טראמפ וקים בהאנוי / צילום: רויטרס Leah Millis
כלי התחבורה שמנהיגים בוחרים כדי להגיע לוועידות פסגה לימדו אותנו במרוצת השנים על ביטחונם העצמי, על המאניות שלהם ועל האובססיות.
כאשר התעופה הייתה צעירה יחסית, לא יותר מ-30 או 35 שנה לאחר האחים רייט, היה מותר לפקפק בבטיחותה.
מעניין שרודנים תמיד פקפקו יותר. סטאלין סירב בהחלט לטוס. לחופשותיו בחוף הים השחור הרחוק-למדי הוא היה נוסע ברכבת; לוועידת טהרן עם רוזוולט ועם צ'רצ'יל, 1943, הוא נסע ברכבת. רוזוולט הגווע היה צריך לטוס מהלך אוקיאנוס וחצי כדי לפגוש אותו ביאלטה, ב-1945, מסע שזירז את מותו.
היטלר לא אהב מטוסים, אבל לא הייתה לו ברירה. הוא נטל פיקוד ישיר על צבאו, והיה חייב לטוס כדי להתקרב אל החזית המתרחקת. כשהיא התקרבה, הספיקה לו מכונית מהירה מברלין, עד שאפילו בה לא היה צורך.
המנהיג הבולט הראשון, שעשה שימוש תכוף במטוסים לצורך מה שהתחילו לכנות שנים הרבה אחר כך "דיפלומטיה של דילוגים" היה נוויל צ'מברלין הבריטי, ב-1938, בדרכו למינכן. "מינכן" חדלה להיות רק ציון גיאוגרפי, והפכה למילת גנאי בהיסטוריה הדיפלומטית. איש לא רצה עוד לטוס ל"מינכן" הלא-גיאוגרפית.
עד מלחמת העולם השנייה, מנהיגים היו משתמשים ברכבות, לפעמים משוריינות. פרנקלין רוזוולט, הנשיא ארך-הכהונה ביותר בתולדות ארה"ב, אהב את הרכבת. כאשר וושינגטון נמאסה עליו, הוא היה קופץ (טוב, לא בדיוק) אל הרכבת הנשיאותית, ונוסע הלוך וחזור בין אחוזת משפחתו במדינת ניו יורק לבית החוף שלו במדינת ג'ורג'יה.
יורשו המקרי, הארי טרומן, הפך את הרכבת לכלי מלחמה: הוא ניצח באופן לא צפוי בבחירות של 1948 מכוח מסע רב-תחנות ברכבת שלא היה דוגמתו בהיסטוריה, מפני שהוא איפשר קשר עין בלתי אמצעי בין הנשיא לבין המוני בוחריו.
יומיים וחצי לכל האורך
כל זה מביא אותנו אל בחירתו של קים ג'ונג און. הרודן הצעיר מאוד של צפון קוריאה, בסך הכול בן 35, לקח רכבת משוריינת למסע לכל אורך הצד המזרחי של אסיה, מבירתו פיונגיאנג בפאתי צפון-מזרח אל האנוי בפאתי דרום-מזרח, כדי להגיע אל פגישת הפסגה שלו עם דונלד טראמפ, המתחילה היום. יומיים וחצי ללא הפסקה נדרשו לו, לקים, כדי להשלים את המסע.
האם צריך לחשוב את הבחירה הזו לקוריוזית בלבד, או שהיא משגרת איזשהו איתות על הבאות? מי יודע. פסגתם הקודמת, בסינגפור, לפני שבעה חודשים, חשפה את צפון קוריאה בחולשתה. שום מטוס צפון קוריאני לא יכול היה להטיס את המנהיג העליון מרחק כזה. היה עליו לתפוס טרמפ על מטוס של חיל האוויר הסיני, בשעה שנשיא ארה"ב ריחף על מטוסו המלכותי, ובקע ממנו טוב לב ונינוח.
שושלת קים של צפון קוריאה הייתה מאז ומעולם מסורה לרעיון של 'הסתמכות עצמית' (Juche, שההגייה שלה היא, כנראה, פחות או יותר, "ז'וש"). הצורך להיות עצמאים בכל מחיר פיעם במשפחה הקיסרית כדיבוק, ועומד ביסוד סטיותיה האינדיבידואליות והקולקטיביות, כולל גישתה הלוחמנית כלפי העולם החיצון והדיכוי הברוטלי מבית. הסירוב הקפריזי של קים להשתמש במטוס סיני, או רוסי, כדי להגיע להאנוי מדבר אפוא בעדו. הוא נמצא באותו כוכב לכת מרוחק שעליו עמדו רגלי אבא ורגלי סבא.
