טראמפ וקים בהאנוי /צילום: רויטרס, Leah Millis
מה בדיוק קרה בהאנוי? האם הנשיא טראמפ שילם את מחיר יהירותו וחובבנותו הדיפלומטית? או שהוא השיג בדיוק את האפקט הרצוי לו פוליטית?
האם בהאנוי הגיע אל קיצו המהלך הנועז, שטראמפ התחיל שמונה חודשים קודם, כדי לשלוף את המרעום מאחת הפצצות המסוכנות ביותר המתקתקות עלי אדמות; או שהתהליך הזה פשוט נכנס אל פאזה יותר עניינית ומציאותית?
על פניה, ועידת הפסגה בינו לבין שליט צפון קוריאה קים ג׳ונג און לא עלתה יפה. האמריקאים הקדימו להודיע שבסוף הוועידה ייחתם הסכם ותהיה ארוחת צהריים משותפת. הסכם לא נחתם, ארוחת צהריים לא נאכלה, והנשיא הכריז, ״לעולם אינני חושש להסתלק מעסקה״.
בבית, בארה״ב, כמעט הכול נשמו לרווחה. רוב מבקרי הנשיא הגיבו בשמחה לאידו, אבל אחדים היו מוכנים לחלוק לו מחמאות מסויגות. לא התממש החשש שהוא ימכור את הבכורה בנזיד עדשים.
לחשש הזה היה על מה שיסמוך: הנשיא גילה להיטות בלתי רגילה לעשות עסקה, ואגב כך קשר כתרים מביכים לעריץ מפיונגיאנג. הוא הוסיף לקשור אותם פנים אל פנים, מול מצלמות הטלוויזיה ובאוזני העיתונאים. ״עם מנהיגותו הגדולה״, הוא אמר על האיש בן ה-35 שירש את כתרו מאביו ומסבו, ״צפון קוריאה עומדת לנחול הצלחות גדולות״. הוא הוסיף באנגלית המחוספסת שלו: ״מבחינה כלכלית היא עומדת להיות משהו מיוחד מאוד, מאוד״.
פרס נובל בסולם הציפיות
ניסר גם החשש מפני יומרותיו הפרטיות. הוא התחיל לנופף בציפיותיו לפרס נובל לשלום עוד לפני פגישתו הראשונה עם קים, בקיץ שעבר. מאז, פרס נובל עלה ללא הרף בסולם הציפיות. הוא הגיע אל שיא בחודש שעבר, כאשר ראש ממשלת יפן, שינטארו אבה, הציע רשמית את מועמדותו של הנשיא במכתב לוועדת הפרלמנט הנורבגי המופקדת על חלוקת הפרס.
פרס נובל תמיד עניין נשיאים אמריקאים. רק שניים קיבלו אותו במרוצת כהונתם, טדי רוזוולט לפני 113 שנה (על השגת הסכם שלום בין רוסיה ליפן) ושנוא נפשו של טראמפ, ברק אובמה (על לא-כלום). אמרו על רונלד רייגן, שפרס נובל ריצד לנגד עיניו, כאשר פתח תהליך היסטורי של התפייסות עם ברית המועצות לאחר איבה רבת-שנים לקומוניזם.
ב-1985, רייגן נפגש בראשונה עם המנהיג הסובייטי החדש מיכאיל גורבצ׳וב, ויצר ״כימיה״, שעוררה עליו לעג ותרעומת מצד הימין האמריקאי. שנה אחת אחר כך, הוא וגורבצ׳וב נועדו באיסלנד. הסובייטי הדהים את האמריקאים: הוא הניח על השולחן הצעה לפירוק כללי של נשק גרעיני. רייגן התפתה. זה נשמע כמו ״לא יישא גוי אל גוי חרב״.
יועציו המבוהלים התגודדו סביבו באוהל קטנטן, שהגן על הנוכחים מפני מכשירי האזנה, ושכנעו אותו לסרב. כך אי אפשר לעבוד, הם אמרו לו. אי אפשר לבטל נשק גרעיני במחי יד. צריך לעבד את הפרטים, וזה ייקח הרבה זמן. רייגן נענה ללא חמדה. פרס נובל לא ניתן לו אף כי שנה וחצי אחר כך הוא יחתום על הסכם היסטורי עם גורבצ׳וב להגבלת הנשק הגרעיני.
לסיים במכה אחת
טראמפ ניסה לעשות מעשה גורבצ׳וב להוא-בהחלט-לא-רייגן קים ג׳ונג און: לשדל אותו להסכים לעסקת ענק, שתסיים במכה אחת את כל סכסוכי קוריאה ומשבריה - הוא יתפרק מכל נשקו הגרעיני, הכימי והביולוגי, ויסגור את כל הכורים וקווי הייצור והצנטריפוגות; ובתמורה ארה״ב תרשה לסנקציות להסתיים.
