צילום: יפה ורן דגוני
כ-20 אנשים, ובכללם החתום מעלה, התנמנמו במיניבוס החבוט בדרך לשמורת אל-צ’אטו, בסנטה-קרוז, אחד מארבעת האיים המיושבים בארכיפלג גלאפאגוס, טיפה דרומה מקו המשווה. שלהי יולי. חם, אבל לא יותר מדי. לח, אבל פחות מאשר בתל אביב. דרך העפר החומה-אדמדמה, זרועת אבנים ומהמורות, מתעקלת בתוך צמחיית פרא שחונה למחצה ומטעי בננות. אבן שניתזה לדופן הרכב העירה אותי לרגע והספקתי לראות מבעד לחלון המאובק שלט מט לנפול, Cuidados De Las Tortugas (זהירות, צבים). ואז, בעיקול, נעצרנו.
ממושבי, באמצע המיניבוס, לא היה אפשר להבחין בשום מכשול על הדרך. הנהג נראה אדיש לגמרי, אך היה ניכר שהוא מתכונן לשהייה ארוכה. הוא דומם את המנוע, הדליק את הרדיו וחלל המיניבוס התמלא בצלילי השיר המסתלסל "לוקו אנאמוראדו". המדריך אותת לנהג, והדלת נפתחה. "הנה הצבים שלכם", הוא הכריז בחגיגיות, באנגלית מצוינת במבטא ספרדי כבד. "מותר לכם להתקרב, אבל לא יותר מדי. אל תציקו להם. אל תפחידו אותם. התקרבו אליהם מאחור, לא מקדימה. תנו להם כבוד". ממול, הופיע מיניוואן כהה ועצר אף הוא. כלי רכב נוספים הגיעו ודוממו את מנועיהם. פקק תנועה בגלאפאגוס.
ציפיתי לראות צבי ענק. הרי הם אייקון של איי גלאפאגוס. התכוננתי למפגש. קראתי עליהם. ראיתי תצלומים שלהם. ובכל זאת, לעמוד מול יצור כזה במרחק נגיעה זו חוויה מטלטלת. שני גושים קולוסליים של שריון מצהיב ועור כהה, צפוד ומחוספס, חנו בדיוק באמצע העיקול וחסמו את הדרך. גודל כל צב היה כגודל צמיג של המיניבוס התקוע, אולי קצת יותר. היה ברור שמשקל כל אחד מהם נמדד במאות ק"ג (אחר כך למדתי שמשקלו של צב בוגר בגלאפאגוס עשוי להגיע ל-400 ק"ג). אחד מהצבים מולי נראה עירני. ראשו הרפטילי המקומט הזדקר מחוץ לפתח השריון ומפיו השתרבב זרד לבן. עם קצת דמיון, היה אפשר להאמין שהוא מעשן בהנאה. הוא התבונן בפעילות מסביבו באדישות ולא הפגין שמץ של חשש. חברו התנמנם בשלווה כשראשו מכונס בתוך השריון. התנהלותם הפגינה שהם יודעים מי בעלי הבית פה.
הדקות נקפו בעצלתיים. חמש דקות. ועוד חמש. רבע שעה עברה-חלפה לה. איש מהמעוכבים לא נקט שום צעד לשינוי המצב. כולם המתינו בהשלמה. אז כמה זמן נחכה? - שאלתי את המדריך. הוא הבחין בנימה של חוסר סבלנות שניסיתי להסתיר. "אנחנו לא נוגעים בהם", הוא השיב. "ראשית, זה אסור. זה החוק. שנית, אי אפשר להזיז אותם בלי מנוף, ושלישית, אנחנו פשוט לא מעוניינים. הם חיים פה כמונו. הם שכנים. חוץ מזה, הם נותנים לנו פרנסה. אתה כאן מפני שהם כאן". וזו אכן הצהרה מדויקת.
אחרי 25 דקות, החלו שני הנפילים לנוע וסיימו את המסע לרוחב דרך העפר. 20 דקות לאחר מכן הגענו לשמורת אל-צ’אטו, שבה ההתלהבות המופגנת של המבקרים עמדה בניגוד מודגש לסטואיות של הדיירים המשוריינים שרעו בתוך הצמחייה השופעת. וזה היה רק היום הראשון בקרוז הבלתי נשכח שלי בין איי גלאפאגוס.
