אבא פגום / צילום: יונתן בלום
זה קרה לו לגמרי בטעות. הוא שוטט בפייסבוק וראה את המקומות האלו, הרבים, שבהם נשים יכולות לשתף ולפרוק, כשהוא נותר בצד. עם העבודה הלוחצת שלו, עם הקשיים, עם החיים עצמם, שהשתנו לו פתאום, כשהפך לאב בלי לתכנן. ואז סער בן הרוש, 33, החליט שהוא רוצה גם, שהוא יקים בעצמו מקום שיאפשר ונטילציה לקשיים וללבטים שלו. מקום שבו הוא יוכל לשתף במה שעובר על אבא, אז בן 30, לצחוק על עצמו, ואולי ככה גם להרגיש שלם יותר. הוא ניגש למחשב, פתח את העמוד 'אבא פגום', והתחיל לצבור לייקים בקצב. היום, כשלוש שנים מיום היווסדו, יש לעמוד כ-240 אלף לייקים, לצד קהילה סגורה (אין כניסה לנשים, למקרה שתהיתם), עם כ-120 אלף חברים.
דמיינת שהעמוד יצמח ככה?
"לא ציפיתי, אפילו לא לרגע קט, שהקבוצה תגיע לזה. התלהבתי כל כך כשהגענו ל-5,000 לייקים, לא הבנתי איך זה קרה".
עם הגדילה הבחין בן הרוש שהוא משקיע בעמוד זמן רב, לעתים על חשבון המשפחה והעבודה, והחליט לצרף לניהול שותפים; חיים קקון, שי קובוס וגם גל שמו - חבר מן העבר ומשתתף פעיל. כשנה לאחר מכן הם פתחו את הקבוצה הסגורה, קהילת 'אבא פגום - שורדים ביחד'.
למה הוחלט להתמקד דווקא בנושא הורות?
בן הרוש: "הבנות שלי הן הלב שלי. ההורות אמנם באה לי הכי הפוך בעולם, אבל זה הדבר הכי טוב שקרה לי. שלושה חודשים אחרי שהכרתי את בת הזוג שלי, היא נכנסה להריון. אמרתי לה - 'אין שום סיכוי. זה יהרוס לנו את החיים. אני עוד ילד בראש, בעצמי'. היא אמרה שהיא עושה את זה איתי או בלעדיי. חצי שנה אחרי, הפכתי לאבא. הייתי הכי לא בכיוון, לא ציפיתי לזה. ההתמודדות שלי הייתה לפתוח את העמוד. חיפשתי איפה לפרוק ולשתף. חיפשתי את המקום שבו אוכל לא לצאת מדעתי".
שמו: "כגבר, מאוד קשה להתחבר לילד בשלב הראשוני. הנשים חוות את ההריון יום-יום, ואנחנו מלווים את זה מהצד. פתאום יש תינוק בבית, ואנחנו גם חוזרים מאוד מהר לעבודה. הבנו שלהגיד 'התינוק נולד ואני כבר מאוהב' - זה לא הגיוני. זה תהליך התחברות שיכול לקחת זמן. המקום הזה של הקבוצה נותן לשאר האבות להבין שיש להם כתף תומכת - זה לא משנה אם אתה שיפוצניק, איש הייטק, יהודי או ערבי, מבוגר או צעיר. זה להיות שם אחד בשביל השני".
מהי אחוות גברים בשנת 2019?
בן הרוש: "אנחנו עוזרים אחד לשני, נפשית ופיזית. נתקעת באמצע הדרך - יבוא חבר קבוצה לעזור. אם ילד צריך תרופה באמצע הלילה - ניגש ונביא. אחוות גברים זה להיות שם כשהשני צריך, גם אם אתה לא מכיר אותו. משווים אותנו לסוג של מילואים, וזה נכון. אתה בדרך כלל לא פוגש את אותם אנשים על בסיס קבוע, אבל אתה מחובר אליהם כל הזמן. זה מה שקורה כאן, בצורה רחבה וגדולה יותר.
