרתי, הבנתי שהעולם התהפך, שאני צריך לעזוב. שאני לא יכול לקחת על עצמי עכשיו את כל הרכילויות של הקיבוץ". לצד זה, התחיל להתעניין בזן, בודהיזם ועולם המדיטציה, ובאופן כללי לחפש את עצמו. אבל הצד המעשי שלח אותו ללימודים אקדמיים. הוא חשב על סוצילוגיה ופילוסופיה, אבל במכון הדסה שאליו הלך להתייעץ המליצו דווקא על סוציולוגיה וכלכלה, "וזו הייתה הצלת חיים", לדבריו.
בתום התואר הראשון התחתן והוא ואשתו הפסיקו את הלימודים (ב-1971), ויצאו עם תרמילים על הגב וכמעט בלי כסף לקניה, אוגנדה וטנזניה. כאשר אידי אמין "זרק את כל ההודים ממזרח אפריקה", הצטרף הזוג הצעיר לאוניית פליטים ששטה ממומבסה למומביי (אז עוד בומביי), 70 דולר הכרטיס, ו"הגענו לתוך מלחמת הודו-פקיסטן". במשך אותה שנה גם הגיעו ליפן וטמיר שיחק בסרטים יפניים, "כי היה צריך סטטיסט לבן שישכב הרוג בתעלה בקרב איוו ג’ימה".
כאשר שבו לארץ ולאוניברסיטה העברית, המשיך טמיר לתואר שני במנהל עסקים, "ויום אחד, כשבאתי לראות אם יש הודעות על הלוח במנהל עסקים, היה שם מישהו שתלה פתק ובו כתוב, מחפשים עובד לאגף תקציבים". הוא שוחח עם תולה הפתק וזה אמר לו, "לך לעמירם סיון (אז מנכ"ל משרד האוצר ולימים מנכ"ל בנק הפועלים) ותגיד לו שהיית בצנחנים".
באגף תקציבים הפך לאחראי על החקלאות, ההתיישבות והמים ויצא לקרב עם הלובי החקלאי החזק על הסובסידיות למים שמבחינתו, חלקן היו חסרות היגיון כלכלי. לדבריו, אהרן אוזן שהיה אז שר החקלאות, הודיע שהוא "לא רוצה לראות את הילד הזה בכלל". יום אחד קיבל הצעת עבודה ממקורות, "אחרי שעשיתי לה את המוות".
בטח, רצו לסלק אותך.
"זהו בדיוק. יום אחד במועצת המנהלים אריק שרון (שר החקלאות אחרי אוזן) העביר פתק לנציב המים ובו כתוב, היה שווה לשלם כל אגורה כדי שהיגאל הזה לא יהיה באגף תקציבים. אז פתאום הבנתי שהייתי נאיבי ושרצו לסלק אותי".
במקורות מצא לדבריו "ארגון מפגר ברמות", שבו ניסה לעשות שינויים, אבל מצא את עצמו נשחק תחת משחקי הפוליטיקה הפנימית. יום אחד הלך לדוד שלו מצד אמו, ברוס רפפורט המנוח (איל הון יהודי שעסק בעיקר בנפט, אוניות ופיננסים, והיה מקורב לשמעון פרס). "הוא היה חתיכת טיפוס. הייתה לי הצעה להציע לו והוא אמר לי, יש לך חמש דקות". חמש הדקות התארכו לשעה וחצי ובתומן הציע לו רפפורט עבודה. טמיר התלבט, חשש לעזוב את מקורות ללא חוזה מסודר עם הדוד, אבל לבסוף הצטרף לחילותיו של רפפורט.
האחרון שלח את אחיינו הצעיר לקוסטה ריקה כדי להקים פרויקטים של דלק - קו דלק חוצה קוסטה ריקה והקמת בית זיקוק שיקבל מוונצואלה נפט גולמי. כשמחיר חבית הנפט ירד אז - והפך את כל העסק ללא כדאי - ובמקביל אליו, גם הכימיה עם הדוד פחתה, טמיר חזר ארצה. הוא הקים חברת תשתיות למים ודלק (מ.ל.ט. טכנולוגיות) שביצעה פרויקטים גדולים של בניית בריכות אגירה מפלדה בטכנולוגיה שמאפשרת הקמה מהירה וכיסוי מאגרי מים לא מקורים, וכן מכסים למכלי דלק (בין היתר, בשני בתי הזיקוק, באשדוד ובחיפה). כיום, החברה קיימת עדיין, אבל רק ברמת שירות, תחזוקה ואספקת חלפים. למה? כי הגיע פרק החיים הבא.