זבן משנה חלקלק
קאט לשוק הדייגים בפוארטו-איורה, העיר הגדולה (למעשה כפר) בסנטה-קרוז. השוק הוא מתחם קטן על החוף, שמוקף בדוכני אבן בצבע כחול דהוי. דייגים במגפיים וכפפות גומי פורקים מהסירות ארגז אחר ארגז של דגים וסרטנים. ורוד הוא הצבע הדומיננטי. נתזי דם על הרצפה. המתחם צפוף, אבל הדייגים אינם לבדם. במרכז רובץ אריה ים שחור ענקי, כאילו בעמדת המתנה. על הדוכנים ניצבים פליקנים גדולי מקור. איש אינו מגרש אותם, והדייגים נזהרים לא לדרוך על סנפיריו של אריה הים, אף שהוא גוזל שטח יקר. ליד אחד מהדוכנים התייצבה אישה נמוכת קומה עטויה בסינר גומי. היא החלה לבתק דגים ולמכור את הנתחים לקהל הקונים במיומנות זריזה.
אריה הים נדרך, ובהילוך המקרטע שמאפיין את בני מינו הוא מגיע אל הזבנית, נסמך אל דופן דוכנה ומזדקף. ראשו מגיע בנקל לבטנה וכשהוא מתאמץ - אף למעלה מזה. יש לו כנראה מונופול פה. הוא תובע בתקיפות - ומקבל - את חלקו כמעט מכל מנת דגים שמחליפה ידיים. למשקיף מהצד הוא נראה כמו זבן משנה חלקלק ושמנוני. כשנראה לו שהוא מקבל מעט מדי, הוא משחיל עצמו בין הזבנית לדלפק, מתחכך בשדיה ונוטל את שלו. למעשה, החיה הזו ממש קרצייה, אך האשה ניחנה בסבלנות ברזל של גננת מנוסה. היא אינה מנידה עפעף - לא מגרשת את הנודניק, לא הודפת אותו, לא בועטת בו, רק ממשיכה לעבוד ומשליכה לעברו נתח ורדרד מדי פעם.
בכל זאת, בשלב מסוים, כשהיצור הסיט את ראשו סמוך מדי לקופיץ שבידה, היא טפחה קלות על אפו - בעצם, יותר ליטוף אוהב מאשר טפיחה. אריה הים הרכין ראש בהכנעה, אך שב מיד לסורו, כנראה מתוך מודעות אינסטינקטיבית לחסינותו.
מורה הדרך שלנו לכד את מבטי וחייך: "אמרתי לך. ככה זה אצלנו". אפילו תיירים לרגע לומדים לכבד את הברית (המעוגנת בחוק של אקוודור) בין בני האדם המעטים באיים (כ-30 אלף) לבין מי יודע כמה מיליוני שכניהם - זוחלים, יונקים ימיים ועופות. לא כל בעלי החיים נהנים ממנה. רוב הדגים, הצדפות והסרטנים נותרו נטולי הגנה, וכמו בכל מקום אחר בעולם, הם מוסיפים לשמש חומרי גלם לארוחות ערב, אבל בעלי החיים האחרים בארכיפלג - פארק לאומי ענקי בריבונות אקוודור - חיים בגרסה המודרנית של גן עדן. יש להם כמובן אויבים בטבע, אבל האדם אינו אחד מהם. ממילא, אין חיה בגלאפאגוס שפוחדת מהולכים על שתיים. זו עובדה. ראיתי זאת במו עיניי.
אפשר להתקרב לאריה ים על חוף נידח ולספור את שערות שפמו ממרחק של חצי מטר ובדרך כלל הוא לא יניד סנפיר (התקרבתי וספרתי: 23 מכל צד). הוא עלול לשאוג אם ירגיש שנפרץ המרחב האישי שלו, אולי אפילו לנשוך את הפולש, אך לא מתוך פחד אלא מפני שהוא חש עצמו כאדון סביבתו בעוד שאתה, הולך על שתיים, אינך אלא טרחן שטורד את מנוחתו. מבחינת אריות הים - הסביר המדריך - בני אדם הם חיות "נייטרליות". הם אינם מקור מזון ואף לא מקור סכנה. במילים אחרות: הם אינם שימושיים ואינם מזיקים.
