משה פייגלין / צילום: אמיר מאירי
בזמן שמפלגות מבוססות כמו כולנו של משה כחלון וישראל ביתנו של אביגדור ליברמן, ואפילו מרצ, מדשדשות בסביבות אחוז החסימה, נדמה כי מפלגה אחת ומפתיעה זוכה לתמיכה מציבור רחב של מצביעים. הסקרים, על מגרעותיהם, חוסר הדיוק ונדנדת המספרים שבהם, מראים בעת האחרונה על אפשרות להפתעת בחירות מסוג שונה לגמרי ממה שהורגלנו. בין 3-5 לחמישה ואפילו 7 מנדטים מעניקים משתתפי הסקרים למפלגת זהות, שהקים משה פייגלין.
איך אפשר להסביר את תופעת ההצבעה הזו? "גלובס" בודק כיצד שילוב בלתי מובן ועל פניו בלתי אפשרי בין עקרונות ליברטריאנים קיצונים למדינת הלכה והחלת ריבונות על כל השטחים מושך אליו לפחות לפי הסקרים ולפי הלך הרוח ברחוב התל-אביבי, עשרות אלפי תומכים.
תחילת הדרך: מחברון ועד הליכוד
את פייגלין הכרתי באוטובוס עצורים של משטרת ישראל בחברון בחורף 1993. פייגלין וחברו שמואל סקט הקימו את תנועת זו ארצנו, שעסקה בהתנגדות להסכמי אוסלו שרק חודשים ספורים קודם לכן יצאו ממעטה החשאיות. פייגלין וחבריו דגלו במחאה לא אלימה ואחד מביטוייה היה הקמת מאחזים חדשים ליד התנחלויות קיימות במה שכונה "מבצע מכפיל", והיה בעצם הרעיון שממנו צמחו עשרות המאחזים ביהודה ושומרון. באחד ממבצעים אלה באיזור חברון, לא הבחינה המשטרה בין מפגינים/מקימי מאחזים ובהם פייגלין, לעיתונאים ובהם עבדכם (אז בסוכנות עתים) ועיכבה את כולנו לחקירה. בדרך שוחחנו, ופייגלין נעים ההליכות הסביר כי הוא משלב בין ההלכה האוסרת מסירת שטחי ארץ ישראל לתורת ההתנגדות הלא אלימה של גנדי ביחד עם סלידה כללית ממעורבות השלטון בחיים. "תנו לנו ולפלסטינים שכנינו להסתדר ואני בטוח שנביא שלום מהר יותר ובטוח יותר מאשר רבין וערפאת", כך אמר.
בהמשך, החושים הפוליטיים המחודדים שלו הובילו אותו אל ממפלגת השלטון הליכוד, כדי לשנות מבפנים ולהשפיע, וגם אם הוא עצמו לא שרד בה, השינוי שעברה מפלגה זו מימין ליברלי עם אהדה למסורת, למפלגת ימין עמוק סופר-שמרנית עם מאפייני דת ומדינה אולטרה אורתודוקסים, מעידה כי המהפיכה שפייגלין היה ממחולליה, הצליחה. בתוך הליכוד פעל פייגלין בחטיבת מנהיגות יהודית ואף השאיר בה ממשיכי דרכו כגון ציפי חוטובלי. לאחר שהתמודד פעמיים על מנהיגות הליכוד, ונבחר פעם אחת לכנסת, נבעט פייגלין החוצה על ידי נתניהו, וב-2015 הקים את "זהות - תנועה ישראלית-יהודית". בקווי היסוד שלה יש מה שנראה כסתירה פנימית: מדינה יהודית המשיבה את מרב החירות לאזרח, מבצרת את ערכי המשפחה והקהילה, מקיימת כלכלה חופשית, מממשת את ריבונותה בכל חלקי ארץ ישראל שבשליטתה, ובראשם בהר הבית, וחותרת לסיום מצב הלוחמה ושפיכות הדמים באמצעות ניצחון על אויביה.