"היתרון הגדול הוא שאתה לא שופט את האדם בקהילה כמו שאתה שופט אנשים שאתה פוגש בחיים האמתיים וברחוב, לפי פרמטרים שטחיים. אתה יכול להתחבר לאנשים במשך חצי שנה, אתה תדבר איתם גם בווטסאפ (יש לנו 80 קבוצות אזוריות), ואז כשכבר תפגוש אותם - פתאום תגלה שהאדם שונה לחלוטין ממה שחשבת. נראה אחרת, עובד בעבודה אחרת ממה שדמיינת. אבל כבר התחברת לאדם שהוא, בלי הטייטל שלו והדברים שקורים מחוץ למרחב הווירטואלי. שמעתי מלא פעמים את המשפט: 'מה הסיכוי שהיינו הופכים לחברים בחיים, אלמלא הקבוצה?'. לא היינו מוצאים את עצמנו יחד בשום קונסטלציה אחרת".
אומרים שאתם 'האבא החדש'. מה זה אומר?
שמו: "האבא החדש זה קודם כל אבא שמזדהה ככזה. אם בעבר גברים היו מזדהים כבעלי מקצוע או תואר דבר ראשון, אז האבא החדש הוא קודם כל אבא. פעם נטל הגידול נפל על הנשים. היום רוב האבות שותפים לגידול. אבא מהדור שלנו הוא קליל יותר, זורם יותר, מבין ומכיל יותר. אנחנו נוכחים הרבה יותר בחיי הילדים. חשוב לנו להיות שם. שני ההורים מחויבים לפתח קריירה, והנטל מתחלק בכול. פעם אבא היה בא הביתה אחרי העבודה והולך לישון צהריים. דור ה-Y לא הולך לישון צהריים אחרי העבודה. ואנחנו דור מאוד מחובר - לרשתות ולעולם הטכנולוגי".
למה האינסטינקט שלכם היה להקים קבוצה שמעידה על פגמים?
בן הרוש: "אנחנו לא שולטים בגידול הילדים מהיום הראשון. לרוב הגברים לוקח זמן להבין איך לתפעל את המאורע. בדרך, אנחנו קצת מפשלים. יש שתי אופציות: לקחת את זה ברצינות, להתעצבן ולהסתיר את זה, או לצחוק על זה וליהנות, להבין שזה לא רק אצלך. לא להתאכזב מזה שאתה לא מצליח בדברים. להעיד שאתה פגום, זה לומר 'אני לא מושלם'. זה להוריד עול של לנסות להיות האבא, הגבר והעובד המושלם. אנחנו מודים בחסרונות שלנו".
אולי להגדיר את עצמכם כ'פגומים' זה קצת כדי לקבל הקלות במחויבויות מעיקות.
בן הרוש: "קל לראות את זה ככה. אף פעם לא אמרנו 'אנחנו לא עושים בגלל שאנחנו פגומים'. אבא פגום חייב להיות מעורב, לעשות ולנסות, גם כדי לטעות ולצחוק על זה אחר כך. אבא שלי לא היה אבא פגום, כי הוא לא היה מעורב כל כך בחינוך ובגידול שלי. אי אפשר היה לקרוא לו 'פגום'. הוא היה... אבא - לפעמים".
איך זה היה מתקבל אם אישה הייתה פותחת קבוצה 'אמא פגומה'? נשים היו מצטרפות?
שמו: "יש את 'אימהות שוקעות' וכל מיני קבוצות. זה לא בדיוק על אותו קונספט, אבל זה גם רעיון שמעיד על חוסר שלמות. זה לא עבד כמו שזה עובד אצלנו, אולי כי רוב הגברים הם כמונו, ובמקרה של 'אימהות שוקעות', יש פחות כאלו. גברים הם פחות אכפתיים למה יגידו. אנחנו יותר יודעים את האמת הפנימית שלנו, וזה גם נתפס אצלנו כהומוריסטי. נשים הן פחות כאלו ואימהות יותר חרדות ל'מה יגידו'. זה ההבדל, כנראה, בין גברים לנשים".
