עם נועם בטרק / צילום: פרטי
"בנות, למיטה", הכרזתי בעשר, "מחר קמים מוקדם". מרוגש מהעובדה שסוף-סוף נחלץ מעומק המוצ'ילה את הפנס/ המשקפת/ ערכת הקפה/ סנדלי הטיולים (רשימה חלקית מאוד), שהצטיידנו בהם מבעוד מועד בארץ הקודש לקראת הטרקים הרציניים שתכננתי לנו בארגנצ'ילה, התיישבתי על המפות של פארק הטורס דל פיינה. אם היינו כאן לבד, דיברתי כרגיל עם עצמי, היינו עושים את ה-W. טרק קצר של 90 ק"מ בעלייה, אני והגברת הראשונה. "ברור", היא אמרה כשחזרתי לריאליטי, "אני חולה על טרקים. בעיקר כשהם נגמרים אחרי שעה".
בשתיים בלילה התעוררתי שטוף זיעה. בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון, לטיול שנתי. "תתעורר, זמנך עבר", אמרה לי הגברת. "זאת כבר לא המסיבה שלנו. אתה מקשיב? אנחנו כאן עם ארבע ילדות, אתה לא מרגיש מוזר?". אבל בשביל זה נסענו, התמרדתי. כדי שהן ילמדו ללכת. להתמודד עם הקושי, עם האתגר, עם הטבע.
ב-11:30, שעת בוקר מוקדמת (במונחי הטיול), העמסנו את הרביעית על המנשא. היא לא הייתה מאושרת מהפוזיציה, אבל יצאנו ל"דרך" - מסלול מעגלי בין שני קילומטרים מלאים, שנועד לגיל השלישי. השלישית הפנימה ואחרי 200 מטר החליקה ופצחה בבכי קורע לב: "אני עומדת למות ואתם רק רוצים ללכת". לא עמדנו בדמעות.
נסענו לאל צ'לטן, עיירת מטיילים היפית ששוכנת בלב שדה קרחונים ענק. הפיץ רוי, הר אימתני, גרם לי ליראת קודש: כאן זה יהיה אחרת, נשבעתי באלוקים. והוא הקשיב. אדושם. בפונדק המקומי עם התמונות של מראדונה פגשנו את מרים, ישראלית שמאוד שמחה לספר לנו שלרגל הגיעה ל-50, היא ובעלה יצאו לטרק רצחני של חמישה ימים רצופים. עמדתי בפינה מבויש. אנחנו כאן אורחים לרגע, אמרתי, אבל זמננו לא עבר. מחר מטפסים על הפיץ רוי, אמרתי לראשונה. השנייה מיד קפצה. גם אני באה.
בשמונה בבוקר, הגברת הראשונה הורידה את שלושתנו בנקודת הרתיחה. עמוסי כריכים ופירות ששקלו יותר מאיתנו התחבקנו בהתרגשות כאילו לא נתראה שוב לעולם, ויצאנו לדרך. אחרי קילומטר לא הייתה יותר קליטה. אחרי שניים, נעלמו כל סימני הציוויליזציה. אחרי שלושה, עמדנו נפעמים מול ג'ונגל סבוך, שנראה כאילו נלקח מסרט של דיסני. אבל זאת הייתה המציאות והיא הייתה יפה מכדי שניתן יהיה לתאר. במשך כמעט 10 שעות צעדנו שלושתנו: אבא ושתי בנותיו הגדולות, לבד רוב הזמן, בין שמיים וארץ, אגמים וקרחונים מסביב, פסגות מושלגות ועליות בלתי סבירות. היו לא מעט רגעים קשים, סחבתי אותן על הגב (פיזית ומנטלית) לפחות פעמיים. אבל היו גם שיחות שלא יכולות להתקיים בשום סיטואציה אחרת, וחוויות חד פעמיות.
כל-כך חד פעמיות עד שכשהגענו חזרה הן הכריזו קבל עם ומשפחה, שזו הפעם האחרונה שהן מקשיבות לי ויוצאות לטרק. 17 הק"מ עשו את שלהם. הגזמתי. לא יכולנו לזוז יומיים. אל התחנה הבאה, הר הגעש ויאריקה שבמרכז צ'ילה, הן כבר הגיעו מוכנות עם מור"ק ידוע בפמילייה: לפני שני עשורים, הן סיפרו לי חדורות רוח קרב, אחות של אמא הייתה כאן. ונחשו מה? באמצע העלייה לפסגת ההר היא עצרה ודרשה שיביאו מיד מסוק כדי לחלץ אותה. אז אם אתה לא רוצה שידור חוזר, אמרה הראשונה בסמכותיות, תוותר. בחיאת אבוש. חבל.
ב-11:30, שעת בוקר מוקדמת, העמסנו את הרביעית על המנשא. המסלול המעגלי למרגלות הוויאריקה הראה 600 מטר, עם טיפוס מצטבר של 15 מטרים. באמצע הדרך עצרנו לחצי שעה להפסקת אוכל. אחר כך הצלחנו לטעות ולאבד את המסלול המאוד מסומן והגברת הראשונה נלחצה. כשהגענו חזרה לרכב, אחרי שעה תמימה של טרק, הבנתי סופסוף שזאת לא המסיבה שלי. זמני עבר.
דברים לדעת
פיץ רוי - ההר ממוקם בלב שדות הקרח של דרום פטגוניה. גובהו 3,359 מטרים. לראשונה העפילו אל פסגתו בשנת 1952. אף שאינו נחשב הר גבוה, קשה להעפיל לפסגתו, בשל תצורתו המיוחדת הכוללת סלעי גרניט עצומים ומזג אוויר בלתי צפוי.
ויאריקה. הר געש פעיל שהתפרץ לאחרונה בשנת 2016. גובהו 2847 מטרים והטיפוס לפסגתו פופולרי ונגיש יחסית. עלות הטיפוס עומדת על כ־550 שקל ואורכת כחמש שעות.
המדד השבועי
מתי מתעוררים: תשע, תשע וחצי
מתי הבנות נרדמות: לא לפני 11
אוכל לטרק הפיץ רוי: 6 כריכים, 3 שקיות צימוקים ואגוזים, 5 ליטר מים (אפשר למלא בלגונות)
הקבנה באל צ'לטן: כ־650 שקל ללילה