אם יש ממש בהשערה הזו, היא כמובן אינה מבשרת טובות. הנשיא טראמפ מנסה לשכנע את קים, ששלום באסיה יעניק לארצו הזדמנות להדביק את קצב ההתפתחות הכלכלית, שהזניק תחילה את דרום קוריאה ואחר כך את סין, שתי שכנותיו המיידיות, סמוך אל פסגת הכלכלה הבינלאומית.
דמעות כמעט נקוו
סוחר הנדל"ן טראמפ דיבר פעם על העתיד הוורוד הנשקף לצפון קוריאה מפיתוח חופיה לצורך תיירות. הוא ראה בעיני רוחו מועדוני גולף, אולי עם מותג מפורסם, ודמעות כמעט נקוו בעיניו. נראה שהוא החליט, כי קים הוא מנהיג פרגמטי הזקוק להזדמנות, רק להזדמנות, כדי לפרוק את עול השושלת, להשתחרר מן האובססיות שלה, ולפתוח את השערים בפני השקעות זרות. לפי שעה אין כל ראיה שקים רוצה, או מעוניין.
אנחנו יודעים מעט מאוד על הדינמיקות של המשטר בצפון קוריאה. עיקר הידיעות במערב באות מן הביון הדרום קוריאני. בזמן האחרון שמענו שיש סיעה בתוך המשטר, הסבורה שקים מרחיק לכת בנכונותו להתפשר עם אמריקה ועם דרום קוריאה. קשה לדעת באיזו מידה של רצינות צריך להתייחס למידע כזה.
הנשיא טראמפ מאמין שהוא מצא מפתח אל לבו של קים. זו אינה לשון השאלה. הוא הכריז לפני חמישה חודשים, בעצרת בחירות, שהוא וקים "התאהבו" זה בזה, וקים שלח אליו "מכתב אהבה". אלה דיבורים המעוררים מידה ניכרת של אי-נוחות. אם הם מיועדים רק לרכך את האויב, ניחא; אבל אם הם משקפים את דעתו של נשיא ארה"ב על מה שמנחה את רודן צפון קוריאה, זה עניין אחר.
לפני שלושה שבועות, טראמפ כתב על קים בחשבון הטוויטר שלו, "הוא אולי יפתיע אחדים, אבל הוא לא יפתיע אותי, מפני שאני התוודעתי אליו, ואני מבין היטב למה הוא מסוגל". באמת? על יסוד פגישה אחת בסינגפור? באמצעות מתורגמן?
חיוויים כאלה נשמעו בעבר. ג'ימי קרטר, שנים לאחר שעזב את הבית הלבן, סיפר כי מצא את "ישו הנוצרי" בעיניו של רודן צבאי ברוטלי בהאיטי. וג'ורג' בוש הבן התבונן אל תוך עיניו של ולדימיר פוטין, לפני 18 שנה, וגילה עד כמה הוא "הגון וראוי לאמון". קשה לדעת מה בדיוק מביא נשיאים אמריקאיים להגיד דברים כאלה.
פרס נובל לשלום? נו, באמת
מניעיו של טראמפ מצריכים מידה של ניחוש ושל ספקולציה. בזמן האחרון הוא דיבר על פרס נובל לשלום. ראש ממשלת יפן אפילו הציע רשמית את מועמדותו לוועדת הפרלמנט הנורווגי המופקדת על חלוקת הפרס. צריך לקוות שהוא אינו מתכוון ברצינות מפני שאין לו כל סיכוי.
הרושם של הימים האחרונים הוא שהוא זקוק לניצחון דיפלומטי, וכדי להכריז על ניצחון כזה הוא מוכן להוריד את רמת ציפיותיהם של המתבוננים. בזה אפשר להבחין לא רק בהכרזותיו לקראת הפסגה בהאנוי, אלא גם במשא-ומתן עם סין על הסכמי סחר חדשים, ובמאמץ החלקי להוציא את כוחות ארה"ב מסוריה ומאפגניסטן.
הוא אינו מנסה עוד לשבור שיאים היסטוריים, אלא רק להפחית סיכונים. זה כשלעצמו גובל בריאליזם, ובתור שכזה אין בזה כל פגם. אבל אין זה מן הנמנע שקצת מאוחר מדי בשביל טראמפ. הוא יצר בהבל פיו את הקריטריונים למדידת הצלחותיו. בקוריאה הקריטריון הוא פירוז מלא של חצי האי מנשק גרעיני; בסין, הקריטריון הוא הפסקת השוד המסיבי של זכויות יוצרים בידי המשטר הקומוניסטי; באפגניסטן, רק טליבאן שוחר שלום יצדיק יציאה; ובסוריה, רק הסתלקות איראנית. הסיכויים מוכרחים להיחשב לקלושים.
מעניין יהיה לראות איך דונלד טראמפ יטען להצלחה ולניצחון, מפני שברור למדי שהוא אמנם יטען להם.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny