דניאל וקסמן / צילום: כפיר זיו
בתוך ארגז עץ, בפינת חדר העבודה שלו, מאחסן דניאל וקסמן את התסריטים שכתב, כולל אלה שנדחו שוב ושוב על ידי הקרנות. כרוכים הם מונחים זה על גבי זה, כמו מצבות שיש חרוטות ומלוטשות, שעוד לא הונחו במקומן. סרטים נטולי חיים, שלא יזכו במבטי הקהל באולם החשוך.
הוא כבר בן 72, שבע סירובים ומפחי נפש, במאי רב הישגים ופרסים, שבמדינה מתוקנת היה זוכה לכבוד ולהערכה, אולי אפילו למלגת קיום נאה, כמי שאחראי לכמה יצירות מכוננות בטלוויזיה ובפילמוגרפיה הישראלית: "טרנזיט", "חמסין", "פרה אדומה", "המיועד", מול היערות", "בר מצווה". רק שווקסמן אף פעם לא היה חלק מהברנז’ה ובמאי של קונסנזוס, אלא בחר לגרד את פצעי הסכסוך הישראלי-פלסטיני בציפורניים מלוכלכות, מה שדחק אותו למעמד של מסורב סדרתי, שגיוס תקציבים לסרטים שלו עולה לו בבריאות.
כך גם היה עם סרטו החדש, "עכו חלומות", שהוצג בפסטיבל הקולנוע האחרון בחיפה ושיוקרן מיום חמישי הבא בסינמטק ת"א, כמעט עשור אחרי שנכתב. הסרט מביא את סיפורו של עזאם, במאי תיאטרון מהגליל, שמביים בעכו מחזה המתרחש בסוף תקופת המנדט הבריטי, המגולל את סיפור אהבתם של סבתו, זמרת פלסטינית ושל סבו, ד"ר אלפסי, הרופא והתושב היהודי האחרון בעכו בתקופת המלחמה. עזאם מחליט ללהק יהודים לתפקיד ערבים ולהפך, מה שגורם להתנגדות בקרב יהודים וערבים כאחד, מה שמונע מההצגה לעלות על הבמה בסופו של דבר. ה"הצגה" מתכתבת עם התסריטים בארגז העץ שלו, שחלקם זכו בתקציב פיתוח זעום שלא עזר להם להבשיל, או מימון של מנטור שרק עצבן אותו - כאלה שכמעט קרו ונגנזו. ובאופן מפתיע, למרות הכתף הקרה שהוא זוכה לה בישראל, וקסמן, שחי כבר עשרות שנים על הקו להודו, שהפכה לסוג של חיק חם ולא שיפוטי, מתעקש שהוא אופטימי, אחרת לא היה נלחם כדי להגשים את חלום "עכו חלומות".
"זה התחיל בתסריט דרמטי רגיל", הוא אומר כשאנחנו יושבים בקפה ברנז’אי תל אביבי ביום שישי קריר. "נחמן אינגבר נתן תשבחות לתסריט, תקציב גדול, היו מגעים עם מפיק גרמני לשת"פ, רונית אלקבץ הייתה אמורה לשחק בתפקיד ראשי, דרמה קלאסית, ואז הוא לא עבר קרן אחת ואחר כך שנייה".
למה?
"כי מאוד קשה לעבור קרנות. אני לקטור בקרן הקולנוע הישראלי, ואני קורא תסריטים מצוינים, שאני יודע שאין להם סיכוי לעבור, כי יש כסף לשני תסריטים והכסף שישנו מחולק ביותר מדי קרנות ובתי ספר לקולנוע, מה שפוגע ביכולת להרים פרויקטים. ל’עכו חלומות’ קיבלתי 300 אלף שקל, מין מענק כזה שנותנים ליוצרים מבוגרים. וגם את זה היה כמעט בלתי אפשרי להשיג. יש לי שני משקיעים פרטיים, טוני וג’ריס קופטי מיפו, שהם כמו אחים שלי, 14 ימי צילום, צוות נהדר שחלקו היה מורכב מהילדים שלי, בת אחת נערת תסריט, שנייה הייתה מעורבת בעיצוב, הבן היה עוזר במאי".
עצוב לשמוע שאתה צריך לעבוד ככה.
"לי זה לא עצוב. לא על עצמי. מה שכן, אני מוטרד, כי יש סכנה גדולה למדינה, בגלל מצב של התקרנפות כללית של המערכת, וזה לא רק של השרה, אלא אלה שמתחתיה. המפיקים היו צריכים מזמן לעמוד על הרגליים האחוריות ולהודיע שהם מפסיקים לעבוד. שנה-שנתיים לא יהיו הפקות ישראליות ואז נראה מה יהיה".
אתה יודע שאנשים צריכים להתפרנס.
"נכון, אבל אפשר להסתדר אם באמת רוצים. אני עובד עכשיו על שני תסריטים. אחד תקופתי, מתרחש בסין שבה נולדתי, סרט עתיר תקציב שכרגע בגדר פנטזיה; ותסריט שקורה בגליל, שאני יכול לעשות בסכום לא גדול, אבל גם אותו כמעט בלתי אפשרי להשיג. אבל אני אופטימי, אני עובד".
מאיפה האופטימיות הזאת?
"ממרום שנותיי ומערכת החיים שלי. אני אופטימי. אבל לא לגבי המדינה. העם שרוי בפחדים שהחדירו בנו במשך 70 שנים, חלקם מוצדקים וחלקם לא. פוחדים מערבים, מאנטישמיות אחרי השואה".
ההורים שלך נמלטו מאירופה. הם לא העבירו לך את פחד הקיום?
