מפגיני השמאל מול מפגיני הימין / צילום: אמיר מאירי
זה לא סוד שבשנים האחרונות קשה להיות בשמאל, כשעצם המילה הפכה בעיני רבים למילת גנאי. תהליך הדה-לגיטימציה לשמאל לא התחיל יש מאין, הוא התחיל מפוליטיקאים וארגוני ימין כדוגמת "אם תרצו", שפצחו לפני כעשור בהתקפה רחבת היקף נגד ארגוני זכויות אדם וצבעו אותם בפרט ואת השמאל בכלל כבוגדים.
בדרכם לקעקע ציבור שלם הם לא חסכו בכסף, תמיכה ממשלתית ופייק ניוז - כפי שהיועמ"ש פסק לאחרונה כשקבע שאין מקום לפתוח בחקירה נגד "שוברים שתיקה" - ובכך מוטט את מערך הפרופגנדה נגד פעילי הארגון. מערך שבנס לא הסתיים באסון.
תהליך הדה-לגיטימציה המשיך עם סימוני "שתולים" באמנות, השוואת חברי כנסת לחמאס והלבשת כאפייה על ריבלין מאחר שלא היה מספיק ימני.
לכן. מקומם היה לקרוא בגלובס ("הגיע הזמן שהשמאל ייקח אחריות", עו"ד רן בן יושפט) מאמר שמשתמש בטקטיקה של האשמת הקורבן, תוך זלזול בתופעה וקביעה שערורייתית שהשמאל אשם בשנאה נגדו, קביעה שמלווה בהסברים ללא כיסוי.
כך למשל, בלב המאמר האשים הכותב את השמאל על כך שהוא מביא הוכחות אמפיריות לעלייה ברמת השנאה נגד השמאל, הערבים ושומרי הסף, ובכך - לפי הגיון הכותב - הוא אחראי לאותה שנאה שמופנית כלפיו.
הכלי המדובר הוא דו"ח השנאה - פלטפורמה לניטור מופעי הסתה ושנאה ברשת שפיתחה עבורנו חברת המחקר VIGO. כבר שלוש שנים אנחנו עוקבים אחר שיח השנאה וההסתה והתמונה מבהילה: מרבית שיח השנאה וההסתה הם נגד ערבים ושמאלנים. משנת הבחירות האחרונה ישנה עלייה של אלפי אחוזים בשיח שנאה והסתה נגד מוסדות ממלכתיים ודמוקרטיים: בתי המשפט, התקשורת, נשיא המדינה, המשטרה ועוד.
כמו כן, ניתן לראות שרמת הלגיטימציה לשנוא עולה כשיש אישור מההנהגה. כך למשל, כשראש הממשלה בנימין נתניהו שיתף כתבה שקרית נגד ארגוני שמאל, התגובות בדף ראש הממשלה יהיו להילחם באויבים המסוכנים ביותר, והיה מי שתיאר את היום בו ישרפו את גופות הבוגדים.
כששר החינוך נפתלי בנט צייץ בעיצומה של השריפה בכרמל ש"מי שהארץ לא שייכת לו - אין לו בעיה לשרוף אותה". קוראיו הבינו למי התכוון: "הערבים עושים את זה שנים", "הם פשוט חיות אדם".
חשוב להדגיש, האשמה שאנו מפנים איננה נגד אזרחים ואזרחיות ימניים. האצבע המאשימה מופנית נגד השלטון, שמנצל את כוחו הרב על מנת להשתלח בציבורים שונים למטרותיו הפוליטיות. לנבחרי ציבור יש את הכוח להגביר את רמת הלהבות או להנמיכן. לצערנו, שלטון הימין עסוק מאז "הערבים נוהרים" בקיבוע נרטיב שמוקיע מקרבו כל מי שהוא לא ימין או לא יהודי.
לא המצאנו כלום. תשאלו את האמריקאים, שמאז קמפיין הבחירות של דונלד טראמפ, גילויי האנטישמיות בארה"ב קפצו ב-60% וגבו מחיר כבד מהקהילה היהודית. האם גם במקרה זה - לפי הרטוריקה של הכותב - אלו היו היהודים שהשניאו את עצמם על השאר?
לאורך הכתבה מחלק הכותב עצות לשמאל - איך להיות פחות שנוא. אז הנה ה"טיפים" שלי עבור הכותב: לא כל מחקר שלא מתיישב עם הנרטיב זה מסע תעמולה, תמיד תעדיף דיון מעמיק על פני האשמת האחר ובמקום (שוב) לתקוף את השמאל - יהיה מרענן לראות אנשי ימין מפנים אצבע מאשימה לשלטון - אותו בחרתם - בדרישה להפסיק להסית נגד מגזרים ואוכלוסיות. הגיע הזמן שבימין יתרכזו בדרישה מנבחרי הציבור שלהם למשול גם בלי שלטי החוצות הדמוניים נגד שומרי הסף.
הכותבת היא מנהלת הזירה הציבורית בקרן ברל כצנלסון