אוהדי כדורגל / צילום: שאטרסטוק
המירוץ של מועדוני כדורגל להגדלת הכנסות מתקיים בכל החזיתות. הסכמי טלוויזיה מוגדלים, ספונסרים שמוכנים לחדש הסכמים בקבוצות הגדולות בסכומים אדירים (אדידס חתמה עם ריאל מדריד לאחרונה על 1.1 מיליארד אירו ל-10 שנים). אבל בנקודה אחת מרכזית כמעט ולא נעשה שינוי משמעותי בשנים האחרונות - מחירי הכרטיסים למשחקים. מועדונים מעדיפים שלא להסתבך עם כוח המחאה שנמצא בידיים של האוהדים.
מה עושים כדי להעלות בכל זאת את ההכנסות מימי משחק? בונים אצטדיונים חדשים ומזמינים יותר, עם תכולה גדולה יותר. ההחלטה לבנות אצטדיונים חדשים נשענת על מחקרים שמראים כי אצטדיונים חדשים ואיכותיים הם גורם מרכזי בהחלטה של קהל לבוא למשחק, לעתים יותר אפילו מנאמנות לקבוצה. הם מביאים קהלים חדשים, משפחות, הופכים למקומות בילוי, גם אם הקבוצה לא בדיוק זוהרת על המגרש. הדוגמה המקומית הטובה ביותר היא כנראה מכבי חיפה שנכנסה לאצטדיון סמי עופר בעשור הגרוע ביותר שלה בארבעים השנים האחרונות, אבל הרחיבה את כמות הקהל הממוצע שלה למשחק פי שלושה בהשוואה לעידן קריית אליעזר. האצטדיון החדש בחיפה הפך בין לילה למקור ההכנסה הבטוח והטוב ביותר של הירוקים מאז נחנך ב-2014, בעיקר לאור חוסר היכולת לייצר כסף מההופעות הדהויות והמועטות באירופה.
אירופה עוברת מהפך בנושא האצטדיונים בעשור האחרון. לפי דוח הבנצ'מקינג החדש של אופ"א, בעשור האחרון נבנו בעולם 495 אצטדיוני ספורט לכלל ענפי הספורט בעלי תכולה של מעל 5,000 מקומות ישיבה. מתוך זה 221 הם אצטדיוני כדורגל. במלים אחרות, כמעט כל אצטדיון שני שמוקם בעולם בעשור האחרון הוא אצטדיון כדורגל. ובאופן טבעי הריכוז המשמעותי ביותר של בנייה הוא באירופה - 159 אצטדיוני כדורגל נבנו בעשור האחרון באירופה בלבד. בנתונים נכללים גם אצטדיונים שעברו בנייה מחדש באותו אתר (rebuild), בדומה למה שעובר בלומפילד בימים אלו, וגם שיפוץ מאסיבי (renovation).
הנתונים של תנופת התשתיות הזאת הם מיידיים: עונת 2017/18, שהיא העונה האחרונה שבה נכללו הנתונים בדוח של אופ"א, היא העונה שבה נרשם שיא הקהל אי פעם - 105 מיליון צופים בעונה בליגות אירופה. ב-20 ליגות נרשמה בתוך עונה אחת עלייה של לפחות 5% בכמות הקהל הממוצעת במשחק, מתוך זה ב-7 ליגות הגידול השנתי הממוצע היה בלמעלה מ-15%.
עיר בירה: 3 אצטדיונים חדשים באיסטנבול
מי בונה? כולם. אבל התנופה המרשימה ביותר ברמת התשתיות נרשמה דווקא בפולין ובטורקיה. בפולין נבנו בעשור האחרון 27 אצטדיוני כדורגל, נתון מדהים שהתחשב בכך שאין אף מועדון כדורגל פולני מוביל או משמעותי באירופה בעשור האחרון. הסיבה המרכזית במקרה של פולין היא אירוח טורניר היורו ב-2012 ביחד עם אוקראינה. מרשים יותר המהפך שעברה טורקיה - שם בעקבות החלטה של הממשלה והרשויות המוניציפליות להשקיע באצטדיונים גם מתוך מחשבה של זכייה באירוח אירועים בינלאומיים שיובילו בעקיפין גם לכספים חדשים שייכנסו מחוץ למדינה (תיירות ספורט) נבנו בעשור האחרון 26 אצטדיונים, מתוכם 24 אצטדיונים חדשים. כחלק מהצורך למימון אצטדיונים אלו יצאו כמה קבוצת להנפקה בבורסה המקומית. רק באיסטנבול נבנו בעשור האחרון שלושה אצטדיונים חדשים שמשרתים שלוש מחמש הקבוצות בסופרליג הטורקית (גלטסראי, בשיקטאש, בסקשהיר).
את רשימת המדינות המובילות בבניית אצטדיונים משלימות גרמניה (16 אצטדיונים בעשור האחרון), רוסיה (16 - כמחצית מהם בגלל אירוח המונדיאל ב-2018), אנגליה (12 אצטדיונים) וצרפת (9 אצטדיונים).