לכן, אריות ים בגלאפאגוס לא רק מתעלמים מאנשים אלא גם חיים בקרבם ללא חשש. אפשר למצוא את החיות האלה לא רק בשוליים הנחבאים של הארכיפלג אלא גם על מזחי הנמלים באיים המיושבים. מדי יום נאלצים מאות תיירים ומקומיים לתמרן את מזוודותיהם ביניהם (ואיש לא מתלונן). ויש אריה ים (אותו אחד? או אולי יש תורנות?) שמדי בוקר מתנחל על ספסל ברחוב בפוארטו-באקריזו-מורנו, בירת חבל גלאפאגוס, באי סאן קריסטובל (אחד מארבעת המיושבים) ומצטלם (באדישות) עם כל תייר שבא לחלוק עמו - בזהירות - את הספסל.
על החוף הסמוך אפשר לטייל בין לביאות ים שמניקות את גוריהן. קולות המציצה נשמעים למרחוק. פסעתי בזהירות בין החיות על החוף, במאמץ לא להפר את האידיליה הזו. ממש לידי ראיתי גור שכנראה מאס בחלב אמו, ניתק ממנה, דידה לקו המים, שלה סרטן אדמדם וניסה לבלוע אותו. זה לא הצליח. הוא נתקף בעוויתות, החל להקיא, וחזר לאמו. אך - בניגוד לציפיותיי למחווה אימהית רחומה - האם הדחויה צלפה בו בחוזקה באחד מסנפיריה. האם הוא מסוגל לחוש עלבון? אני נעלבתי בשמו.
איגואנות לא ביישניות
לכן אני אוהב את האיים האלה: הקרבה הבלתי אמצעית והבלתי מסוננת לבעלי חיים, שחלקם לא מוצאים בשום מקום אחר. הנופים האדירים הם רק בונוס. קשה לי לחשוב על חוויה סוריאליסטית יותר מאשר הליכה זהירה על הקרקע הטרשית באי הקטנטן נורת’ סימור, כשכל צעד מחושב בקפידה במאמץ לא לדרוך על בעלי חיים מזדמנים, כמו ציפורים דוגרות (על הקרקע) שלא יזיזו כנף למראה הולכים על שתיים במרחק סנטימטרים מהן ובמיוחד על הזנבות השריריים של האיגואנות היבשתיות הענקיות, שצבעיהן ממזגים אותן עם הצמחייה והאדמה האדמדמה.
הן לא רבות ואומרים עליהן שהן חיישניות, אבל לפחות בביקור שלנו הן היו בכל מקום ולא הייתה להן שום בעיה לפסוע הישר לעברו של מבקר ולבחון אותו בסקרנות בקלוז-אפ (ולמה אני בכלל משתמש בלשון נקבה? אולי דוקא זכרים הסתובבו לנו בין הרגליים?).
בערב, על סיפון הבאר באוניית הקרוזים הקטנה "אקספדישן" - הבית המתנייע שלנו באיי גלאפאגוס - תחת שמיים זרועי כוכבים, התפתחה שיחה על הצלחתם של שלטונות האיים למסד אחווה כזו בין הומו-סאפיינס לבין בעלי חיים אחרים. בקניה מצפה לציידי פילים או קרנפים (שנתפסו) עונש מוות. ברואנדה מציבים ריינג’רים מארבים כדי לסכל ניסיונות לחסל גורילות הרים. לא בגלאפאגוס. כאן שוררת תחושה של שותפות, רעות אפילו, בין בני אדם לבין שכניהם.