"ב-1999 הגיע אליי חבר ואמר, בוא, יש חברה שקוראים לה מובילאיי והיא מעניינת", טמיר משחזר. "ואז נפגשנו 15 חבר’ה (בהובלת צבי נטע ממכשירי תנועה)", ובהם אמנון שעשוע, זיו אבירם וד"ר גדעון שטיין. מובילאיי הייתה צריכה לגייס חצי מיליון דולר, ועבור טמיר, הייתה זו הפגישה האינטימית הראשונה עם סטארט-אפ. הוא לא בדיוק ידע מה לחשוב, "אבל לשמחתנו, צבי נטע אמר לנו, אם יהיה מוצר, תהיה גם רגולציה והעסק יפרוץ".
כמה השקעת?
"לא היה לי כסף. לקחתי כמה עשרות אלפי דולרים הלוואה מהבנק".
המשקיעים בקבוצה נכנסו לפי שווי חברה של 5 מיליון דולר (ב-2017 נמכרה מובילאיי ב-15 מיליארד דולר לאינטל), כאשר שעשוע ואבירם נשמרו מפני הכנסת קרנות הון סיכון ושמרו על קשר הדוק עם המשקיעים. "היו פעמים שהייתי רב עם זיו (אבירם). רציתי למכור, והוא היה אומר לי חכה, לא תצטער", מספר טמיר שמימש מדי פעם מניות, למשל כשנכנסו משקיעים כמו גולדמן זאקס, אבל נשאר עם מספיק מניות כדי להגיע לאקזיט הגדול, ולצאת עם כמה עשרות מיליוני שקלים.
מה שהוא למד בדרך היה לא רק לנצל הזדמנויות כשהן מגיעות אלא שיש חשיבות גדולה ליצירת קבוצה גדולה של משקיעים שעובדת יחד, וקריטי גם שאלה יהיו אנשים שחולקים אותה השקפה בקשר לסבלנות ולדרך של החברה. וחוץ מזה, עם זרימת הכספים מהמימושים שבדרך "נכנסנו (הוא ובנו נדב) לאטרף של סטארט-אפים". לכל אחד מהם הוא משתדל להגיע עם קבוצה גדולה של משקיעים שחלקה התגבשה עוד במובילאיי, שכל אחד בה מסכן סכום לא מהותי עבורו - עשרות אלפי דולרים, לפעמים יותר, לפעמים פחות - תמורת סיכוי גדול בעתיד. "אני רוצה לתת הזדמנות לחברים שלי, ואלה גם לא סכומים גדולים. בסטארט-אפים שלנו, סכום נמוך יכול הרבה פעמים לייצר פוטנציאל גדול".
בדרך לתוכנית טראמפ
במקביל, טמיר המשיך לסחוב כל הזמן הזה את "גבעת התחמושת" על גבו. לתחום היוזמה המדינית נכנס עם חברו הטוב קובי הוברמן, אחד ממייסדי "ישראל יוזמת", לצד יובל רבין, דני יתום, יעקב פרי ואמנון ליפקין שחק המנוח, מיד לאחר מלחמת שלום הגליל השנייה, ב-2007. הרציונל היה שיוזמת השלום הערבית לא קיבלה שום מענה מצד הממשלה או העם בישראל, אז הנה הם יובילו את השיח. העניין תפס תאוצה כאשר הצטרפו בהמשך דמויות כמו עידן עופר.
טמיר היה זה שהוביל את החלק הכלכלי של ישראל יוזמת: "ב2014 לקחתי את אהרן פוגל, ירום אריאב, יורם גבאי - כולם חברים שלי - מתוך מחשבה שאם רוצים לשכנע את הציבור, צריך להראות את היתרונות הכלכליים ביוזמה האזורית, הן עבור הישראלים והן עבור המדינות באזור".
עד כמה ישראל יוזמת הייתה חשובה? טמיר עצמו טוען שעד כדי כך, ש"לא יורד לי החיוך מהפרצוף", וכי התוכניות שלה הגיעו לממשל האמריקאי ואולי הן אפילו הבסיס לתוכנית השלום של טראמפ. יש אחרים שמזכירים שכאשר לפני למעלה מעשר שנים דיברה על הסדר אזורי ולא רק על שלום עם פלסטינים, הייתה קול בודד, ואילו עכשיו, הסדר אזורי הוא הבון-טון של כל הפוליטיקאים בישראל, ואילו "הפירות הכלכליים של השלום" מככבים יפה גם בקמפיין של העבודה למשל.