בניגוד לעבר הרחוק, האצטדיונים היו הרבה יותר קומפקטיים - לא בהכרח בגלל עלות הבנייה אלא בעיקר בגלל שקבוצות יודעות להכיר בפוטנציאל הקהל שלהן ואף אחד לא מעוניין לשחק באצטדיון ענק מול יציעים ריקים. רק 18 מתוך 159 האצטדיונים שנבנו בעשור האחרון (11%) הם "אצטדיונים גדולים", כלומר בעלי תכולה של מעל 50 אלף מקומות. 56 אצטדיונים (35%) הם אצטדיונים בינוניים - בעלי תכולה של בין 30,000-50,000 אלף מקומות. החלק העיקרי הם אצטדיונים "קטנים/קומפקטיים" בעלי תכולה של 5,000-30,000 מקומות - וכאלו נבנו באירופה בעשור האחרון 85 מתקנים (53%). לקטגוריה הזאת נכנסים גם האצטדיונים שנבנו בישראל.
אצטדיון לאומי? כבר לא בונים כאלו
בישראל מתקיים בשנים האחרונות דיון סביב הצורך באצטדיון כדורגל לאומי. הדיון נובע בעיקר לאור החיפושים אחר פיתרון לאצטדיון רמת גן, ומעלה את השאלה האם בעידן הנוכחי קיים בכלל צורך למדינה באצטדיון לאומי שיהווה בית לנבחרת. אצטדיון וומבלי הוא כנראה אחת הדוגמאות המפורסמות לקיימות של אצטדיון כזה באירופה, אבל ככל שעובר הזמן מדינות נוטשות את הרעיון הזה. חלק מהמדינות הן פשוט גדולות מדי ומעדיפות לאפשר לכלל תושבי המדינה ליהנות מדי פעם ממשחקי נבחרת קרובים לבית. בספרד, למשל, נודדת הנבחרת הלאומית דרך קבע בין כל הערים במדינה כאשר למדריד וברצלונה שמחזיקות את שני האצטדיונים הגדולים במדינה (קאמפ נואו, סנטיאגו ברנבאו) אין שום עדיפות: עשרת משחקי הבית של ספרד התקיימו בעשרה אצטדיונים שונים - אלצ'ה, סביליה, גראן קנאריה, ויאריאל, מדריד (אתלטיקו), מדריד (ריאל), מלאגה, מורסיה, אליקנטה, חיחון.
היעדר הצורך באצטדיון לאומי הוביל לכך שכמעט ולא נבנים היום יותר אצטדיונים לאומיים - מתוך 159 אצטדיוני כדורגל שנבנו בעשור האחרון באירופה רק ארבע מדינות הלכו על פרויקט של מתקן לאומי: קזחסטן, אירלנד, אלבניה ורומניה.
אצטדיון לאירוע גדול? לא ממש
הדוח שם אצבע על נקודה נוספת מעניינת: עם כל הרצון לזכות באירוח של טורניר בינלאומי גדל, מדינות נזהרות מאוד שלא לכפות על עצמן בנייה דווקא מהצורך הזה מאחר וההיסטוריה מראה במקרים רבים שהיום שאחרי סיום הטורניר עלול להשאיר אותן עם פילים לבנים. בפולין, בהשראת אירוח יורו 2012, נבנו/שופצו בעשור האחרון 27 מתקנים בתכולה מצטברת של 600 אלף מקומות. אבל חלקו של היורו במערך הבנייה היה יחסית מצומצם - רק שלושה אצטדיונים חדשים נבנו לטורניר. האם זה הוביל אחרי הטורניר לאירוח של משחקים גדולים? לא ממש. רק פעם אחת קיבלה פולין מאופ"א אירוח של משחק גדול מאז - גמר הליגה האירופית בווארשה ב-2015.
ועדיין 17% מכלל האצטדיונים שנבנו באירופה בעשור האחרון (29 אצטדיונים) נעשו מתוך מטרה של אירוח טורניר בינלאומי. בחלק מהמקרים אצטדיונים שנבנו למטרה בינלאומית מארחים לאחר שחגיגה מסתיימת בין 3-4 משחקים בשנה, וברוב ימות השנה על מנת לסגור את עלויות התפעול הם משמשים לאירועים מהופעות רוק ועד ירידי מכירות המוניים.
אפילו ההתאחדות האנגלית הגיעה למסקנה בשנה האחרונה שאצטדיון וומבלי הוא יותר כאב ראש תפעולי וכלכלי, וניהלה מו"מ למכירתו למיליארדר האמריקאי-פקיסטני שאהיד חאן בעבור 600 מיליון ליש"ט. באוקטובר האחרון החליט חאן בסופו של דבר להסיר את הצעתו מהשולחן. אבל הכיוון ברור: אחרי עשרות שנים, גם במולדת הכדורגל לא מכירים עוד בצורך של "מקדש הכדורגל" להיות הבית של הנבחרת הלאומית.