סלט קפרזה עם צנוניות בצל סגול ופוקצ'ה / צילום: נועם פריסמן
כמה נואש, רעב או סתם מבולבל צריך להיות גבר במיטב שנותיו (נדמה לי שאני כבר יכול לכנות כך את גילי המתקדם), המחליט בצהרי יום חול רגיל לחלוטין, לעלות מתל אביב לירושלים בשביל... פיצה?!
ובכן, בנסיבות רגילות, מאוד. אלא שנסיבותיי, המקצועיות לפחות, אינן ממש רגילות. אני, מה לעשות, בוודאי שמתם לב, מבקר מסעדות, ולאחרונה הגיעה אליי טענה שאיני מקדיש מספיק טורים למסעדות כשרות ו/או למסעדות מחוץ לתל אביב. עכשיו לך תוכיח שאין לך אחות. וכך מצאתי את עצמי דוהר על כביש מספר 1 לירושלים, עם בני הבכור, הפרטנר המושלם לארוחות קומנדו שכאלה.
פעם, לפני לא כל-כך הרבה שנים, מסעדה בירושלים בכלל, ובאזור שוק מחנה יהודה בפרט, הייתה עבורי, ועבור חובבי אוכל רבים כמותי, מחוז חפץ אקזוטי ונחשק עד מאוד. אלא שמאז זרמו הרבה רכבות על גשר המיתרים ורוב המסעדות שאני אוהב בירושלים נסגרו (תופעה כלל ארצית כמובן), או התדרדרו קלות. וכך נפרדנו מארקדיה, צחקו, קפה מזרחי, פירו, ועוד כמה מוסדות, ונותרנו רק עם מסעדת אמא, מונא, עזורה הנצחית (והקצת מסחרית בימינו), וכמובן מחניודה האופנתית לנצח, שאני קצת פחות מתחבר לאווירת הבלאגן המאורגן שלה, אבל מבטיח לבדוק עבורכם בקרוב את מסעדת "הדקל" היוקרתית שפתחו בעליה בסמוך לבסיס האם. וסליחה אם שכחתי מישהו.
בשוק עצמו עוד אפשר להתענג על השיפודים של מוריס, או לתקוע אמפנדה נהדרת ב"ארחנטו" החדשה יחסית, אבל כל השאר, או לפחות הרוב, נראה עכשיו כמו שכפול גנטי של מסעדות רשת מפלסטיק, או כאלה שנראות ככה גם אם הן עצמאיות לגמרי. קצת עצוב. יש יותר ברים לילדים מקובה חמוסטה ויותר חנויות סבון מסופריטו. אני מניח שיהיו כאלה שיחלקו עליי, אבל מה לעשות, זו דעתי, ולא רק אני חושב ככה אלא גם כמה ירושלמים מביני דבר באמת. לא אסגיר את מקורותיי.
ואחרי כל ההקדמה הארוכה הזו, הנה אני יושב בפיצרייה פלורה הנחשבת (יחד אולי עם פיצה פי בריבוע), כך נאמר לי, לטובה מסוגה בירושלים. בשעת צהריים מוקדמת של יום א’ בשבוע, אנחנו הלקוחות היחידים כאן, כשמסביבנו עשרות מסעדות שעל חלקן כבר סיפרתי כאן בעבר.
שני בחורים צעירים וקצת משועממים מחליפים חוויות מהפסיכומטרי כשאנחנו נכנסים. אחד מהם מניח על שולחננו בקבוק מי ברז מבלי שביקשנו (וכרגיל, זוכה להערכתי הרבה על כך) ומגיש תפריט מינימליסטי עד מאוד.
פיצרייה ירושלמית כשרה אינה יכולה כמובן להציע נקניקים ושאר תועבות על הפיצה שלה, אבל מה שיש בהחלט מספק. פיצה מרגריטה או כזו המחוזקת בפרמזן ורוקט, קלצונה (פיצה מקופלת), שני סלטים ושתי פסטות. לא צריך יותר. בתוספות אפשר לקבל אנשובי, ארטישוקים, תוספת עגבניות, תרד, בטטה, זוקיני, ביצה רכה (!), פטריות או זיתי קלמטה.
הזמנו אם כן פיצה מתוגברת, כלומר זו המתברכת בנוסף לרוטב העגבניות והמוצרלה גם בפרמזן ועלי רוקט, בתוספת אנשובי וארטישוק, וקיווינו לטוב. כדי שלא ישעמם, אותנו ואתכם הקוראים, לקחנו גם פסטה פפרדלה ברוטב עגבניות עם צלפים, זיתי קלמטה וחתיכות גדולות של פרמזן, וסלט ירקות בנוסח קפרזה שכלל חוץ מהעגבניות והמוצרלה הקלאסיים, גם פרוסות דקות של צנוניות, בצל סגול ותיבול של חומץ בלסמי, ושתי רצועות גדולות של פוקצ’ה, שלא תחסרנה פחמימות גם בסלט חלילה.
אני הזמנתי גם כוס קיאנטי מבית רופינו החביב עליי. היין הגיע בכוס שתייה רגילה. יין פשוט לא כועס כשעושים לו ככה. היה נחמד אם היו מקררים אותו קצת, אבל יאללה, שטויות.
והנה מגיע האוכל. פיצה גדולה מבצק דק, כמו שצריך, טיפה רכרוכית מדי, אבל רק טיפה, עם כמות נדיבה של תוספות. שוליים עבים קצת יותר, טיפה חרוכים ובקיצור, יופי של פיצה. בתל אביב אולי לא הייתה מצליחה להתברג בחמישייה הראשונה, אבל היי, תל אביב הפכה כבר מזמן לנפולי של המזרח התיכון, או משהו כזה.
גם הפסטה אינה קוטלת קנים. עשויה כמו שצריך, רוטב במידה, תוספות טובות ובקיצור, כזו שהייתי חותם עליה גם אצלי בבית. אני מכין אחלה של פסטה. תשאלו את אשתי.
אין כאן קינוחים, אבל עם החשבון מגיעים כמה טראפלס של שוקולד על חשבון הבית. אם זה לא מספיק לכם, פשוט תנו קפיצה לגלידריית מוסלין המצוינת, השכנה.
פיצריית פלורה אולי אינה סיבה לנסוע עבורה במיוחד לירושלים, אבל אם אתם בסביבה, עם או בלי הילדים, היא בהחלט עושה את העבודה. צחוק הגורל הוא שברחוב עמוס לעייפה במסעדות כשרות, התגלה שפלורה אומנם כשרה, אבל מרצון, כלומר בלי תעודה מהרבנות. לי זה כמובן מספיק, ולא נותר לי לקוות שלפחות את חלק מהמקטרגים עליי זה יספק. ובבניין ציון ננוחם.
פיצריית פלורה
פרטים: הדקל 2, ירושלים, 02-6222216, א’-ה’ 12:00-00:00,
ו’ 12:00-15:00, ש’ 18:30-00:00. כשר מרצון (כלומר ללא תעודה)
מחירים: פיצה - 51 שקל, פסטה - 39, סלט - 36, כוס קיאנטי -
29 שקל
השורה התחתונה
טוב