את הזינוק המטאורי של קלייר פוי רק מתבקש לדמות לזה של הדמות שגם הזניקה אותה אל התודעה: המלכה אליזבת הצעירה מסדרת הדרמה המעוטרת של נטפליקס, "הכתר". זהו הרובד הגלוי, שחקנית אלמונית שפורצת אל אור הזרקורים בבינג' מסחרר של לילה. אלא שלמרבה ההפתעה, בהקבלה בין השתיים יש גם מן הסממנים שחורגים מגבולות קלישאת הזינוק, אל עבר זו של קלישאת הברווזון המכוער. כמו אותה אליזבת הלומה, ששילוב של ויתור דודה על הכתר יחד עם מות אביה המלך בטרם עת, הוביל את הכתר אל ראשה בגיל צעיר, אפילו שלא אחת נדמה שהיא הייתה מעדיפה להיות במקומות אחרים - גם פוי אינה מהסוג שאור הזרקורים בא לה בקלות.
היא נולדה לפני 34 שנה בסטוקפורט הסמוכה למנצ'סטר, אנגליה, וגדלה לא רחוק מלונדון בכפר בבאקינגהמשייר. אמה קרוליין, עובדת משרד, ואביה דיוויד, מנהל מכירות, נפרדו כשהייתה בת שמונה. אחיה ואחותה הגדולים יותר למדו בתיכונים המקומיים, אבל פוי לא עברה את בחינות הכניסה. "אמא שלי פשוט הלכה למועצה ואמרה להם משהו כמו, 'אני ובעלי התגרשנו, אנא הניחו לה ללמוד כאן. הלב יישבר לה אם לא".
שנות הלימודים בתיכון לא היו קלות. "להרגיש 'טיפשה' זה לא נעים. לא הייתי באמת טובה בשום דבר. רק בכלכלת בית, כמו אפיית עוגה, הייתי טובה יחסית", היא אומרת. אם לא די בכך, היא סבלה מדלקת מפרקים כרונית של גיל הילדות (Juvenile arthritis) בין הגילאים 15-12, "והייתי על קביים". הלילות שלה היו מיוסרים מכאבים, ובשעות היום היא ישבה בכיתת הלימוד בלי יכולת להבין מתמטיקה. "חרדה הייתה חלק מהחיים שלי באותו הגיל, אבל הבנתי את זה רק כשהייתי בת 25 בערך", היא מספרת.
החיים לא הפכו קלים יותר. בגיל 17 התגלה גידול באחת מעיניה. היא טופלה בסטרואידים במשך יותר משנה, והביופסיה גילתה שהגידול שפיר, מה שייתר את הצורך בניתוח חודרני. ואף שהיא אהבה שיעורי דרמה, היא לא חשבה שהיא שחקנית טובה. "הרגשתי כל-כך לא טבעית. משחק לא היה אני ולא היה הדרך שבה גידלו אותי", היא משחזרת בכנות שיודעת לצבוט. בבית הספר היא הופיעה רק בכמה הפקות. "אהבתי את החזרות, אבל ביום שבו היינו צריכים להופיע בפני אנשים, הייתי פשוט מתה מפחד. הבנתי שהדבר היחיד שירגיע אותי הוא ללכת במעגל סביב החדר. אנשים חשבו בוודאי שאני משוגעת".
היא נרשמה ללימודי דרמה באוניברסיטת ג'ון מורס בליברפול, אבל נשארה כה מפוחדת להופיע. רק בשנה האחרונה ללימודים, אחרי שהיא וכמה חברות העלו מחזות קטנים, כמו "מונולוגים מהווגינה" של איב אנסלר, עצר אותה זמן קצר לאחר מכן אחד המורים ושאל אותה אם חשבה להמשיך לבית ספר לדרמה. "עניתי משהו כמו, 'תודה שאמרת את זה!'. הייתי זקוקה למישהו שיגיד לי שאני בסדר". היא פנתה לבית הספר לדרמה של אוקספורד וסיימה תוכנית לימוד בת שנה אחת.
היא מתעקשת לומר שהיא לא שאפתנית, אבל נחושה. "זו המילה היחידה שהייתה לי הגיונית. אני נחושה להיות טובה בעבודה שלי". אותה נחישות שאפשרה לה להתגבר על המחלות ועל החרדות. אחרי אוקספורד היא עברה ללונדון ופרנסה את עצמה בעבודות מזדמנות - חלוקת חינמונים בתחנות רכבת, עבודה בחברת הסעדה להפקות קולנוע - תוך הגעה לאודישנים.
