איור: עומר הופמן
מדי שנה, ממש קצת אחרי שנהיה כבר שנה הבאה, אנחנו עורכים כנס סיכום שנה עם כל העובדים שלנו, כדי להיזכר איפה התחלנו, מה עשינו ביחידת הזמן האחרונה שחלפה לה, ובעיקר, כך מבחינתי, כדי לסכם את העתיד. באירועים הללו תמיד מבצבץ לו קצת גם העבר, ואני נהנה להביט לאחור כמו קשיש ממוצע, להיזכר איך בתחילת הדרך, יחד עם צוות המזכירות המורחב שלנו, כולם כולל כולם, מנינו ארבעה עובדים. ואז להתעשת, לחייך אל מנהלת הכספים שלנו, שבתגובה משיבה אליי מבט מודאג, ולהיזכר נוכח מראה פניה החמצמץ עד מעונן חלקית (מנהלי הכספים תמיד נראים מודאגים), שהחודש עליי לחתום על 140 משכורות - ואז לקום ולשאת דברים על העתיד.
הפעם ביקשתי לדבר איתם בשבחה של שיטת הפירמידה, שרבים משום מה חשים שהיא בעייתית, בעיקר לאחר שיצאה לה תדמית שלילית בשל מיתוג בעייתי. בין המודלים העסקיים הקיימים, אני פחות אוהב את המודל הקיבוצי, שבו כולם אמורים לתרום כמידת יכולתם, לבנות על מוטיבציות חברתיות ומנוע פנימי המתודלק בערכים, ולהתקדם בתוך המערכת בעיקר לרוחב.
מודל יפה לכאורה, שללא אידיאה משותפת מאוד חזקה, לא ממש עובד. המודל העיקרי האחר - של עסק פרטי השייך לבעלים אחד או לקבוצה קטנה של בעלים, שבו מרבית המועסקים הם פועלים, שיישארו פועלים גם אם יתקדמו - גם הוא אינו מייצר הזדהות, חזון ותקווה, בעיניי. אומנם, אם הכול עובד כשורה, הבעלים אכן עשוי להתעשר, להתראיין בתקשורת על הצלחתו ולספר איך הוא עשה את כל הונו בעבודה קשה (בלי לפרט בעבודה קשה של מי), אבל מנגנון כזה, גם אם הוא עובד טוב עבורו, מושתת פעמים רבות על חוסר הברירה של מרבית הנמלים הפועלות, שצוק החיים ועול הפרנסה מחייבים אותן לשאת משא כבד על שכם, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.
במודל שלנו, בפירמידה שלנו, שדומות לה יש כמובן במשרדי עורכי דין ורואי חשבון בינוניים וגדולים אחרים, ההתקדמות כעובד, אם הכול יקרה לטובה, תוביל אותך להפוך להיות חלק מהבעלים של העסק שלך, תחילה כשותף קטן, שצומח במקביל לצמיחת העסק, ובחלוף העיתים, בעת המתאימה, עם חילופי הדורות, תגיע לפסגה, לזמן קצוב, עד שתפנה מקום לבאים בתור, וכן הלאה. אלא שבכל רגע נתון, במעלה הדרך, בקומות התחתונות, יש מי שחש שכל הבניין על הראש שלו, וכשהוא כבר מרים את הראש, הוא בעיקר רואה רק את קצה ערימת התיקים שעליו לטפל בהם. בכנסים השנתיים אני מדבר בעיקר אליהם, כדי שיחזיקו מעמד ויוסיפו לחזק את היסודות. מי שכבר החל בטיפוס ומביט למטה בנוסטלגיה, מבין את הדברים יותר בקלות.
סיפרתי להם איך בתחילת הדרך שלי במקצוע הייתי דווקא בפרקליטות הצבאית, ושם שובצתי כתובע תעבורה, והתמחיתי במשך שנה תמימה בהגשת תביעות על חציית צומת באור אדום וחציית פס הפרדה לבן, עבודה שעוררה בי בעיקר חשק להידרס, אושר צרוף ואתגר יומיומי. וחמור מכך, אף שכבר אז הבנתי שאני עושה צעדים ראשונים בטיפוס מזדחל במעלה הפירמידה, היה לי יותר קשה, כי ידעתי שאני מטפס במעלה פירמידה שאיני מתכוון להיות חלק ממנה.
ידעתי שכעבור שנים אני אמור להתחיל, שוב מלמטה, לטפס סוף-סוף במעלה הפירמידה שבה אבחר בעצמי. גם אז, כבר אז, הבנתי שאפילו עצם התרגול בטיפוס הוא שיעור חשוב, והשקעתי ככל יכולתי. כבר אז למדתי על עצמי, שאם יש סולם באזור, משהו בתוכי מושך אותי לטפס עליו, אבל ההבנה שמאוד קשה לטפס על סולם עם שתי ידיים בכיסים - הייתה השיעור העיקרי והחשוב ביותר. גם היום, מדי פעם אני מזהה עובדים שכל-כך אוהבים ומוקסמים מעבודתם, עד שהם יכולים לשבת ולבהות בה במשך שעות - באלה אני רוצה לבעוט.
הסברתי להם שמי שיעבוד הכי קשה, עשוי להיות הטוב ביותר והבולט ביותר ומי שיהיה הכי טוב והכי בולט, יקבל הכי הרבה עבודה, מטלות ואחריות, וייאלץ לעבוד הכי עוד יותר קשה, אבל שלפרדוקס הזה יש גם מפלט מתגמל. אם השכבה התחתונה תהיה כל-כך טובה וחרוצה ותייצר כמות עבודה שאפילו היא לא מסוגלת לבצע, אזי בלית ברירה, כמנהג ימי הפירמידות, ניאלץ לגייס שכבה עוד יותר תחתונה, מה שיעלה את כולם מדרגה אחת למעלה.
בתוך מערכת היררכית, פעמים רבות אתה מוגדר בהתאם למספר השכבות שיש מעליך, אולם דרך אחרת להיות מוגדר, בעיקר כשצפוף שם למעלה, היא בהתאם למספר השכבות שיש מתחתיך.
כשהיינו סטודנטים בפקולטה למשפטים, כל בחורה שנראתה ככה ככה, בחרה להסתובב עם חברת נפש שנראתה על הפנים, בעיקר כדי להיראות מעולה בהשוואה לאלטרנטיבה. עבודה קשה של כל שכבה תיצור את השכבה הבאה ותרומם ותייפה את הקיימות, בעיקר בהשוואה אליה. השיטה הזו עובדת ומוכיחה את עצמה וכל השכבות נהנות ומורווחות ממנה, עוד מתקופת הפירמידות.
וכך, מדי שנה, אני נושא בפניהם דברים ומתגאה בכך שאני מרצה בתשלום (בלי להתעכב על העובדה שאני הוא זה שמשלם במקרה הזה לקהל המאזינים), הכול מתוך שאיפה ליצור סביבה שיקרו בה דברים שאני רוצה שיקרו בה, ובתוך כך לנסות לעודד ולגרום לאנשים רגילים לעשות דברים לא רגילים. ונכון, הרבה פעמים, לשם כך, כמנהל וכבעלים, אתה צריך לעמוד שם על המפתן, עם פנס מיוחד ביד, לכוון אותו בזווית המתאימה ולהאיר על העובדים שלך, פעם ועוד פעם, עד שהם יראו בעצמם כמה הם גדולים ואז לזוז קצת הצידה ולהתמוגג מנחת למראה המראה שמתגלה.