בעוד המלצרים מרחפים בשוליים ומציעים טיקי דרינקס עם שמשיות קטנות (חינם. "הכול כלול"), אמר מישהו שהיחס לבעלי חיים בגלאפאגוס מזכיר לו את החסינות של פרות ופרים בהודו, שעדיין מסתובבים באין מפריע ברחובות באזורים מסוימים. "לחלק מההודים יש בחילה מובנית מבשר בקר, בדיוק כפי שאנחנו לא מסוגלים להכניס לפה ביודעין בשר כלבים", הוא אמר. כמובן, אידיליית היחסים בין היצורים התבוניים בגלאפאגוס לבין שכניהם אינה נסמכת על אלטרואיזם בלבד. תיירות היא מקור הפרנסה העיקרי של תושבי האיים, והתיירים אינם באים לראות בני אדם אלא לטאות דמויות דרקונים ואריות ים שלעולם לא יתנגדו לסלפי. שום יצור תבוני אינו רוצה לשחוט את התרנגולת שמטילה לו ביצי זהב.
למעשה, ההצלחה הגדולה של משווקי התיירות באקוודור ומפעילי הקרוזים בגלאפאגוס היא יכולתם למתג ביקור בארכיפלג כמסע של מגלי ארצות וחוקרי טבע, כמהדורת המאה ה-21 של הפלגת צ’רלס דארווין לאיים. אני לקוח שנשבה בגימיק הזה - או, ליתר דיוק, היה ערוך נפשית ליפול בשבי הזה - ולא תשמעו אותי מתלונן (בעצם, זה הניסיון השני שלנו להגיע לשם. בטיול תרמילאים באמריקה הדרומית, בפרה-היסטוריה של המאה שעברה, הגענו לאקוודור, מתוך כוונה להמשיך לאיים, אבל, מעשה שטן, הכסף אזל).
דארווין ואני, להבדיל
אוי דארווין, לו רק ידעת כמה הערצתי אותך בילדותי - לא בגלל "מוצא המינים", המחקר המכונן שלך, אלא מפני שהצלחת להגיע למה שנראה לי אז - וגם היום - כמקום המסעיר בתבל. הבריטי הסקרן הזה, ביולוג וחוקר טבע, הגיע לארכיפלג ב-1835 על סיפונה של ספינת הוד מלכותו ביגל, ושהה בכמה מהאיים במשך חמישה שבועות. התוצאה הייתה תפיסת הברירה הטבעית - תרומתו הגדולה להבנת ממלכת החי - שביסוד "מוצא המינים".
מבחינתי, אפוא, הביקור בגלאפאגוס היה הגשמת חלום ילדות, שבו ראיתי את עצמי מבקיע דרך בצמחייה טרופית סמיכה בחיפוש אחר איגואנות. אלה נראו לי תמיד כנזר הבריאה, אם כי דארווין תיאר אותן כ"זוחלים מסורבלים ומגעילים". הנה, הגעתי אליהן סוף-סוף, ואני יכול לקבוע שהתאהבתי בהן שוב - בהן ובפריגטות אדומות החזה, העופות המוזרים ביותר שראיתי אי פעם, וגם בפינגווינים המשווניים שאוהבים להזדווג בכל מקום שרק אפשר, אפילו על צוק סלע בגודל מטר על מטר שמגיח מתוך מי האוקיינוס. כמובן, אין לי אשליות לגבי אופי החוויה שלי. דארווין התמודד עם אתגרים פיזיים קשים והיה חשוף למחלות טרופיות ולאיתני הטבע. אני, תייר מערבי ענוג, הייתי ספון בתוך בועה של נותני שירותים ואביזרים מפנקים. הוא בא אל הנסתר כחוקר; אני באתי אל הנגלה בחיפוש אחר ריגושים.
אבל בסופו של דבר, נעתי בין איי גלאפאגוס בדיוק כמו דארווין. שנינו שייטנו בין האיים באוניות-אם שבגלל גודלן לא יכלו להגיע למפרצונים ולחופים המטורשים של האיים - הוא באוניית-מפרש; אני בספינת קרוזים; ועם בוקר, גם הוא וגם אני הובלנו בסירות קטנות לאיים - הוא בסירת משוטים, אני בסירת זודיאק עם מנוע רב עוצמה. אני רוצה להאמין שראיתי מה שהוא ראה. הרבה לא השתנה מאז.