ירום אריאב נשמע קצת יותר מתון בהתלהבותו: "זו הייתה יוזמה חשובה והתגייסתי אליה בנפש חפצה. בכל מה שאני יכול לתרום לקידום של הסדר, אני מתגייס, ושמעתי מטמיר שחלק מהאיתותים הוצגו אכן לאנשי טראמפ. אבל אם זה השפיע על השיח? המצב די עגום בשיח סביב הדברים האלה. יש כוחות מאוד חזקים שמדכאים היום סיכויים להסדר ואני לא מאמין שאפשר לדלג על הסדר עם הפלסטינאים בדרך ליחסים עם מדינות האזור".
ומה דעתך על מפלגת ישר?
"אני לא שותף לה, אבל אני מאחל להם בהצלחה".
אז הגענו לישר. מפלגה של דמוקרטיה שיתופית, עם אפליקציה שמייצרת את הקשר בין המתפקדים לבין נבחריהם ומאפשרת להם - בתנאים מסוימים - להשפיע על ההחלטות וההצבעות. הרעיון למפלגה נולד אצל ערן עציון, שמילא 20 שנה תפקידים בכירים בממשלה. "הוא היה מופיע בפני הקבינט, ואז הולך להפגנות המחאה ברוטשילד ורואה את הנתק", אומר טמיר. עציון עצמו מספר שהחל מ-2014, כשעזב את שירות המדינה, "החלטתי לנסות לרדת לעומק העניין ולמצוא פתרון לבעיה. ניסיתי לראות למי אני יכול לחבור, בדקתי גם מפלגות וראיתי שיש אפס נכונות לחדשנות ולשינוי מבני. חברתי למספר קבוצות שכולן התפרקו בגלל קומבינציה קטלנית: יותר מדי אגו ופחות מדי כסף. לפני שנתיים פגשתי את יגאל שהוא שכני בשורש ומאותו רגע זה המריא". לאחר מכן קבעו עם קרניאל בבית קפה בקריית ענבים, "והוא אמר, אני עוזב את בצלאל ומצטרף", מספר טמיר. "אנחנו עובדים יפה מאוד ביחד".
ראינו השבוע את ציפי לבני פורשת מהמרוץ, בין היתר כדי לא לבזבז קולות מגוש המרכז־שמאל. אתה לא חושש לבזבז קולות? כי קשה להאמין שתעברו את אחוז החסימה.
טמיר: "'קשה להאמין' אומרים לי על כל סטארט-אפ שאני נכנס אליו. לצערי הרב, אף אחד לא יעשה את הדברים הגדולים אם אני לא אהיה מעורב בהם. ככל שעוברות השנים, יותר ויותר אנשים מבינים מה צריך לעשות פה, ופחות ופחות אנשים עושים את זה".
ונגיד שבמפלגת ישר הדברים יתנהלו בצורה אידיאלית. איזה כוח יהיה לה בתוך הכנסת?
"כמו בכל סטארט-אפ, התייעצתי. הלכתי לבוריס קרסני (הלוביסט) להתייעץ על ההיתכנות של הרעיון, והוא אמר שבפוליטיקה הישראלית אנשים מחכים לשינוי ואוהבים חדשנות. מי שהיה האסטרטג של מפלגת הגמלאים אמר שאם לא נעשה שטויות, יהיו לנו עשרה מנדטים".
טמיר משוכנע שפוטנציאל גדול טמון ב-1.9 מיליון האיש שאינם מצביעים, שהוא מאמין שהסיבה להימנעותם היא חוסר האמון בפוליטיקה, במפלגות ובפוליטיקאים. לדבריו, צעירים במגזר הערבי למשל מתלהבים, שכן הם מרגישים חסרי ייצוג בנושאים החשובים להם, הקשורים לחיי היומיום ולא ל"עניין הפלסטיני". אבל בתוך כל אלה הוא אומר: "אני לא יודע אם אספיק או לא לבחירות הקרובות. אני מתייחס לזה כאל סטארט-אפ פוליטי עם הנחות העבודה העסקיות: יש שוק וצריך זמן וכסף להחדיר את המוצר. אם יהיה מספיק כסף? אני לא בטוח. אני לא יכול לממן את כל העסק הזה לבד, אבל בינתיים החלטתי שכן".