ב-2008 היא לוהקה כדורית הקטנה בעיבוד של ה-BBC לרומן של צ'רלס דיקנס. ב-2011 היא הופיעה בתפקיד הראשי בארבעת פרקי דרמת הטלוויזיה של פיטר קוסמינסקי, "ההבטחה". "זה חייב ביצוע מאוד בוגר", אומר קוסמינסקי. "היא הייתה ממוקדת מאוד על הסט. היא מעולם לא הופיעה לא מוכנה ותמיד ידעה את הטקסט שלה. היא שחקנית שעובדת קשה, לא הטיפוס שיוצא לשתות עם הבנים".
"בתחילת הקריירה שלי", מאשרת פוי, "כדי שיהיה לי הביטחון לעשות את זה, עשיתי המון הכנות. רציתי שהכול יהיה בסדר, אבל הספונטניות נעלמה לי. כשהתבגרתי ועבדתי יותר, הרשיתי לעצמי לחשוב שיש לי די ניסיון. זה לא אומר שמותר להתרברב, אלא שמותר לך לומר, 'יש דברים שאני יכולה לעשות'".
והחרדות?
"זה כבר לא גרוע כמו שזה היה, בזכות עבודה קשה. אני עושה דברים שלא חשבתי שאוכל לעשות", היא משיבה.
פוי עברה טיפולים ושיחות, ובשנה האחרונה היא משתמשת באחת מאפליקציות המדיטציה. הבעיה שלה, היא אומרת, היא של יותר מדי חשיבה, העלאת גירה של אותה בעיה. "אני יודעת שאני צריכה לתפוס את עצמי בשלב מוקדם של תהליך חשיבת-היתר", היא אומרת. "זה תמיד עניין של לשאול את עצמי. אף שהייתה לי מחשבה מיליון פעמים, תמיד יהיה משהו שאצטרך לחשוב עליו עוד מיליון פעמים באותו יום. משהו כמו, 'שאצא להליכה היום?' או החלטות יותר משמעותיות בחיים".
ההחלטות לגבי התפקידים שלה הן קלות יותר: "אני לא מתמזמזת. הבטן שלי אומרת לי בדרך כלל אם זה משהו טוב או רע". נינה גולד, מנהלת הליהוק שדחפה את פוי ל"וולף הול" ו"הכתר", זוכרת את הרגע בסוף 2014 שבו פוי קיבלה את התפקיד שכל שחקנית באנגליה רצתה. "היא הייתה בהיריון מתקדם והכנסנו אותה לכסיות (כפפות) הארוכות, לכתר. היא עשתה את מבחן הבד, ופשוט שכחנו שהיא בהיריון. יש לה את העיניים המדהימות הללו - אתה מרגיש כאילו אתה יכול לראות דרכה. זה השקיפות, אבל גם העצבים מפלדה".
"אני צריכה מנוחה"
אנחנו נפגשות לארוחת בוקר בקפה שקט בלונדון, שבו, לגודל אכזבתה, מנת הבייקון והנקניק עדיין אינה מוכנה במטבח. היא צריכה להסתפק בצלחת אבוקדו פרוס ועגבנייה טרייה. פוי נראית בוהמית במצב רוח טוב בג'ינס, מגפיים, סוודר אנגורה סגול וצעיף משי צהוב. היא נושאת שתי שקיות ספרים שהיא רכשה זה עתה, ושקית כובעי צמר עבור ילדתה בת השלוש, אייבי רוז. "החיים שלי נורמליים מאוד", היא אומרת.
היא ואייבי רוז מתגוררות בבית טורי בצפון לונדון (פוי הודיעה על גירושיה מאבי הילדה, השחקן סטפן קמבל מור, בתחילת 2018). "אני בטוחה לגמרי שאני צריכה מנוחה", היא אומרת. אחרי העונה השנייה של "הכתר" ב-2017, היא כיכבה ב-Unsane, סרט של סטיבן סודרברג שעלילתו מתרחשת באגף פסיכיאטרי והוא צולם במשך עשרה ימים באייפון. בסתיו שעבר היא עשתה את "האדם הראשון", שמיד אחריו בא "הנערה ברשת העכביש" (מסדרת "הנערה עם קעקוע הדרקון"). "זה קצת הפחיד אותי, כי כשסיימתי את הסרט הזה הרגשתי כמו 'לא בא לי לעבוד יותר לעולם'", היא אומרת.
פוי לא התחייבה לשום פרויקט חדש וכעת היא מבלה כמה שיותר זמן עם אייבי רוז לפני שהילדה תתחיל ללכת למעון יום. "יש ציטוט שאני לא בטוחה שאני מדייקת בו", היא אומרת, "'להיות עם אופציה של לעשות דברים לא רגילים הופך את הרגיל לעוד יותר לא רגיל'. זה נשמע לי הגיוני מאוד".