מי בא לבירה
יכול להיות שהם קצת המראה שלנו. של הישראלים שלא מתרגשים מכל דבר, מנסים להתבדח בכוח גם על סיטואציות שלא טבעי שיצחיקו אחרים. אולי, אם זר גמור היה נוחת שם ולוקח אותם ברצינות גמורה, הוא היה חושב שזה לא כל כך כיף לגדל ילדים, שההורה הישראלי לא מת על התפקיד הזה שנחת עליו. ובכל זאת, הקהילתיות שלהם הפכה להיות גדולה מסך ההומור בקבוצה. תמיד תמצאו שם את התורן שיעזור לכם בעת צרה, את הבחור שיכול לחלץ את בת הזוג שלכם שתקועה באמצע הלילה עם רכב תקול באמצע הכביש. וגם מי שייתן לכם מרחב לפרוק, בלי לשלם 300 שקל לפסיכולוג, ולא יגיד לכם מילה רעה על הבחירות שעשיתם בחיים.
אז גם אם יש שם הומור שהוא לא לטעמכם, בדיחות שעלולות להיות, לפעמים, מעט סקסיסטיות, בסופו של דבר תמצאו ערימות של אנשים עם כוונות טובות, וניצול חיובי של כוחה של קהילה, בעידן שבו אולי לאנשים קצת נמאס מאינדיווידואליזם. וגם יש להם סלנג משלהם. האישה שלהם היא 'הצודקת', הילדים הם 'היורשים'. למה, בעצם, אנחנו צריכים קבוצת פייסבוק ותמיכה של אנשים זרים? יש לנו חברים ומשפחה שאנחנו רואים מול העיניים. שמו: "פייסבוק מחבר, במיוחד אצלנו בקהילה, בין אלפי אנשים שלאו דווקא יש להם הרבה חברים. יש אלפי מקרים של אנשים שמגיעים אלינו, שעוברים לעיר חדשה, ואין להם בה חברים. הכנסתי עכשיו מישהו שעשה מעבר כזה לווטסאפ של הפגומים בדרום, ומיד הוא קיבל עזרה והזמנה לארוחות שישי. זה משהו שיכול לקרות רק ברשת. וגם לפעמים מול המשפחה והחברים יותר קשה להיפתח כשיש קושי או משבר אישי, כי הם מכירים אותך יותר לעומק ועלולים להיות שיפוטיים. ברשת זה יכול להיות יותר קליל, יותר נוח לדבר בפתיחות ובלי שישפטו אותך".
אולי יותר קל לנו לשתף בקושי אנשים וירטואליים שלא רואים אותנו. קבוצות הפייסבוק הן הפסיכולוג החדש.
שמו: "יש לנו פלטפורמה שנקראת 'פוסט פגום אנונימי'. אפשר לשלוח הודעה למנהלים, ואנחנו מעלים בשמו את הפוסט. זה יכול להיות כל דבר שמצדיק את ההסתתרות. זה סוג של פסיכולוג חדש. מקבלים עצות, תמיכה, וגם אם שופטים קצת - יש את האפשרות לא להיחשף. לפעמים זה הרבה יותר קל ככה. הרבה פעמים אנחנו מקבלים סיפורים של אנשים שלא רוצים לשתף את החברים הכי קרובים שלהם, ודווקא כן רוצים לשתף בצורה אנונימית. מקרים של גבר שנבגד על ידי אשתו ושואל איך ממשיכים, גבר שמרגיש שהוא אבא פחות טוב, בעיות עם הבוס והמשפחה או החברים. כל דבר שאפשר לחשוב עליו. שמענו וראינו הכול".
מי לא רוצה מקום בטוח להניח בו את הראש בסוף יום מעייף? מקום שבו יאהבו אותנו בלי שיפוטיות, מקום שבו נוכל להרגיש חלק ממשהו. אם גם אתם הרגשתם בשנים האחרונות שהסולידריות החברתית מתפרקת, שמרוב שעות עבודה אתם דואגים בעיקר לעצמכם ולאינטרסים שלכם, ואין לכם זמן להסתכל סביב או לעזור לסביבה, לפני כשנה הפציע והתפוצץ טרנד הקהילות. ועכשיו כולם רוצים להקים קהילה, לקחת חלק, ואולי גם לנסות למצוא חברים חדשים, בגיל שבו כבר לא סביר לפגוש אנשים מחוץ לחלקת האלוהים הקטנטנה שלנו. וכשההורות מגיעה? זה הופך יותר קשה, ואולי גם יותר בודד. יש יותר חובות, מתרחקים מהחברים, משתנים. איך נאמר? החיים הם לא מה שהיו פעם. בן הרוש היה מהראשונים לזהות את זה.