ליברטריאניות מצד אחד, הלכה אורתודוקסית מצד שני
מאז הקמת המפלגה פייגלין חורש את השטח, מחפש בני ברית ומרחיב את מעגל התומכים שלו. לקראת הבחירות הנוכחיות חבר אליו הרב חיים אמסלם, אחד מפליטי ש"ס שנודע בדרכו הדתית המתונה ובהתנגדותו לכפייה. ואכן מצע זהות מייחד לביטול הכפייה הדתית שטח נרחב תחת העיקרון של הרחקת המדינה מעיסוק בענייני תרבות ודת והעברת סמכויות רבות ל"קהילה" - ובהן למשל בחירת הרבנים. המפלגה דוגלת גם בהיתר נישואין לכל אחד לפי רצונו ודרכו, בביטול רישום הנישואין הממשלתי, וביטול מונופול הרבנות בכשרות. אבל באופן פרדוקסלי המצע דווקא מעמיק מאוד את מעורבות הדת במדינה, על פי העיקרון שלפיו: "המוסדות הממלכתיים של המדינה צריכים להיות מחוייבים להלכה ולמסורת ישראל..". כך, למשל, מציע פייגלין הקמת בתי דין לפי המשפט העברי אם כי מסייג כי רק מי שירצה בכך יבוא בפניהם. בנוסף,ההלכה אורתודוקסית היא זו שתקבע את הגיור. יהודי שאינו מוכר ככזה על פי ההלכה יוכל לעלות לארץ אך לקבל רק מעמד של תושבות ולא אזרחות.
שניים ממועמדי זהות מייצגים את הפן הכלכלי. גלעד אלפר, מספר שלוש ברשימה, הוא כלכלן מהזרם הליברלי יותר ואיש שוק חופשי מובהק. מועמדת נוספת, עו"ד ליבי מולד גם היא נושאת דגל ליברלי בחינוך ובחברה. השניים מייצגים את קהל הליברלים: אנשי הימין הכלכלי, מאוכזבי הליכוד שממשלתו נכנעה בשנים האחרונות להסתדרות ולוועדי העובדים בכמעט כל דרישה. גם כחול-לבן, שבחרה באופן מפתיע את אבי ניסנקורן לפנים הכלכליות, שלה אינה אופציה לדוגלים בליברליזם כלכלי. ב"זהות" המצע רווי סעיפים מבוססי עקרונות ליברטריאנים ושוק חופשי - כמו הפרטה של מערכת החינוך והבריאות, הפרטה של רשות מקרקעי ישראל, שיעור מס אחיד לכל ועוד. עוד עיקרון חשוב של "זהות" הוא הקטנה של ממש במעורבות המדינה בחיי האזרח, מביטול המאגר הביומטרי ומחיקתו, דרך מתן אפשרות לנשיאת נשק לכל אזרח כמעט ועד הפסקת המעצרים המנהליים.
רון צפריר, מספר תשע ברשימה, הוא חולה סרטן ומראשי המאבק לשחרור החסמים באספקת קנאביס רפואי. סוגיית הלגליזציה של סמים קלים, ובתוכה גם פתרון משבר הקנאביס הרפואי, היא אחד מגורמי המשיכה העיקריים של זהות ולסוגיה הזו מתברר מתחברים אלפים רבים של אזרחים. פייגלין נחשף לקנאביס הרפואי בעת מחלתו של אביו ואז גם הכיר את הסטנדאפיסט עידן מור (המוכר בשם הבמה גדי וילצ'רסקי). הכימיה בין השניים הייתה מיידית והשניים התחברו. פייגלין אומר שמדובר בסוגיה בליבת העקרונות שלו בדבר צמצום מעורבות המדינה, הן בלגליזציה של הסמים הקלים לכלל הציבור ובוודאי באספקה חופשית של קנאביס רפואי לחולים הנזקקים לו. אחת מטענותיו העיקריות היא כי הכשלים בשוק נגרמים מחברות גדולות החוסמות את הדרך לאחרות ומקבלות תמיכה ממשלתית לכך.
החלטתה של מפלגת עלה ירוק שלא לרוץ בבחירות הנוכחיות שלחה את תומכיה (שמספרם עומד על כ-50 אלף) לזרועותיו של פייגלין, שהיה הראשון לזהות ולהניף את דגל הלגליזציה. בנוסף, כמה מהפעילים המרכזיים של עלה ירוק השתלבו בזהות. גם מרצ והעבודה הודיעו על תמיכה בלגליזציה אך רק בזהות מדובר באחד מהדגלים העיקריים במצע שלה.
חופש, אבל רק אם אתם יהודים
הנישה שכמעט נשכחה ואולי אפילו במכוון היא זו של בסיס התמיכה הראשוני של המפלגה, הימין המתנחלי העמוק, נושא דגל הסיפוח המלא, החלת הריבונות ועידוד ההגירה של כל מי שלא יהיה נאמן למדינת ישראל הגדולה. מצע זהות ופייגלין עצמו אמנם לא מסתירים זאת כלל ועיקר, אך מדובר במסרים שכמעט ולא עולים במפגשים או בשיחות עם מי שאינם שייכים לזרם הזה.