"לא, אולי כי לא ממש גדלתי בבית. אמא הייתה גרושה, אישה יפהפייה, היו לה הרבה גברים. כשהייתי ילד, אישה כזאת נחשבה לזונה. עד גיל שלוש גדלתי במשפחה נורמטיבית והייתי מאוד קשור לאבא שלי, שלא יכול היה לקחת אותי אחרי הגירושין, וחייתי במוסדות, בבן שמן. הסרט שלי ‘טרנזיט’ הביא את הסיפור הזה. אבל עם כל זה, לא היו לי שנאה או פחד, ועד הצבא לא הבנתי את ההבדל בין מרוקאים לאשכנזים. הדבר היחיד היה שאמא לא אהבה שאני שומע מוזיקה ערבית, אבל גם יידיש היא לא סבלה".
"אני לא מקופח"
שרת התרבות מירי רגב לא אהבה את "עכו חלומות", כמו גם את הסרט "אאוט" של אלון סהר, שהוקרנו בפסטיבל חיפה. בהסתמך על מידע שהגיע אליה על כך שהם פוגעים בחיילי צה"ל, פנתה בבהילות לשר האוצר כחלון בבקשה שיבחן את מימון הפסטיבל, בנימוק של פגיעה בערכי המדינה וסמליה. המימון לא נפגע והסרטים הוקרנו על אפה ועל חמתה, ואפילו קיבלו יח"צ לא רע. "אם מירי רגב תהיה שוב שרת התרבות, נגיע למצב שבו היא תבחר את הלקטורים שמתאימים לאג’נדה שלה", מתייחס וקסמן מתוקף תפקידו כלקטור בקרן הקולנוע. "כרגע אנחנו לא מקבלים הנחיות, אבל אם המצב ימשיך ככה, גם זה יגיע".
שתי סצנות טעונות במיוחד הקפיצו את המתנגדים ב"עכו חלומות". באחת מהן, וקסמן משחק את עצמו, דני, שמספר על חוויה ממלחמת ששת הימים, כשהיה בן 19. הוא שבה חיילים מצריים והביא אותם למכלאה בבסיס. כשהלך לקנות מצופה וטמפו ראה איך חייל אחר מחסל את אחד מהם. השנייה עוסקת באונס פלסטיניות צעירות במלחמת העצמאות, מקרה שהגיע לבן גוריון, שהורה לעצור את האנס. על שתיהן לא היה מוכן לוותר בשום פנים ואופן, גם במחיר הקמפיין שעשתה עליהן שרת התרבות.
מרגב, וקסמן לא נעלב, הוא אפילו מכיר אותה כבר המון זמן, כשהייתה דוברת צה"ל. "היא הייתה סימפטית ומצאה חן בעיניי, אבל לא נתנה לי אישור להיכנס ולצלם בלבנון, אולי שמעה על ‘חמסין’, שגם הוא עסק בסכסוך. זה אפילו לא היה אישי. אני בטוח שהיא אפילו לא זכרה אותי. אני זוכר שאת ‘חמסין’ רציתי למכור לערוץ 1 וחיים יבין פסל אותו. גם ‘פרה אדומה’ נפסל לשידור".
מייאש. כל יוצר צריך גם חיבוק.
"לא. ולמה לא? כי חיבוק זה לא דבר טוב. מי שמחבק אותך בדרך כלל רוצה ממך משהו. מצד שני, זכיתי בפרסים, קיבלתי מימון יפה ל’טרנזיט’ ו’חמסין’, אז אני לא מקופח".
ובכל זאת, עד "עכו חלומות", כמעט 30 שנים לא עשית סרט באורך מלא.
"עשיתי סרטי תעודה, תדמית, כתבתי ארבעה תסריטים שלא התקבלו, מה אני אעשה, אתאבד? חוץ מזה, אני הרבה בהודו. זה התחיל כשהילדים היו קטנים והרגשתי שאני מפסיד אותם. גרנו בעמוקה, כי חשבתי שזה יהיה יותר זול, אבל בפועל, כשצריך להחזיק שתי מכוניות ולשלם אותו דבר על המכולת, אין הבדל, והייתי המון בת"א. אני מת על הרפתקאות. אמרתי לאשתי, בואי ניקח אותם וניסע. פעם היינו שלושה חודשים, פעם ארבעה. צילמנו שם את ‘רישקש’ כשהקטנה בת 12 הייתה נערת מים והבן ‘בום-מן’".
עם השנים, הודו הפכה למקלט שלך.
"אולי זה סוג של בריחה. באורוויל, הכפר בדרום מזרח הודו שאני נוסע אליו קבוע, אני יכול להיכנס למסיבה של בני 20. חסר לי המפגש עם הצעירים. חסר לי השקט לכתוב. אני לא מסוגל לעשות כל שלוש שנים סרט. מעניינים אותי גם דברים אחרים. ההרפתקה של החיים לא פחות מעניינת מההרפתקה של הקולנוע, כי אין בה אשליה".
ובכל זאת, להגיע לרגע ההקרנה זה אושר גדול.
"ההקרנה הייתה מעולה, הגיע קהל ערבי מעכו והרגשתי ויברציה מאוד חזקה, אבל אני לא מסופק, כי לא יראו אותו הרבה אנשים. הם לא רוצים לקבל שגירשנו, שרפנו ושאנחנו כובשים אכזריים".
ואיך הרצח האכזרי של אורי אנסבכר ז"ל משתלב בתזה הזאת?
"לא משתלב. כדור בראש לרוצח האנס. לחסל אותו, זה איום ונורא".