התחלתם כעמוד משעשע. איך הפכתם לקהילה, לפלטפורמה של שיתוף כאב וסיוע?
בן הרוש: "העמוד, עם ה-100 אלף עוקבים, לא נתן לי שום דבר, גם אם כל פוסט חצה את ה-7,000 לייקים ופרסמו פוסטים שלי בצינור. בהתחלה התלהבתי מזה, אבל מהר מאוד זה הפסיק לרגש ולעניין אותי. סף הריגוש שלי ירד. הבנתי שאני חייב חיבור לרגש, את המקום האמיתי הזה, המקום שגם יקרו בו דברים, והחלטתי לפתוח קהילה כמו שאני רוצה. בניתי את הקהילה ומהר מאוד זזתי הצידה - הקהילה מניעה את עצמה והחברים קובעים בה את רוב הדברים שקורים ואת האופי שלה. והקרדיט על קיום הקהילה הזו הוא לכל מי שמשתף שם וכותב פוסטים - אני רק פתחתי אותה".
שמו: "מה שמיוחד בקבוצה הוא שהיא הוקמה כקהילה. מהרגע הראשון יש בה אנשים שפותחים את הלב, וגם כאלה שאומרים: 'אין לי חבר לבירה. מי בא איתי לבירה', ומיד יש אלפי תגובות. האחווה הגברית התפתחה מהר מאוד. יש גם אנשים שהגיעו לשם רק בשביל הומור. אחרי חודש עלה שם פוסט: האם צריך לפתוח את זה לכל הנושאים, ולהוציא החוצה את הקהילה שבנו. הוצאנו סקר ו-90% רצו שהמקום הזה יהיה קהילה תומכת, שמסייעת ונפגשת, ולא רק קהילת הומור. אני מאוד שמח שזה התפתח ככה. אנחנו היום בית של 120 אלף גברים, שיודעים שעבור כל מה שהם צריכים - לפני הקיר האישי שלהם - הם יכולים לפנות לקהילה שלנו".
בזמן שהקהילות צומחות, פייסבוק מפחיתה את החשיפה של דפי לייקים.
בן הרוש: "פעם הייתי משקיע בדף הרבה זמן ופוסטים, אבל היום הקהילה לוקחת את רוב הזמן שלי, ואני קצת מזניח אותו. בעתיד אחזור לזה בפול פאוור, אבל כרגע הלב וההשקעה שלי בקבוצה. אין ספק שהחשיפה של העמודים בפייסבוק נפגעה במשהו כמו 80%. זה יוצר מצב שמבאס להעלות פוסטים לעמוד, כשאנחנו מקבלים 20% מהלייקים שקיבלנו פעם".
שמו: "יש היום גם הרבה מאוד אופציות. אם פעם היו ארבעה עמודים גדולים של הומור, היום יש 400. יש המון קבוצות והמון תחרות, וגם האינסטגרם יותר חזק. כל דבר כזה לוקח מהחשיפה, בלי קשר לאלגוריתם של פייסבוק".
אתם מנסים להגדיל את הקהילה?
בן הרוש: "כרגע בדיוק ההפך. עצרנו בכוונה את הגדילה. המון אנשים שומעים על הקבוצה ורוצים להצטרף. זה יוצר מסה שנכנסת ולא מכירה את החוקים ואת הקבוצה ונוצר בלגן. אנחנו בוחרים אנשים בפינצטה של מנתח: נכנסים לפרופיל, שואלים שאלות מקדימות ומבינים לעומק. אם פעם היו נכנסים 70% מהמבקשים, היום זה 20%. יש לנו צורך באיכות, לא בכמות".
שמו: "יש משהו בקהילה, בערבות ההדדית. יש אנשים שזה נשמע להם מגניב והם רק צופים. ואנחנו רוצים לשמור על הקהילה כמו שהיא כרגע, עם אנשים שנותנים כתף אחד לשני".