לפי המצע של זהות "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לבדו מתוקף הבחירה האלוהית". לכן, צה"ל ישתלט מחדש על כל רצועת עזה ויהודה ושומרון, ישראל תחיל ריבונות מלאה ותפרוק את כל הפלסטינים מנשקם, מי שיחפוץ בכך ויצהיר נאמנות למדינה, יהיה זכאי לתושבות עם זכויות קניין וזכויות אדם. המשמעות, שאינה כתובה במצע היא היעדר זכויות הצבעה כאזרחים מלאים, משהו בדומה לתושבי מזרח ירושלים הפלסטינים. היתר יקבלו סיוע להגר מכאן למדינות אחרות, ואין פירוט מה יקרה למי שיסרב. גם הר הבית הוא דגל ימני-דתי קנאי של פייגלין. כך, המצע מבטיח את נטילת השליטה במקום מידי הוואקף והעברתה לרבנות הראשית שתקים במקום בית כנסת יהודי - עמדה שרבים במפלגות הדתיות והחרדיות לא יהיו מוכנים לקבל.
בעיה נוספת עם האדיאולוגיה הימנית הזו היא שהיא סותרת את עקרונות הליברליזם השוויוני במהותו. כלומר, פייגלין מציג מעין הלחמה של לאומנות וחופש, אבל רק לנאמנים ללאום.
פרופסור גידי רהט, מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית, אומר כי מדהים עד כמה הצליח פייגלין לאחד כמה קהלים, "רוחניקים", ליברטראינים ומספחי שטחים שמאסו בזרם המרכזי המתנחלי. המפלגה היא לכאורה "המרענן הרשמי" הטרנדי של הבחירות, אבל סוד קסמה לא לגמרי ברור על רקע החיבור האבסורדי בין משנה כלכלית ליברטאריאנית לסיפוח שטחים והחלת ריבונות על הפלסטינים. פייגלין מגלם, לפי רהט, את תחילתו של העידן הפוסט מטריאלי, העידן שבו ישראל כבר לא במאבק קיומי, והאזרחים כבר פחות חושבים על הבעיה הפלסטינית. פייגלין נותן פיתרון אינסטנט, ניצחון מהיר, ריבונות והגירה פלסטינית. רהט מביא עוד אפשרות למשיכה לפייגלין: היפוך נוסחת המנהיג במרכז. כמעט כל המפלגות ובראשן הליכוד מציבות את המנהיג בחזית, לרוב לבדו. תפיסה הקובעת, המנהיג הוא הכי חשוב, והמנהיג עצמו (נתניהו, גנץ, גבאי, בנט או דרעי) אומר למצביעים "המדינה זה אני". ואילו פייגלין מציג תיזה הפוכה - "האזרח במרכז" - והמדינה נועדה לשרתו ולהימנע מהתערבות מיותרת בחייו.
ד"ר גייל טלשיר, עמיתתו של רהט באוניברסיטה העברית, אומרת כי "מבחינה אידיאולוגית מפלגת 'זהות' נמצאת מחוץ לספקטרום הישראלי. ברמה אחת היא אוצרת בחובה פרדוקס דרמטי בין ליברטריאניזם קיצוני - סביב עקרון החירות האישית - ברמה כלכלית, אזרחית ודתית, ומצד שני מבקשת מדינת הלכה, שוללת אזרחות מאזרחים לא יהודים (גם יהודים שאינם יהודים על פי ההלכה) ונותנת להם רק תושבות, ומעניקה לרבנות את הסמכות על הר הבית. כלומר, תפיסה רזה ביותר של מעורבות המדינה ברמת חקיקה, משפט ושירותים ציבוריים (הפרטת החינוך, הבריאות והרווחה) ומצד שני פרהסיה יהודית עבה המתערבת בכל תחומי הציבור - ולא הפרט. היא נתפסת כימין קיצוני בהחלת ריבונות, פרהסיה יהודית, גישה בטחונית לוחמנית ובניית מדינה יהודית ליהודים בלבד, ומצד שני מדברת אל האנרכיסטים - הרוצים אי-התערבות והרחקת המדינה מכל תחומי החיים, ליברטריאניזם קיצוני".