זה היה מנוגד לחלוטין להערכות המודיעין האמריקאי על מגמת פניו של קים. אוספי המידע ומנתחיו אמרו בשימוע פומבי בקונגרס עוד בחודש ינואר, שקים אינו רוצה להתפרק. אבל הנשיא הוא המאמין הגדול ביותר ביכולתו לפענח כוונות ולפרוץ את העיקש שבמנעולים. הוא חשב שיוכל להלך קסמים על עריץ, שהוציא את דודו להורג באמצעות תותח נ״מ, ואת אחיו באמצעות חולצה מורעלת בנמל תעופה זר.
הפסגה בהאנוי הפרה כלל ידוע בדיפלומטיה המודרנית: מהלכה לא היה ידוע מראש. עד לפני מאה שנה, פסגות מן המין הזה היו נערכות לעת קיץ סביב מעיינות חמים באתרי קיט אקסקלוסיביים. קיסרים ומלכים, שהיו לפעמים בני דודים מדרגה ראשונה, נהגו לטרוף את הקלפים בחפיסת העולם, ולהודיע לממשלותיהם לאחר מעשה. אבל בהיסטוריה של ועידות הפסגה מאז מלחמת העולם הראשונה קשה להיזכר אימתי נראתה פסגה מפוזרת כזאת.
נשיאים אמריקאים נזהרים שלא לקשור את שמותיהם בכישלונות. לפני 30 שנה בדיוק, הנשיא ג׳ורג׳ בוש האב התחיל מאמץ דיפלומטי, שנועד לכנס ועידת שלום למזרח התיכון (ועידה כזאת התכנסה לבסוף במדריד בשלהי 1991). בוש התבדח באוזני יועציו, שהוא לא יתבע בעלות על המהלך אלא לאחר שיוכתר בהצלחה. עד אז הוא יניח למזכיר המדינה שלו לתבוע בעלות. זה היה מובן מאליו אז, זה מוסיף להיות מובן מאליו. לא בבית הלבן של דונלד טראמפ.
הוא ״נותן אמון בדבריו״
הנשיא נכנס אל שדה מוקשים. הוועידה הזו תיזכר לא רק על היעדר תוצאות, אלא גם על נכונותו הפומבית של נשיא ארה״ב לנקות את רודן צפון קוריאה מכל אחריות למותו של סטודנט יהודי אמריקאי, אוטו ווארמבייר, לאחר שעונה במחנה כפייה קוריאני. באמצע 2017, הפרשה הזו עוררה סלידה כללית בארה״ב. טראמפ עצמו גינה אותה בחריפות.
ביום חמישי, שעות אחדות לאחר סיומה הפתאומי של הפסגה, טראמפ הכריז במסיבת עיתונאים שקים מכחיש כל קשר, והוא, נשיא ארה״ב, ״נותן אמון בדבריו״. אין קושי לשער שהרבה מאוד מתומכי הנשיא בוושינגטון, בייחוד רפובליקאים בקונגרס, ספקו כפיים. זה הנשיא שנתן אמון בהכחשת ולדימיר פוטין שרוסיה התערבה בבחירות בארה״ב, ובהבטחת מוחמד בן סלמן שהוא לא ידע על רצח עדנאן חאשוקג׳י ועל ביתור גופתו.
אילו ברק אובמה היה מפלרטט עם עריץ קומוניסטי ומוחל לו את פשעיו, הימין האמריקאי היה מכנה אותו ״בוגד״ ו״פושע״ (הוא כינה גם כך).
הנשיא יוצא אפוא מהאנוי בשן ועין. אבל אין זאת אומרת שהקיץ הקץ על תהליך הפיוס והפירוז הגרעיני. יומיים לאחר שחזר מווייטנאם בידיים ריקות, טראמפ שיגר איתות ידידותי לקים: משרד ההגנה של ארה״ב הודיע על סיום תמרוני האביב המסורתיים עם צבא דרום קוריאה. כל אימת שנערכו, הצפוניים נהגו להשמיע קריאות שבר, ואיימו במלחמה. מכאן ואילך תמרונים יתקיימו במהדורה מצומצמת ובסימולציה. כן, סימולציה.
ההנחה היא שלא תהיה עוד פסגה כל זמן שצפון קוריאה לא תסכים לפירוז מלא. אבל אולי נראה מה שהיה צריך להתרחש מלכתחילה: דיפלומטיה בדרג נמוך בהרבה, והתקדמות בצעדים קטנטנים. הסיכוי לדרמה גדולה כנראה הוחמץ, ובהיעדר דרמות, הנשיא שגדל על ברכי רייטינג יאבד את העניין. ככה זה בוושינגטון של דונלד טראמפ.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny