בניין הקפיטול בוושינגטון די.סי./ צילום: צילום: רויטרס, Jim Young
מעורבות הכסף הגדול בפוליטיקה והדרכים הראויות למימון של מערכות בחירות ושל המערכת הפוליטית בכלל הן שאלות שכל דמוקרטיה צריכה להתחבט בהן.
בארה"ב, כמו בישראל, קיימת חקיקה מקיפה בנושא. מדובר בחקיקה שעברה שלבים רבים ונראתה, לאחר הרפורמה של 2004 בנושא מימון הבחירות מבית היוצר של הסנאטורים ג'ון מקיין וראס פיינגולד, כמושלמת.
אך תיאוריה לחוד ומעשים לחוד. הכסף, ממש כמו מים, ימצא את הדרך להגיע מהמקום שבו יש שפע ממנו אל המקום המשתוקק לו. התופעה הזו קיבלה חיזוק משמעותי מאז עידן כסף הפיאט שהגדיל את המקורות הכספיים ושינה את הדמוקרטיה האמריקאית מהקצה אל הקצה.
הוא השחית אותה ממש כפי שהזהיר הנשיא אייזנהאואר בנאום הפרידה שלו בשנת 1961: "במועצות הממשלה אנחנו חייבים להישמר מפני רכישת השפעה לא רצויה.. הפוטנציאל לעלייה הרת אסון של כוח שאינו במקומו קיים ויימשך. אנחנו חייבים לעולם לא להניח לזה לסכן את החירויות שלנו או את התהליכים הדמוקרטיים".
אז איך באמת מתנהלת וושינגטון די.סי, העיר שהיא הלב הפועם של הממשל האמריקאי? איך מתקבלות בה ההחלטות הכי חשובות, ומי שולט על מוקדי ההשפעה שמזיזים מהלכים הרי גורל לעתים?
"מדינה עמוקה" גם בארה"ב?
המונח "המדינה העמוקה" הוטבע במקור לפני שנים בהקשר לטורקיה, ותיאר מכלול של גורמים בקרב מוסדות השלטון, הצבא, הארגונים החשאיים והפשע המאורגן, שמתפקדים כמדינה בתוך מדינה.
המונח זכה לפופולריות גדלה והולכת בארה"ב של אחרי 2008, ובשנת 2016 פורסם בה הספר "המדינה העמוקה: נפילתה של החוקה ועלייתה של ממשלת הצללים" (The Deep State: The Fall of the Constitution and the Rise of the Shadow Government).
המחבר, מייק לופגרן, הכיר את ממשלת הצללים הזו מקרוב ומבפנים, לאחר שבילה עשרים ושמונה שנים מחייו בעבודה במסדרונות השלטון בוושינגטון די.סי.
ב-16 השנים האחרונות לחייו בוושינגטון הוא כיהן כאנליסט בכיר של הוועדה המשותפת של הסנאט והקונגרס לענייני תקציב. הוא ראה מקרוב ובאופן אישי את מה שכונה לעתים "מפעל הנקניק" (The sausage factory) של בניית התקציב. הוא ראה מקרוב כיצד עוצבה התוכנית של הממשל לרכישת נכסים רעילים (TARP) לאחר משבר 2008, כיצד נבנה תקציב הפנטגון, השותה כ-60% מהתקציב הזמין בארה"ב, איך נבנתה רפורמת המס של הנשיא בוש ועוד - כולם אבני-דרך משמעותיות בניהול משאבי המדינה, קרי מיסי האזרחים, כמו גם חובותיה הצומחים.
הספר מתאר לקוראים הניזונים בדרך כלל ממיתוסים ומסיפוריה הסלקטיביים של התקשורת איך באמת מתנהלים מוסדות הממשל של ארה"ב ללא קשר לזהות המפלגה שבשלטון.
בראיון שהעניק למגזין "סלון" הרחיב לופגרן: "זו אינה קונספירציה. זה משהו שמתרחש לאור היום באופן גלוי ופתוח... לאור העובדה שאנשים מעדיפים לשמוע על קים קרדשיאן יותר מאשר על איך מחולק התקציב או מה הממשלה שלהם עושה במאלי או בסודאן, זה מה שיוצא: ביורוקרטיה מנותקת, המשרתת את עצמה, ואשר מטרתה לשמר ולחזק את כוחה".
לופגרן הוסיף ופירט: "המוסדות העיקריים של המדינה העמוקה הם בדיוק אלו שאנשים מצפים, קרי הקומפלקס הצבאי-תעשייתי (The military industrial complex), הפנטגון, משרד המשפטים, בתי משפט מסוימים, משרד האוצר שרבים מאנשיו הגיעו מוול סטריט, ועמק הסיליקון שאנשיו היום מייצרים הרבה יותר כסף מוול סטריט, ועתה הם גם אוספים מידע".
מה בנוגע לנשיא, נשאל לופגרן. "לאובמה (הראיון התקיים בתקופתו, ח.ש) או לכל נשיא אחר יש מעט מאוד חופש כאשר מדובר בנושאים הגדולים הנוגעים לפיננסים או לביטחון. האינטרסים של כולם כל כך מיושרים יחד שקשה לראות אותו סוטה מהדרך... אובמה כבר קיים ארוחת ערב בבית הלבן עם תורמים עשירים בקשר להקמת המונומנט העצום והספרייה הנשיאותית על שמו אשר יצריכו השקעה של מיליארדי דולרים. זה כבר מגביל את היכולת שלו להיות 'סורר'.
"ובואו נחזור אחורה לנשיא קלינטון", הוסיף לופגרן. "בהיותו כבר עם רגל אחת בחוץ הוא חתם על חוק שהסיר את המגבלות על מסחר בנגזרים (Derivatives)... זה הסתיים בכך שהוא קיבל תשלום של יותר ממאה מיליון דולר מאוחר יותר, בעיקר מחברות, כדי לשאת נאומים. מעין פיצוי לאחר מעשה".
הכסף הגדול של משרד האנרגיה
אך איך מחליטים מי יקבל וכמה?
ובכן, תוכנית שהשיק בשנת 2007 משרד האנרגיה של ערבויות ממשלתיות ליזמות בתחום האנרגיה יכולה לשמש כדוגמה טובה.
כמעט 40 מיליארד דולר של כספי מיסים הוקצו לנושא. המפורסמת שבכישלונות הייתה לימים ענקית הפאנלים הסולאריים סולינדרה שפשטה רגל ב-2011 ומחקה כ-525 מיליון דולר למשלמי המיסים. הערבויות והלוואות המיליונים שקיבלה החברה לא היו אקראיות, כמובן.
בדוח שפרסם ב-2012 גוף ממשלתי אחר נכתב: "כפי שדוח זה מגלה ההפסדים הקשורים לסולינדרה אינם אלא קצה הקרחון". ... וממשיך הדוח: "לננסי אן דיפארל, כיום סגנית המנהל למדיניות בבית הלבן, היה אינטרס שאחת החברות תקבל הלוואה של 169 מיליון דולר ממשרד האנרגיה. היא הייתה מנכ"לית של חברת ההשקעות שהייתה מושקעת בחברה...
"מייקל פורמן משמש כיום כעוזר לסגן ראש המועצה לביטחון לאומי. לפני שהגיע לבית הלבן שימש פורמן כמנכ"ל אלטרנטיב אינווסטמנטס בסיטיגרופ, שהייתה משקיעה מרכזית בסולאר ריזרב אשר קיבלה ערבות מדינה של 737 מיליון דולר להלוואותיה...
"סטיב ווסטלי הוא מייסד קרן הון סיכון בשם קבוצת ווסטלי שעסקה באנרגיה נקייה. לפי רישומי משרד האנרגיה הקרן קיבלה הלוואות של יותר מ-600 מיליון דולר לחברות שבפורטפוליו שלה. ווסטלי הוא חבר אישי של הנשיא אובמה ואף תרם לקמפיין שלו 500 אלף דולר. לאחר הבחירות הוא ביקר פעמים מספר פעמים. ואפילו היה מועמד למישרת שר האנרגיה...
"דיוויד סנדאלו משמש כיום בתפקיד בכיר במשרד האנרגיה. לפני שהצטרף לממשל הוא היה יועץ בכיר לקרן הון סיכון בשם גוד אנרג'י, שאחת מחברות הפורטפוליו שלה זכתה לערבות מדינה של 737 מיליון דולר להלוואותיה..."
וכך ממשיך הדוח בן עשרות העמודים לתאר עוד ועוד איך ומי זכה לקבל הלוואות או ערבויות מדינה להלוואות במיליארדי דולרים ממשרד האנרגיה.
כאשר מדובר בתקציב כולל של 4 טריליון דולר, כמה עשרות מיליארדים הם כמובן רק המחשה ציורית לתופעה רחבה בהרבה.
כמעט טריליון דולר סובסידיות
והנה עוד דוגמה: מאז 1996 ועד 2013 הוציאה הממשלה הפדרלית 300 מיליארד דולר כסובסידיות לחקלאים. בשנת 2014 חתם הנשיא אובמה בפני 500 חקלאים מחייכים על חוק המבטיח סובסידיות של 956 מיליארד דולר לשנים 2014-2018.
גם חלוקת הסובסידיות עצמה מעניינת, ומחקרים רבים עקבו אחר המספרים. כך למשל מחקר מינואר 2018 תחת השם "לאן הולך הכסף: חלוקת הסובסידיות לחקלאות" מצא כי ה-10% העליונים, קרי החוות התעשייתיות הגדולות, קיבלו כ-70% מהסובסידיות.
בהתאם לדוח של משרד ממשלתי אחר, חוות קטנות ומתמחות מהוות שלושה רבעים מהשטח החקלאי בארה"ב, אך הן מקבלות רק 14% מהסובסידיות הממשלתיות. החוות התעשייתיות הענקיות מהוות כ-7% מהשטח החקלאי והן מקבלות כמחצית מהסובסידיות.
מתוך ה-10%, הזוכים ברוב הסובסידיות הם 50 מיליארדרים או עסקים שלמיליארדרים יש בעלות בהם. בין הזוכים גם כמה עשרות חברי קונגרס שלהם בעלויות בנכסים חקלאיים. אך החקלאים זוכים לחסדי הממשלה הפדרלית בדרכים רבות נוספות.
למשל, יצרני הסוכר זוכים למשק מאורגן ומרופד מאין כמותו מאז ש"חוק המשקים" ((The Farm Bill הועבר בקונגרס ב-2008, חרף וטו של הנשיא בוש.
ראשית, הממשלה העניקה למגדלי הסוכר הבטחת מחיר שהוא בערך כפול ממחיר הסוכר בשוק הבינלאומי. לצורך הבטחת המחיר הממשלה מונעת יבוא של סוכר זול, בעיקר מברזיל, והיא גם קבעה מכסות ייצור ומונעת גידול נוסף, קרי מונעת תחרות חופשית בענף.
המרכיב האחרון הוא מקדמות שהממשלה משלמת למגדלי הסוכר כנגד מכסות הייצור. המקדמות יוחזרו אם וכאשר החקלאים ימכרו את הסוכר במחיר העולה על המינימום המובטח.
מומחים מעריכים את עלות תוכנית הסוכר כולה למשלם המיסים האמריקאי בכ-300 מיליון דולר בשנה. התוכנית כמובן הועברה בוושינגטון תחת הכותרת "אפס עלות למשלמי המיסים". נשמע קצת דומה לסיסמא שגרסה ש"קיצוצי המס" או "חובות הממשלה" ישלמו בעד עצמם. דומה, וגם מדויק באותה מידה.