וכך, בשחיית שנורקל, כמעט התנגש במשקפת הצלילה שלי פינגווין חצוף, כשעשרות מחבריו מקיפים אותי כדי לראות מה בדיוק שוחה לידם. בחופים האדמדמים של האי ראבידה ביליתי שעות נהדרות בצפייה מקרוב בהתגוששויות בין אריות ים שהתמודדו על תשומת ליבן של הלביאות. לפעמים היה נדמה שמדובר בקרבות לחיים או למוות. אך לא. שיניים אומנם נחשפו, אבל דם לא שתת. היו צרחות באוקטבות גבוהות, שהזכירו לי תקיעות שופר, אבל הן גוועו כאשר אחד מהמתאבקים פרש מהזירה, דידה אל קו המים ונעלם בין הגלים.
זכרים אחרים הוסיפו להתגושש כשקרני השמש השוקעת צובעות אותם בוורוד. רגעים כאלה מצטרפים למאגר החוויות שאני אוהב לשמור לעיתות מצוקה כדי לברוח מהמציאות, כמו אצל רופא השיניים.
מה שיותר כחול
כמה מהעופות האקזוטיים ביותר עלי אדמות המתינו לי בכנפיים פתוחות באיים נורת’ סימור וסאן קריסטובל (האחרון - הרחק מההתנחלות האנושית). הציפורים המרהיבות ביותר דוגרות שם על הקרקע או סתם מטיילות עליה ואינן מגלות כל נטייה להתעופף כאשר בני אדם מתקרבים אליהן.
אל הבוביס כחולי הרגליים (Blue Footed Boobies) הבטתי ממרחק כמה סנטימטרים, ואני מצמצתי ראשון. כחולי הרגליים הראשונים שראיתי היו אם עם גוזל מגודל רך פלומה - רגליו טרם הכחילו - ושום אינסטינקט לא כפה עליהם להתרחק ממני. האם בחנה אותי באדישות נטולת מורא. מדוע צבע הטבע את את רגלי הבוביס בכחול, לא נדע כנראה לעולם, אבל השתוללות הפיגמנטים הזו היא מכשיר חשוב למדידת אטרקטיביות.
אצל הבוביס קובעת רק איכות אחת: כחול יותר - יפה יותר. הבוהק והעוצמה של הצבע הם מדד להצלחה במציאת חבר/ה לחיים (ואצל העופות המונוגמיים האלה, הקשר הראשוני הוא נצחי, בדרך כלל, והזכר חולק את מטלת הדגירה עם זוגתו). כשלומדים זאת בשטח, מול כחולי הרגל, הדברים נחרטים בזיכרון, בייחוד כאשר רואים, עם קצת מזל (ולי היה), איך מתנהל תהליך הספיד-דייטינג שלהם.
מול כ-15 אנשים, הקיף הזכר את בת זוגו המקווה, כשהוא מניף את רגליו הדקיקות כלפי מעלה, כמו חיילי קים ג’ונג און במצעד צבאי בפיוניאנג, ומקורו מונף השמיימה כמו בתפילה: אלוהים, תן לי אותה! בעלי שמיעה טובה (ואני, מתברר, לא ביניהם) סיפרו אחר כך שהזכר ליווה את ריקודו במעין שריקה שבקעה ממקורו. מדי פעם הוא הרכין את המקור, הרים זלזל והניחו לרגלי בחירת לבו.
לא הצלחנו לראות כיצד נגמר הדייט הזה, מפני שהמדריך אותת לנו בקדחתנות להתקדם במעלה השביל. אכן יום של מזל. מעבר לעיקול, בין קוצים, נחשפנו לעוד אחד מפלאי גלאפאגוס: הפריגטה, עוף עם מה שנראה כגידול בצבע אדום לוהט, כמו זה של עגבניה בשלה, שהשתפל, כמו חצי סהר, מתחת למקורו ועד בטנו. זה היה זכר ואף הוא עשה כל מה שביכולתו למשוך בת זוג.
בסמוך, באמצע השביל, חנתה איגואנה דרקונית ענקית, עם חיוך קטן וציפורניים שלופות, כליל הכיעור לכאורה, משהו מהגיהינום, אבל בעיניי היא הייתה - ותהיה תמיד - יפהפייה (היא גרה עכשיו בצילום מסך הבית של המחשב שלי). האיגואנה לא הפריעה לזכר הנפוח בתהליך ההאדרה העצמית שלו, שהתנהל בסמוך.
