יש תאריכים שאני כבר בחיים לא אשכח, והם הולכים ומתרבים. הם כוללים את ימי ההולדת שלה, של הילדים, של ההורים שלה, את יום הנישואין שלנו, ימי ההולדת של ההורים שלי, הדודים שלי, האחים שלי, האחיינים שלי (חלקית, יש לי יותר מדי בקטגוריה הזו), של אחיה, את ימי הנישואין של כל המוזכרים לעיל, ימי ההולדת של החברים, תאריכים של אזכרות של אלה שכבר פרשו, תאריך הגיוס שלי ושל הבנות, התאריך של הטסט לרכב וכמעט די. לא יעזור כלום, אני בחיים לא אזכור את תאריך הולדתו של ולנטינוס הקדוש, נשמתו עדן, ובכל היקר לי, אין לי מושג אם ה-14.2 זה היום שבו הוא נולד, מת, נהיה קדוש או עשה עלייה, עברת את שמו ל-ולנטין, קיבל סל קליטה ונהיה חג יהודי למהדרין.
מאחר שלא נולדתי להיות קורבן לתעלולי פרסום, שיווק ומכירות, נשבעתי לא להיכנע לכל אלה שלשם הגדלת מכירותיהם של מגדלי הפרחים, מצאו לנו עוד תאריך להתנצל בו בפני בנות הזוג שלנו על השכחה, ולהסביר להן שההחלטה הטיפשית לכנות את בני המין שלנו בכינוי "זכר", היא עוד תרגיל ציני של העולם לבנות רף ציפיות לא ריאלי מאיתנו. אומנם בהתפייסות של אחרי המריבה יש מן הנעימות, אבל על פי רוב, בעיניי היא לא שווה את ימי המריבה המיותרים האלה. שנים אני שב וטוען כי אם החיים ממילא כל-כך קשים, למה חייבים להוסיף על כך גם ימי חג וחגיגות. הכי גרועים הם החברים האלה, שאיני נוטה לכנות חברים, שנכנעים לפחדים שלהם ולא שוכחים לחגוג ולציין את היום הזה, להביא מתנה, לשלוח אותן לספא ועוד כל מיני פעולות כיבושין, שמגלות חוסר התחשבות בחברים האחרים ומוציאות אותנו קטנים, כך שאפילו ההתנצלות הקבועה, שחשבתי שסוכם שאצלנו חוגגים לפי העברי, לא תופסת.
התירוץ הזה היה קלאסי בעבר, שכן יום האהבה העברי חל בט"ו באב, מרחק של כשישה חודשים ממחדל הוולנטיין, כך שהיה מצופה מהזמן ששוב יעשה את שלו ובעבר זה אפילו תפס לא פעם, אלמלא אותם חברים טובים, מרימי הרף ומורידי מצב הרוח, שגוררים את השאלה: "למה גל ואריק אף פעם לא שוכחים?".
השנה לא פספסתי. למזלי הטוב, ולנטיין דיי נפל בדיוק ביום שבו נערך משחק גמר גביע המדינה בכדורסל בירושלים. ואם כבר יום האהבה, אין אירוע נאה מזה להוכיח את אהבתה של יעלי אליי, בכך שתצטרף אליי לצפייה במשחק באצטדיון ארנה פיס בירושלים הקפואה, שכן ביום כזה, שבו קבוצת מכבי ראשון לציון, עיר הולדתי ומגוריי, הגיעה למעמד הזה, אין שום סיכוי שאני אשאיר אותה לבד.
מתברר שיש דברים שאני לא זוכר, אבל אלה לא משתווים, ככל הנראה, לדברים שהיא לא שוכחת. יעלי הזכירה לי, שלא מתוך פרץ של נוסטלגיה, שהמתנה הראשונה שכפיתי עליה, ממש בתחילת הקשר, הייתה מנוי שנתי למשחקי הליגה של מכבי ראשון לציון בכדורסל. ניסיתי להתגונן ולהסביר לה שזו הייתה מתנה סמלית, כדי להצהיר בפניה שאני בונה על מערכת יחסים ארוכת טווח של עונה שלמה לפחות. הזכרתי גם שכבר נענשתי על כך בעבר, שכן כמעשה נקם היא שלחה את אבא שלה שיראה איתי את כל משחקי אותה עונה, אבל אז נזכרתי שבזוגיות ישנם דברים ואירועי עבר שניתן לריב עליהם הרבה פעמים, כל פעם מזווית אחרת. בזוגיות אמיתית אין מריבה סגורה.