היו אצלכם אנשים שדיברו באופן גלוי על זה שהם מצטערים שהביאו ילדים?
בן הרוש: "לא מפורשות. אבל קשיים, ברמת ה'אני לא יודע איך להסתדר', 'דברים לא מסתדרים לי ואני לא רואה את הדרך קדימה' - כן. מעטים מאוד האנשים שמצטערים שהם הביאו ילדים. גם באופן לא גלוי. הסיכוי שמישהו יוציא את זה באופן גלוי הוא נמוך. גם אצל אנשים שמתגרשים גירושין רעים, ואין להם כסף - הילדים הם נקודת האור. הם אומרים: 'המזל הוא שיש לי לפחות את הילדים, שזה מה שיצא לי מהחיים האלו'. זה לא מפחית מהקושי, הוא שם ויכול לשגע אותך יום-יום. אבל להצטער? לא נתקלנו".
קרה שפנתה אליכם אישה ואמרה שמישהו בקבוצה פגע בה? למשל, גברים שמותירים נשים עגונות, או בסכסוכי גירושין מכוערים.
בן הרוש: "קרו מקרים שגברים עם בעיות משפטיות פנו אלינו. אמרנו להם שאנחנו לא יכולים לקחת אחריות ולא יכולים לטפל. יש כמה קבוצות פייסבוק של אבות גרושים, שזו ההתעסקות שלהן. בקבוצות האלו את רואה 100% תמיכה בכל מקרה של אב שחווה גירושין. יש המון גברים והמון נשים שחווים גירושין מכוערים. אנחנו יכולים לנסות לעזור יותר לקהילה שלנו, אבל אף פעם לא נתפוס צד או ניכנס בין בני זוג. אם למישהו חסר מקרר או אוכל בבית, אני לא אשפוט אותו ואחפש איך התגרש. אני לא אעזור לו בבית המשפט, אבל אני אעזור לו להשיג אוכל לשישבת. אם אבא גרוש פונה אלינו ואומר שאין לו אוכל לילדים, מה אכפת לי מה הסיפור? אכפת לי שהילדים שלו יקבלו אוכל".
שמו: "ספגנו לא מעט אש על העניין הזה של 'למה אתם לא דואגים לאבות הגרושים'. שאלו אותנו גם למה אנחנו לוקחים צד בקמפיין של אלימות נגד נשים. אנחנו לא יכולים לקחת צד אחד, של הגברים בלבד".
אוטוטו בחירות. זה לא זמן טוב לגבש קבוצת לחץ פוליטית כדי לקדם אג'נדה כלשהי? למשל, חופשת לידה רצינית לגברים.
בן הרוש: "זה ממש ממש לא יקרה. אנחנו לא קבוצה פוליטית ואין אצלנו שום פוליטיקה. גם אם אתה רוצה להתלונן על שכר המינימום, אתה תתלונן על האוצר או הממשלה שעומדת בראש וזה יגיע לפוליטיקה. אין מחאה חברתית שלא מגיעה לפוליטיקה, וזה הדבר הכי מפלג היום. גם אם האג'נדה שלנו תהיה מושלמת, יהיו אנשים בקבוצה שלא יאהבו אותה".
שמו: "העלינו קמפיין לבדיקת סרטן שד, קמפיין על סרטן הערמונית, ונגד אלימות כלפי נשים. בדברים כאלה ננסה להוביל שינוי. ניקח חלק כל עוד אנחנו יכולים לשלוט על דברים ולא לגלוש לפילוג פוליטי. אולי נשתף סרטון על חופשת לידה, אבל לא נרים בעצמנו משהו שיגרור אותנו למחות מתחת לבית של שר ולקחת צד".
מסחרי, אבל בקטע טוב
לאחרונה החליטו מנהלי הקהילה למנף את הכוח הדיגיטלי שלהם לכדי יתרון כלכלי. לצד הקמפיינים החברתיים שהם לוקחים בהם חלק, הם משתמשים בקבוצה כדי להשיג הטבות כספיות לחבריה וגם לפתח אותה למיזם כלכלי שיאזן עבורם את ההשקעה הרבה.