הימים היפים ביותר של פוי הם בבילוי עם הקטנה, ביקורים בתיאטרון, ארוחות ערב עם ידידים, נגינה על פסנתר הבקשטיין שלה או הדלקת האח בבית. כשאני שואלת אם היא רוצה לגדל את אייבי רוז אחרת מכפי שהוריה גידלו אותה, פוי עונה מיד: "חופשות, לנו אף פעם לא היה כסף לנסיעות. זה לא צריך להיות משהו מיוחד, רק שחייה בבריכה, בילוי טוב וביקור במקומות".
עד לא מזמן, פוי התפרסמה בתפקידי נשים חזקות שלומדות את מגבלות כוחן, כמו אן בוליין בעיבוד ל"וולף הול", ליסבת' סלנדר ב"נערה ברשת העכביש" וכמובן המלכה אליזבת. דווקא בתפקיד האחרון שלה, שזיכה אותה במועמדות לגלובוס הזהב בקטגוריית שחקנית המשנה (אבל לא במועמדות דומה לאוסקר שיתקיים בשבוע הבא), היא חורגת מן הטייפ-קאסט שהשתרש קלות. היא מגלמת את ג'נט ארמסטרונג, אשתו של האדם הראשון שדרך על הירח, ומתמודדת עם מגבלות. תחום ההשפעה שלה מוגבל על-ידי ארבעת קירות הבית שלה, בעוד שבעלה מצוי במרחב שאפשרה טכנולוגיית החלל האמריקאית בשנות ה-60.
פוי מגלמת את האישה שצריכה להמתין על כדור הארץ, לטפל בילדים אריק ומארק, ולהתאבל על אובדן האחות שלהם, קארן (שמתה בגיל שנתיים מסיבוכים של גידול במוח). הרגע הדרמטי של הסרט אינו, כפי שאפשר לצפות, ההליכה של ארמסטרונג, בגילומו של ראיין גוסלינג, על אדמת הירח, אלא כאשר ג'נט מתפרצת נגד בעלה, שמתמקד במשימה שלו ומתמחה בהדחקת הצער. "קשה להיות נשואה לטיפוס כזה, שלא מסגיר רגשות, לא מתקשר", אומרת פוי, "אבל אני מתרגזת באמת כשאנשים אומרים שג'נט הייתה רק 'האישה', או שהיא לא הייתה חופשייה, או כשחושבים שהחיים שלה היו איומים. איך הם מעיזים לומר את זה עליה? היא עשתה את הבחירה שלה. מי שאומר את זה מזלזל בחיים של רוב הנשים במשך אלפי שנים".
כדי להתכונן לתפקיד, פוי שוחחה עם מארק ואריק ארמסטרונג על הילדות שלהם. עם ג'נט היא לא יכולה הייתה להיפגש - זו הייתה חולה, ומתה מסרטן ריאה ביוני 2018 - אולם היא האזינה לשעות של הקלטות כדי לחקות את המבטא המערב-תיכוני שלה במדויק. "היה לי חשש מכך ששחקנית לא אמריקאית תעשה את התפקיד", אומר הבמאי זוכה האוסקר ("לה לה לנד") דמיאן שאזל, "אבל אחרי עשר שניות שראיתי את קלייר קוראת בקול רם ראיון שג'נט נתנה, ידעתי שהיא חייבת לגלם אותה. היו כל-כך הרבה אנושיות ורגש במה שהיה למעשה ראיון בנאלי עם פוקר-פייס".
ההתמחות של פוי בתגובות סובטיליות באה היטב לידי ביטוי בסדרה הזו. "יש לה את היכולת המדהימה הזו להיות קרחון ולהשתנות ולהיות קומוניקטיבית בו-זמנית", אומר מאט סמית, שגילם את בעלה של המלכה, הנסיך פיליפ. "אני לא מרגישה כאילו שיחקתי את המלכה", אומרת פוי. "אני יודעת שזה נשמע נדוש, אבל אני מרגישה שפשוט שיחקתי את אליזבת האדם".
"יש משהו ממין הקרביים בדרך שבה קלייר מגלמת תפקיד - אי אפשר להתעלם ממנה", אומר פיטר קוסמינסקי, שביים את פוי ב"היכל הזאב". "כשקלייר על המסך, רק אלוהים יעזור לשחקנים האחרים".
"קיבלתי פחות כסף ממאט"
נחזור אל "הכתר" ואל לוח הזמנים המפרך. פוי, באופן טבעי, שותפה הייתה ברוב הסצנות, וכשהתחילו צילומי העונה הראשונה הבת הייתה בגיל חמישה חודשים ועדיין ינקה. "עוזר הבמאי הראשון היה שואל אותי אם אני יכולה להישאר עוד שעה. אני הייתי אומרת משהו כמו, 'מה כולם רוצים לעשות? אנחנו רוצים שעות נוספות, או ללכת הביתה כי עבדנו שמונה ימים ברציפות?'. הזמן הוא דבר יקר, ותוכנית טלוויזיה היא דבר חשוב, אבל לחזור הביתה כדי להשכיב את הילדה שלי הרבה יותר חשוב בשבילי".