השבתי לה שזכרתי כמובן את מחדל המתנה הראשונה, והכרטיסים לגמר ביום חגו של הקדוש היו מבחינתי סוג של סגירת מעגל. כאן גיליתי שהוספתי שמן למדורה, ובמשך למעלה משעה נאלצתי להסביר שלא התכוונתי לכלום בביטוי סגירת מעגל, שאני לא מתכוון לסיים שום מערכת ושממש טוב לי, אפילו יותר מאי פעם. שהתכוונתי לסגירת מעגל במובן הפתוח של המילה. מרוב סגירות ופתיחות מעגל סביב משחקי הכדורסל, הצלחתי להזכיר לה, בטעות כמובן, שיש גם גולם במעגל, זה המכונה במשפחתנו לדיראון עולם, "מאורעות פריז 2001".
דווקא ביום הולדתה של יעלי, שנופל ב-11.5 בכל שנה, מהמועדים הזכורים והמלחיצים ביותר עבורי, החליטה מכבי תל אביב ב-2001, אז כשעוד אנשים אהבו לאהוב אותה, לאחר הרבה שנים שחונות, להעפיל לגמר גביע אירופה בכדורסל שנערך בפריז. בדיעבד, התברר שההחלטה שלי לחגוג לה את יום ההולדת בפריז, עם חבר שלי קובי ובלעדיה, לא הייתה לרוחה. ההסברים שלי שבאותם ימים לא רציתי להסב לה עוגמת נפש ולגרום לה לעזוב בשל כך שתי בנות תינוקות לבד בבית, עשו את שלהם והחריפו את הסיטואציה.
אם הייתי יודע כמה פעמים ניתן לריב על אותה טעות היסטורית, לא הייתי כל-כך שמח אז במעמד הזכייה בגביע, וכמעט בטוח שהייתי עומד בצד כשכל יתר המופרעים חסמו את השאנז אליזה בשירת "כולם יודעים שאירופה צהובה". נזכרתי בכך באיחור אופנתי והתחלתי להצטער על הבחירה במשחק גמר הגביע בירושלים כדי לציין את הפעם הראשונה שבה זכרתי לציין יום ולנטיין הקדוש.
ישבנו ביחד במשחק, יעלי שיחקה בנייד שלה כל המשחק והסבה פניה לעבר המגרש רק בפסקי הזמן כדי לראות את ביצועי להקת העידוד. שנינו לבשנו חולצות כתומות של מועדון מכבי ראשון שחולקו בכניסה (יעלי שאלה אותי בכניסה: "למה כתום? אנחנו מכבי, מכבי זה לא האדומים?" ואני הבנתי שכבר לא ייצא ממנה כלום), ואני רק קיוויתי בשביל שנינו שנפסיד במשחק, כדי שלא יהיה פער שלא ניתן לגישור בין מצב הרוח שלי ושלה בסוף החגיגות.
כשיצאנו עצובים, שוב הסברתי לה, כמו אז בפריז, שאני לא אשם ושאין לי שליטה על קביעת המועדים של אירועי הספורט בארץ ובאירופה. הזכרתי לה שב-1.6 הקרוב אנחנו חוגגים 25 שנות נישואין, וזה האירוע האמיתי שלנו, שלא כמו הימים המוזרים האלה, שזה מקרוב החלו להיחגג במקומותינו. כשחזרנו הביתה, ככה רק ליתר ביטחון, בדקתי שה-1.6 פנוי לי, ואז חשכו עיניי. מיד שאלתי אותה אם היא תרצה לחגוג את חתונת הכסף שלנו ביחד במדריד, ושאלתי אותי מי לכל הרוחות קבע שם דווקא אז את גמר ליגת האלופות בכדורגל.