למעשה, אומרת טלשיר, "למרחב הציבורי, לפי פייגלין, יש דומיננטיות יהודית-דתית ואין כמעט משמעות לדמוקרטיה. הלגליזציה של הקנאביס היא עלה (תאנה) ירוק שמאחוריו מסתתרת מדינת הלכה יהודית ולא דמוקרטית".
מסמן את משרד האוצר ומשרד החינוך
את השאלות הרבות שעולות, "גלובס" הפנה לפייגלין כדי לקבל תשובות. אלא שלדידו של מנהיג זהות אין שום סתירה במצע והוא קוהרנטי לחלוטין. כך, למשל, בסוגיית המחויבות הממלכתית להלכה, אומר פייגלין כי הכוונה לשימור המצב כיום שבו מוסדות הממשלה והמרחב הציבורי לא פועלים בשבת ולעומת זאת במישור האישי מדובר במהפיכה וביציאה לחירות מהכפייה הדתית. הוא מפתיע ומציין כי למשל על פתיחת עסק בשבת תחליט הקהילה בשכונה או הישוב עצמו ולא חוק ממשלתי. לגבי הגיור האורתודוקסי הוא מבהיר, זו הדמוקרטיה במהותה שכן רוב מכריע מהישראלים, גם אלה החילונים שהולכים פעם בשנה לבית כנסת, יעדיפו בית כנסת אורתודוקסי ולא רפורמי. ולכן לדבריו, "כל הוויכוח בתוך ישראל, בין הזרמים, הוא סערה בכוס מים בזכות כוחם של הזרמים האחרים בתקשורת ובפוליטיקה. תנועת הרפורמה ביהדות לא הייתה ציונית בבסיסה והעובדות מראות שרוב הרפורמים מעדיפים להישאר בארצות הברית ולא לעלות לישראל", הוא אומר.
בסוגיה המדינית-ביטחונית הוא מסביר כי אין סתירה בין ערכים ליברלים של צדק ושוויון לבין כיבוש כל השטחים מחדש לרבות רצועת עזה, והחלת הריבונות הישראלית. "ברצועת עזה קיבלו הפלסטינים את זכויותיהם הלאומיות המלאות על טריטוריה, ומאז הלך והידרדר מצב זכויות האדם הפלשתיני תחת שלטון הרשות ואחר כך חמאס". כך, לדעתו, כל אוהב אדם "ליברל" צריך להזדעזע מרמיסת זכויות הפלסטינים על ידי שלטונם שלהם. שלטון ישראלי יעניק להם זכויות נרחבות בהרבה, אזרחות למי שירצה להיות נאמן עד הסוף ולשרת בצבא, תושבות למי שיצהיר נאמנות והגירה למי שלא ירצה לחיות במדינה ישראלית. פייגלין מודה שמי שלא ירצה להגר או להיות נאמן נועד גורל אחר, "גירוש". לדבריו "פתרון שתי המדינות אינו אפשרי וגם בשמאל מבינים זאת. תכניתה של זהות מכירה בכך שהכיבוש משחית ורוצה להביא אותו לסיום בדרך של מתן זכויות למי שירצה בכך ויעמוד בתנאים". החזון לפי פייגלין הוא "להפוך את עזה ליפו ולא להיפך".
אבל פייגלין מציאותי: "שנינו מבינים שאת המצע הביטחוני-מדיני לא נוכל לממש אלא כשאהיה ראש ממשלה - וזה לא יקרה כנראה בבחירות הקרובות". לכן הוא מתמקד בסוגיות האזרחיות ודורש כלשון מאזניים פוטנציאלית את משרד האוצר ומשרד החינוך, שם יוכל ליישם את המטרות המידיות של זהות. העניין הכלכלי הוא אולי החשוב יותר - "הציבור שלי וקהל היעד הוא אלה שנושאים על גבם ומממנים את כל הפרוטקציונרים של הליכוד מחד ונהנתני ההסתדרות של ניסנקורן מאידך".
ולכן הוא מבטיח כי "לא נהיה בכיס של אף אחד, לא של גוש ימין חרדי ולא של מרכז שמאל". ובהצהרה הזו הוא מנסה להפיס את חששם של מצביעיו מהמרכז/שמאל שהצבעה עבור זהות, לא תביא להקמת ממשלה ימנית וכן תביא לשינוי חיובי בנושאי הליבה, הליברליזם הכלכלי והלגליזציה של הקנאביס.