אך נזקי הסבסוד החקלאי אינם כספיים בלבד. "משלמי המיסים משלמים על מערכת הגורמת להם מחלות", מסכם דוח משנת 2012 של US Public Interest Group. שלושה רבעים מהאמריקאים הם במשקל יתר כתוצאה מאכילת יתר של ג'אנק פוד עשיר בסוכר, תירס ודגנים המסובסדים בכבדות. וכך בעוד הממשלה הפדרלית ממליצה לציבור כי מחצית מהדיאטה תורכב מירקות ומפירות טריים, רק אחוז קטנטן מהסובסידיות הולך לגידולים כאלו.
מחלקה אחרת בממשלה, "המרכז לבקרת מחלות" (The center for Disease Control), ערכה בשנת 2016 סקר מקיף בדבר היחס בין מחלות הקשורות לאכילה לבין צריכה של מוצרי מזון המסובסדים על ידי הממשלה. הסקר בחן יותר מ-10,000 בוגרים והמזון שהם אכלו, וחילק אותם לקבוצות בהתאם לכמות המזון המסובסד שהם אכלו. המחקר מצא כי לקבוצה שאכלה את הכמות הגדולה ביותר של מזון המסובסד על ידי הממשלה הייתה הסתברות גבוהה יותר ב-37% לסבול מהשמנת יתר והיה להם גם סיכוי גבוה בהרבה לסבול מכולסטרול גבוה, מעודף סוכרים ועוד.
"קל מאוד להגיד לאנשים לצרוך ירקות ופירות במקום המזון המעובד והמסובסד", אמר פרופ' ראג' פאטל מאוניברסיטת טקסס שכתב את אחד הדוחות בנושא, "אך זהו אתגר לעשרות מיליוני אמריקאים שאינם יכולים להרשות זאת לעצמם. השיטה הקיימת", הוא מסכם, "בנויה כך שההמון יאכל מזון מעובד, מסובסד ובלתי בריא זה".
התעשייה הקטנטנה שצמחה וגדלה
אז איך השיגו חברות האנרגיה, החקלאים ועוד רשימה ארוכה של ענפים וסקטורים בארה"ב את כל ההטבות וההקלות ששוות להם מיליארדי דולרים? מי החליט להיטיב דווקא עם גופים מסוימים על חשבון אחרים, ומה גרם לו לקבל דווקא את ההחלטות האלה?
ובכן, המכאניזם שבאמצעותו השתלט הכסף הגדול על וושינגטון די.סי הוא מורכב, וארגז הכלים שהביא לכך הוא גדול ומגוון, אך הכלי המרכזי בו הוא ללא ספק תעשיית הלובינג (שדלנות) והתרומות.
מדובר בתעשייה שהתחילה את דרכה בממדים קטנטנים וצמחה במשך השנים לעסק של מיליארדי דולרים בימינו, במקביל לגידול העצום בהיקף הממשלה הפדרלית מאז אמצע שנות השבעים של המאה הקודמת. פועל יוצא של משטר כסף הפיאט, אשר איפשר, תודות לגידול אסטרונומי בחוב, גם גידול ללא תקדים בהיקף, בפעילות ובמעשי החקיקה של הממשלה.
לתעשיית הלובינג של הכסף הגדול שלוש מטרות עיקריות: הראשונה - השגת סובסידיות ישירות, אחרי הכול נהר המזומנים של החוב והמיסים חייב לזרום למקום כלשהו. השנייה - השגת הטבות והקלות מס, אחרי הכול למה יש בחוק המס בארה"ב כ-4 מיליון מילים ויותר מ-60 אלף עמודים של חוקים ותקנות אם לא כדי לייצר תילי תילים של סיבוכיות וביורוקרטיה? והשלישית - אחרונה חביבה - השגת חקיקה מפלה או מועדפת המייצרת יתרון כלכלי ותחרותי מובהק או פוטרת מעול חקיקתי המוטל על אחרים.
אז איך פועלות חברות הלובינג, כמה משלמים חברות וארגונים תמורת שירותיהן, כיצד מנותב הכסף מנותב במסדרונות השלטון, ומה הוא קונה למשקיעיו? על כך בפרק הבא.
הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. מחבר הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com