איך הרגישה כשנודע שאף שהייתה הכוכבת של הסדרה, המלכה בכבודה ובעצמה, היא השתכרה פחות מהקולגה הגברית שלה, מאט סמית, שגילם כאמור את בעלה? "קיבלתי פחות כסף ממאט", אומרת פוי ולוגמת מתה הלימון שלה.
חברת ההפקות פרסמה התנצלות, והיו דיווחים בתקשורת הבריטית שפוי קיבלה תשלום נוסף של 250 אלף דולר, שהיא מצדה שוללת. "אנשים החליטו על כל מיני מספרים שאינם נכונים, אבל אני לא חושבת שכדאי להיכנס לזה. אני לא חושבת שאני צריכה. זה לא כזה חשוב לכל האחרים", אומרת פוי. "זו הייתה ההיכרות הפתאומית שלי עם אנשים שרצו שתהיה לך דעה על משהו שאת מעורבת בו. את רוצה להיות בטוחה שתגידי משהו שיועיל להמון אנשים, משהו שלא מפחית ושאת מאמינה בו, אבל את לא מכירה אותו מספיק".
"נזרקנו לפתע לתוך דיון, שאף אחד מאיתנו לא הכיר בכלל", אומר סמית. "אבל הייתה לנו תחושת אחדות, ואני לחלוטין מאחורי קלייר".
חלק מהקושי שמרגישה פוי נובע מההשפעה הציבורית הגוברת שלה. "בשלוש השנים האחרונות במיוחד, עם השינויים בקריירה שלי, הפרופיל הציבורי שלי עלה, ואני עדיין לא יודעת איך להתמודד עם זה", היא אומרת. זו כנראה אחת הסיבות לכך שהיא לקחה חופשה מהעבודה: לכוונן מחדש את עצמה ולהיות נחמדה לעצמה. "פשוט לא היו לי חיים עד שהייתי בת 32. עכשיו אני כבר ערה. זה הדבר הזה שפתאום יש לך עיניים פקוחות לרווחה לראות איך את חיה, מי את, איך לאמץ את הדרך הבריאה יותר".
יכול להיות שתחושת הגילוי העצמי הזו, יחד עם המעמד המקצועי המתחזק שלה והאימהות, אפשרו לפוי להיות אמיצה מספיק כדי לקחת צעד אחד אחורה, אף שההצעות ממשיכות לזרום. "במונחי ליהוק, קלייר היא כעת בראש הרשימות של כולם", אומרת נינה גולד.
יש דיבורים על חזרה לעבודה עם קוסמינסקי, ופוי הייתה רוצה גם לשתף פעולה עם ארגון צדקה. "שלושה מחבריי הטובים ביותר עובדים באגודות צדקה, ואני יודעת עם מה הם מתמודדים", היא אומרת. "אני לא רוצה לעשות משהו שבו אני לא יכולה לעזור באופן מעשי. אני רוצה באמת להיות מעורבת. הבעיה היא שאכפת לי מכל דבר. איך אני בוחרת מה הנושא החשוב ביותר?".
"קלייר מתעניינת באנשים ובדברים טובים", אומר סמית. "היא מבריקה, משכנעת, מקסימה, מעניינת, והיא לא חוששת. אילו היא יכלה לשמוע אותי כעת, היא הייתה כנראה חונקת אותי. האתגר היחיד הוא לנסות להוציא אותה מהבית".
מה שלא מפתיע עם כל הספרים הללו שהיא קנתה זה עתה. "או שאני קוראת במשרה מלאה, או שבכלל לא", פוי מתייחסת. "אני יכולה להיות באובססיה ולא להפסיק, או להשתעמם ולומר, 'אין לי ממה להתרגש'". היא לוקחת את הטלפון שלה. "עשיתי דבר טיפשי באמת", היא חולקת ופותחת את המסך. "רשמתי את עצמי לחוג של כושר גופני. אני ממש לא טיפוס של חוג, אבל אני אוהבת את הרעיון שאי אפשר להפסיק להגיע. לא מכבר היה לי זמן פנוי והזדמנות ללכת לחדר כושר, אבל במקום זה החלטתי לעשות אמבטיה. הפעם נרשמתי לזה, כי כך אצטרך לעשות את זה". ואכן, פוי נוטלת את שקיות הספרים והכובעים לבת, והולכת לחוג הכושר שלה.