למה הכנסתם עניינים מסחריים לקהילה?
בן הרוש: "יש דרישה. אנשים מההתחלה אמרו 'אנחנו כוח קנייה'. ככוח קנייה, אנחנו יכולים לקבל הטבות. עשינו, למשל, רכישה קבוצתית של גריל באלף שקל הנחה. יכולנו למכור אותו בקבוצה ולהרוויח בעצמנו, אבל אנחנו לא רוצים את זה. אנחנו מקבלים מוצרים בהנחות מטורפות, ומשתמשים בכוח הקנייה לטובת כולם".
איך חברי הקהילה קיבלו את זה?
"בהתחלה זה התקבל בחשדנות, כמו בכל קהילה. היה חשוב לאנשים להבין שלא עושים עליהם פה סיבוב, והם הבינו את זה מהר מאוד. היום אנשים רק מחכים לפעילויות האלו ולמוצרים. פונים אלינו המון כדי לפרסם. כל דבר עם רובד מסחרי חייב להיות בעל ערך לחברים. ל-95% מההצעות אנחנו מסרבים. אנחנו מסבירים שאין בזה ערך, גם אם אנחנו יכולים להרוויח. אם הקהילה לא תהיה מרוצה, זה ייצור, הרי, כדור שלג. יש לנו פעילויות כמו חלוקת פרסים גדולים במפגשים שאנחנו עושים. למשל ב'פגומולדת', מפגש גדול שנערך אחת לשנה, נתנו פרס של טיסה זוגית למדריד ועוד פרסים מגניבים. אז זה ערך, ויכולנו לעשות עם זה שיתוף פעולה. אם את חברה שרוצה רק לפרסם אצלנו, לא ניקח את זה בעד שום הון שבעולם".
שמו: "כשזה התחיל להפריע לעבודה היומיומית של סער, הבנו שאנחנו צריכים גם להרוויח. מנהל קהילה היום זה עבודה, זה מנכ"ל. אנחנו כל הזמן עובדים בזה. ככל שנוכל גם להרוויח מזה, יהיה לנו יותר זמן להשקיע ולתת ערך לחברים. לכן אנחנו מתוגמלים על העבודה עם השת"פים המסחריים. לקוחות גדולים באים אלינו לפעמים, ובמקום משרד הפרסום, אנחנו עושים להם הכול: קופי, גרפיקה, צילום. זאת אופרציה שלמה שאנחנו מנהלים בעצמנו מול 120 אלף איש. זה לא כמו לעשות קריאייטיב למודעה בעיתון - ששחררת את זה, פורסם וזהו. כאן, כשאנחנו מפרסמים, אז רק התחלנו. אנחנו עובדים בזה מאוד קשה, ומשתדלים להיות מתוגמלים".
בן הרוש: "אני יודע שהרוב היום קונים אקסטרה, כי הם יודעים שזה עוזר גם לנו, וחושבים שמגיע לנו להתפרנס מזה, כי בסוף זה חוזר גם אליהם. בעמוד אתה לא יכול להרגיש ולדבר עם האנשים, ושיהיה אכפת להם ממך. בקהילה זה אחרת. כשאני מדבר, אכפת להם. כשהם מדברים, אכפת לי. כל אחד מבין שזה לא רק הוא, ושיש השלכות למעשים שלו. גם אם זה, לכאורה, סתם לקנות מדבקה.
"אנחנו בונים מועדון חברים. יש לנו רשימת דיוור עצומה, וכשנקים את המועדון רשמית, עם אתר חיצוני ואפליקציה, יהיה לנו יותר קל להשיג הטבות מרוכזות בשוטף. היום זה יותר קשה, אז אנחנו מתמקדים ביוזמות חד פעמיות".
הבנתי מאנשי שיווק, שיש חברות רבות שמפיקות תובנות של איך לשווק לגברים מהקבוצה הזו. אולי הגיע הזמן להקים משרד שיווק בעצמכם ולקחת בעלות על הדבר הזה?
