בתפילות שלי
"אני יודע לכתוב מילים קטנות לנשמה", מתמצת אורן ברזילי את אלבומו "בתפילות שלי". שנתיים אחרי אלבום הסולו שלו בעברית, תשע שנים אחרי האלבום באנגלית, וכשברקע להקת הבית שלו "מופע הארנבות של ד"ר קספר" - ברזילי הוציא יצירה שאינה מתיימרת לגדולות. קסמה בפשטותה ובכנותה המרגשת.
ברזילי אומנם מהלל את האיפוק כבר בשיר הפותח "לב שקט" ("לב שקט שווה מיליון... רוצה לצעוק, לא אומר מילה"), אבל את המילים הללו הוא יורה מלבו בפרצי אנרגיה ובתיאטרליות, וכך לאורך כל היצירה. בניגוד לאלבום הקודם, "שומר הלב", שתסס משמחה, הפעם החוויה היא של כישלונות וחסכים, למשל בשיר הנושא העורג לזוגיות. "אני אתן לך את הכול", הוא שר לאהובתו העתידית, המדומיינת בינתיים, וממהר לסייג: "את כל מה שהשארתי לעצמי".
אז מה השאיר ברזילי לעצמו ולנו? קודם כול, מוזיקה טובה, ססגונית, מחממת - אבל לא במובן המייצר תרדמה בדומה להסקה מוגזמת. זאת, משום שבתוך הלחנים היפים הוא מיטיב להשאיר פרצות, בורות, חללים שבהם משוטט קולו פגיע, שברירי ולעיתים פצוע. המילים שלו עדיין פשוטות ודיבוריות, השפה כמעט דלה, וגרוע מזה - מרובה בקלישאות בלתי נסלחות ובמטבעות לשון שחוקים ("דמעות של מלאכים", "זמן סליחות", "יום חדש יבוא מחר") - אבל העיקר הוא שבחזית השירים ניצב גיבור העלילה - ברזילי - בביטחון ובאופטימיות, מקרין אותנטיות ומעורר אמון.
כשברזילי שר את השיר "כמו באגדות" המקסים, או מסלסל פתאום בשיר "אומר דברים בשקט" - המוזיקליות שלו, נישאת על הדף לחניו, סוחפת את המאזין אל מחוזות שבהם הביקורתיות והשיפוטיות נהדפות לטובת האמון, ההתמסרות והקבלה. וכך, בגרסת הכיסוי המרגשת שלו לשיר "מאמי" (שבמקור שר ארנון צדוק, וברזילי שר הפעם עם חן עזרן) האנושיות שבו אנושה ולופתת, ולמרבה הפלא והקסם, דווקא אין שום צורך ורצון להשתחרר מלפיתתה. מה גם שבמילא, אורכו של האלבום התמציתי הזה הוא חצי שעה בלבד. ובכל זאת, גם אחרי 30 הדקות הללו, התחושה היא שהיצירה לא באמת הסתיימה, כי השירים ממשיכים לרחף בטריטוריה הפנימית, כאילו מוגנטו אליהם שובלים כמוסים - מילות מפתח, מנטרות (למשל "לעולם" מהשיר "לעולם"), שברזילי קיבע באמצעות חזרה נחושה ומדיטטיבית.
כך, כפי שהוא שר, המילים של ברזילי הן אומנם קטנות, אבל בהחלט נחרטות בנשמה, והמוזיקה - היא דווקא גדולה.