מתוך "מילים נרדפות" / צילום: SBS Films -Guy Ferrandis
כבר שמונה שנים ששמו של הבמאי והתסריטאי הישראלי נדב לפיד נישא בפיהם של אנשי פסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים. סרט הביכורים שלו, "השוטר", זכה בפרס מיוחד בפסטיבל לוקרנו, וסרטו השני, "הגננת" כבר הגיע עד לפסטיבל קאן. לפני שבועיים כבש לפיד פסגה נוספת כאשר נקרא לבמת פסטיבל ברלין, אחד האירועים החשובים בעולם הקולנוע, כדי לקבל את פרס הסרט הטוב ביותר בזכות "מילים נרדפות", שישר לאחר מכן יצא לבתי הקולנוע בארץ. אבל בזמן שלפיד צובר יותר ויותר אהדה בחו"ל והביקורות (גם בארץ) מהללות את יצירותיו, הקהל הישראלי פחות מתחבר לסגנון יוצא הדופן שלו, וגם בתוך תעשיית הקולנוע המקומית נדמה שלא לגמרי יודעים איך לעכל אותו.
"מילים נרדפות" כנראה שלא ישנה את זה. כמו "השוטר" ו"הגננת", גם סרטו החדש איננו גלולה קלה לבליעה. מדובר ביצירה מאתגרת, לא תמיד נעימה, כזו שמצריכה מהקהל ריכוז וסובלנות, שוברת ציפיות, מרגיזה בכוונה, מתעקשת להיות משהו אחר, ולוקחת את הקהל למסע עוכר שלווה, הן מבחינת הסיפור והן מבחינת המבע הקולנועי. אבל דווקא בזכות כל אלו, "מילים נרדפות" הוא לא רק קפיצת מדרגה של לפיד, שבכל סרט רק הופך ליוצר מגובש ומעניין יותר, אלא סרט עוצמתי ובלתי נשכח בפני עצמו, כזה שבלתי ניתן להתעלם ממנו.
חלק מהכוח של "מילים נרדפות" הוא שבשונה מסרטיו הקודמים, הפעם לפיד הולך על סיפור אישי, המתבסס על חוויותיו שלו. התסריט (שאותו כתב עם אביו, חיים לפיד), מספר על יואב, צעיר ישראלי שבתום שירותו הקרבי מחליט לעזוב את המדינה לטובת פריז, שם יוכל להשיל את ישראליותו ולחיות כמו אירופאי "נאור". כך מתגלגל יואב ממקום למקום, מגלה שהוא בעצם לא מנסה לברוח ממקום גיאוגרפי, אלא ממי שהוא, וזו כנראה משימה בלתי אפשרית. לפיד משתמש בתגלית שלו, השחקן הישראלי הצעיר טום מרסייה, להראות את הגבריות הישראלית האומללה, שאומנם נמצאת בתוך גוף פיזי מרשים, אבל שבורה ואבודה מול העולם הזר שאליו נקלעה. לפיד מפשיט את גיבורו לחלוטין כבר בתחילת הסרט, ומכניס אותו לבגדים שאינם שלו, אבל המבטא והמבט האבוד מבדילים אותו ומדגישים את חוסר השייכות שלו.
מרתקת במיוחד היא מערכת היחסים שלו עם מאבטח שאיתו הוא עובד בשגרירות הישראלית, שלרגע אי אפשר לדעת האם מדובר בדמות אמיתית או שמא זו התגלמות של הישראליות של יואב שמתריסה ונאבקת כנגד הרצון להדחיקה. דרכה לפיד מפליא לטפל בגבריות הישראלית שלעולם לא תמצא מנוח.
"מילים נרדפות" סובל מאורך יתר, והידוק נוסף בחדר העריכה על מנת לחתוך כמה סצנות שחוזרות על אותן נקודות היה עושה לו רק טוב. זה הדבר המרכזי שמונע ממנו להיות יצירת מופת מוחלטת, אבל בהחלט מדובר בסרט נפלא, שישראלי או לא, כבר עכשיו תופס לעצמו מקום כאחד הטובים ביותר של 2019.