22 סטארט-אפים בתיק | הנה כמה מהם
1. הסטארט-אפ שהכי מרגש את טמיר הוא Immunity Pharma המפתחת תרופה ל-ALS - ניוון שרירים חשוך מרפא, עם תוחלת חיים של כשלוש שנים תוך הידרדרות מתמדת, דרך אובדן היכולת להזיז גפיים ועד מכונת הנשמה ואובדן יכולת דיבור. החברה נמצאת בניסוי של 15 חולים בבית החולים הדסה.
2. סטארט-אפ אחר הוא Respiration Scan, שנמצא כעת בניסוי באיכילוב ועוסק בדלקת ריאות של חדרי מיון. הוא פיתח דרך להתחבר לצינור ההנשמה של חולים ולדגום את האוויר, וכך לקבל התראה בזמן על המחלה שבדרך. כאשר יוכח שזה עובד, קל יהיה לקבל אישורי FDA, שכן מדובר במנגנון שכלל אינו נוגע בחולה. שם השקיע טמיר כ-100 אלף דולר, והביא שבעה-שמונה משקיעים נוספים.
3. Doya Medical של רופאת האף, אוזן גרון ד"ר גלית אביאור ושל היזמית ענבל שיינפלד. הסטארט-אפ הזה - אם יצליח - ייתר את הניתוח הנפוץ ביותר בעולם - ניתוח כפתורים באוזניים לילדים, באמצעות החדרה פשוטה של סטנט דרך האף של הילד. בינתיים נמצאים בשלב הניסויים בבעלי החיים.
4. OKAPI, פלטפורמה לייעול ניהול הארגון שמשלבת בינה מלאכותית ולדברי טמיר "כבר שווה פי עשרה ממה שהשקענו בה וזכתה לפרס המוצר החדשני בתחום הנדל"ן בארה"ב".
5. ויש גם סופר-פוד: GreenOnyx, שבה מושקעת גם פרופ’ רות ארנון, ממפתחי הקופקסון, שהחלה אצל רופאת סרטן בשם ד"ר ציפי שוהם. המחקרים של המיזם העלו שאת צמח המים קאי נאם, אפשר לפתח בחקלאות עירונית - במערכת גידול המאפשרת תפוקה גבוהה מאוד למ"ר. "עכשיו עשיתי לזה גיוס גדול של שני מיליון דולר", מספר טמיר ומוסיף שזו החברה שבה השקיע מאות אלפי דולרים.
בדרך הישר | דבר השותפים
שני השותפים הבולטים של טמיר למפלגת ישר הם כאמור ערן עציון וד"ר יובל קרניאל. האחרון, משפטן שהיה מיוזמי תנועות כמו זכות הציבור לדעת, התנועה לחופש המידע וישראל חופשית (להפרדת דת ממדינה), נלהב עד כדי כך מהרעיון, שעזב את תפקידו כרקטור בצלאל כדי לפעול בה. "אני חושב שזה הדבר הבא", אומר קרניאל, "ממשל פתוח, שיתוף אזרחים ודמוקרטיה ישירה יקרו בוודאות. אי אפשר להמשיך עם הדבר המגוחך הזה של לשים פתק פעם בארבע שנים ולקוות שיקרה מה שאתה רוצה. השאלה מתי זה יקרה ואיך. אנחנו רואים בסקרים ובחוגי בית שאנשים צמאים לזה. האם זה יקרה בתשעה באפריל? יש לזה סיכוי, כי יש הרבה אנשים צעירים שכשהם נחשפים לדבר הזה, הם אומרים שאת זה הם רוצים, כי הם לא מאמינים לאף אחד והתמונה הפוליטית מטושטשת.
"אלה האנשים שהכניסו בזמנו את הגמלאים לכנסת, ואחר כך את יאיר לפיד עם 19 מנדטים. יש גל של אנשים שלא רואים אותם בסקרים, אלה שיצאו לרחובות במחאה, ואלה שאני מלמד במרכז הבינתחומי ובבצלאל. זה הסיכוי היחיד של הדמוקרטיה. אחרת, היא קורסת".
"הייתה לנו קבוצת מיקוד באום אל פחם שהותירה אותנו בהלם", אומר ערן עציון. "הם אמרו שהם לא מאמינים למפלגות הקיימות. ביקשנו מהם לכתוב מהי המפלגה המושלמת בעיניהם, וזה התאים בדיוק ל’ישר’". בעולם, הוא מוסיף, יש גל גדול של מפלגות שחרטו על דגלן קשר ישיר עם הבוחר. 19 מפלגות כאלה קמו רק באירופה, כשאחת הבולטות שבהן היא מפלגת פודמוס הספרדית, שהוקמה על בסיס המחאה החברתית ב-2011 והשיגה 21% מהקולות בבחירות של 2015.