שמו: "זה החלום הגדול, פגעת בול. הלוואי. אבל אנחנו לא יכולים עכשיו לפרוש ולקחת את ההתחייבות הזאת. זה תהליך. אנחנו חלוצים בתחום, ואנחנו מקווים שגם זה יגיע. אנחנו עובדים על סטארט-אפ, ואולי מה שאמרת יקרה בעתיד. יש גם סטנדאפיסטים שלוקחים חצי מההופעה שלהם מהקבוצה. כולם שואבים השראה ממשהו, וזה לגיטימי. זה מחמיא לנו".
יש לא מעט קבוצות 'חיקוי', שרוכבות על ההצלחה שלכם ומשתמשות במותג שלכם, ולא לטובה. איך אתם מתמודדים עם זה?
בן הרוש: "זה משהו שאני צריך לדבר עליו עם עורך דין. אפשר לסגור אותם. ל'אבא פגום' יש סימן רשום, וגם אפשר לדווח לפייסבוק. אנחנו נדאג שמי שקורא לעצמו 'אבא פגום' ומשתמש בלוגו, ויש כאלו, לא יהיה. מישהו לקח את הלוגו שלנו ועשה איתו שרשראות זהב. ביקשתי ממנו להפסיק והוא סירב, אמר לי 'אני עושה לך טובה, אני מפרסם אותך'. אני אולי קצת נאיבי, אבל אני יודע שצריך לתבוע כשאנשים עוברים את הגבול. אבל זה לא מדיר שינה מעינינו ולא משהו לשים עליו את הדגש".
שמו: "אנחנו מספיק בטוחים בעצמנו, ואנשים מבינים כשמדובר בפייק. לכל מותג בארץ ובעולם יש חיקויים. יש אנשים שהעפנו מהקבוצה שלנו, כאלו שדיברו בצורה לא מכובדת, למשל, שפתחו קבוצה שבה הם יכולים ללכלך עלינו ועל הקהילה. אנחנו לומדים להתמודד עם הביקורות השליליות. אי אפשר שהכול יהיה טוב, לצערנו הרב. צריך להכיל את זה. אנחנו משתמשים בכוח שלנו לדברים טובים נטו".
אחת מהנשים שלכם הרימה את הקבוצה המתבקשת - 'הצודקת', שמונה מעל 80 אלף חברות, כשרק החודש הצטרפו אליה יותר מ־5,000 נשים. נושפות בעורפיכם?
שמו: "כשהנשים ראו שהתאגדנו ואנחנו נרתמים לעזרה, היו פוסטים של גברים שאמרו שגם הנשים שלהם רוצות מקום כזה. חן אלפסי, בת דודה של בן הרוש, הקימה תחת המטרייה של 'אבא פגום' את 'הצודקת', והן מושתתות על אותו רעיון. מישהי מהקבוצה הייתה בבית חולים עם הבן שלה, והן הלכו ועזרו לה והיו שם איתה. משמח שהקבוצה הזו גדלה, וגם יש בינינו שיתופי פעולה. עשינו מפגשים משפחתיים, ועכשיו זה לא רק הגברים שמכירים מהקבוצה - גם הן מכירות. הן לא רק באות 'למפגש עם חברים של בעלי'. זה גם שלהן עכשיו".
כך תנהלו קהילה ברשת
● הגדירו מראש חוקים וכללים לקבוצה.
● אספו סביבכם צוות מנהלים/מגשרים אחראי ומגוון.
● העלו פוסטים רבים עם תוכן המניע לפעולה.
● הכינו פוסטים שיפורסמו בימים קבועים מראש, כגון: 'פוסט עסקים', 'פוסט חיפוש משרות' או 'פוסט יד שנייה'.
● שאלו את הקבוצה שאלות רבות ככל הניתן כדי לקבל פידבקים לשיפור.
● עמדו על העקרונות שלכם. לא תמיד זה יהיה פשוט.
● היו כמה שיותר שקופים מול חברי הקבוצה בהחלטות שלכם.
● הקימו קבוצות ווטסאפ והיפגשו בעולם האמיתי. רק כך קבוצה הופכת לקהילה.
● עשו טוב; זהו הטיפ החשוב ביותר. ברגע שעושים טוב אחד לשני או יחד כלפי האנשים שבחוץ, הופכים למלוכדים ויכולים להיות קהילה אמיתית וחזקה.