העוף היה מרוכז במשימה: הבלטת הבלון האדום על חזהו. בסמוך לו ניצבה פריגטה נקבה והתבוננה בו בדממה. "אז זהו, שפה הגודל כן קובע", אמר המדריך. "ככל שהנרתיק הזה יותר גדול, יותר אדום, אתה יותר גבר". הוא הודה שזו בדיחה ישנה ומשומשת שנמצאת בארסנל של כל מדריכי הטבע בגלאפאגוס, אבל היא תמיד עובדת, ולו רק מפני שהיא משקפת את המציאות.
ולא חשוב שהיבט אחר של המציאות הזו הוא שהעופות הפוטוגניים האלה, מושא הערצה של כל שולף מצלמה, הם אויב הציבור מס’ 1 של ממלכת העופות בגלאפאגוס - גנגסטרים מטילי אימה שגוזלים מזון מעופות אחרים, פשוטו כמשמעו. מתוך המקור של הקורבן הם מוציאים, בכוח מקורם שלהם, דגים, או שאריות דגים, וזוללים את השלל בעצמם. עם מוטת כנפיים ענקית, זה לא מפליא.
באותו ערב, ישבנו אשתי ואנוכי על כיסאות נוח בסיפון העליון, כשצלליות של איים חשוכים חולפות ליד האונייה בדרך ליעד הבא. תמהנו אם אנחנו לא חווים יותר מדי. האם ייתכן שבשלב מסוים מתחיל עומס החוויות להכריע תחתיו את הנוסע, כמו מפולת שלגים? איך אפשר לספוג גודש אדיר כזה של מראות וריחות ומידע שנוחת ללא הפוגה, בלי לשכוח? אבל בפרספקטיבה של חודשים רבים, אנחנו יכולים לדווח שהכול נשאר איתנו. הכול חרוט בבהירות צלולה, כאילו היינו שם אתמול. למרות זאת, או אולי דווקא משום כך, אנחנו חוזרים לשם. בטוח.
מידע שימושי
איך להגיע: לאיי גלאפאגוס אפשר להגיע רק בטיסה משתי ערים באקוואדור - קיטו הבירה וגוואייקיל. שלוש חברות משרתות את הארכיפלג: אוויאנקה (Avianca) הקולומביאנית, לאטאם (Latam) הצ’יליאנית וטאמה (Tame), חברת התעופה הלאומית של אקוודור מיסודו של חיל האוויר המקומי. רוב הנוסעים הזרים מעדיפים את שתי הראשונות. לאטאם השיקה לאחרונה טיסות ישירות מנתב"ג לסנטיאגו, בירת צ’ילה, וזה מאפשר לנוסעים מישראל כרטוס נוח לגלאפאגוס מנתב"ג עם עצירות והחלפות מטוסים בסנטיאגו ובקיטו.
רוב הטיסות לארכיפלג נוחתות באי הזעיר באלטרה, הסמוך לסנטה-קרוז. יש שירות ספינת מעבורת בין שני האיים. מסנטה-קרוז יוצאות רוב ההפלגות לאיים האחרים.
קרוז או בסיס יבשתי: הדילמה הגדולה בתכנון מסע לגלאפאגוס היא מה עדיף - קרוז, הפלגה בין האיים, כשהאונייה היא מלון צף ואמצעי תחבורה, או קביעת בסיס באחד מהאיים המיושבים - בדרך כלל בסנטה קרוז או סן-קריסטובל - לגיחות יומיות קצרות לאיים הבלתי מיושבים וחזרה ללינה במלון באי הבסיס. המלצתי: שכחו מהאופציה היבשתית. נכון, היא זולה יותר, אך מפסידים שעות יום יקרות. שעה-שתיים הפלגה לאי היעד, שעה-שעתיים שיט חזרה. המשמעות: פחות זמן איכות יקר עם בעלי החיים.
האונייה מפליגה בלילות וכשאתם קמים בבוקר תוכלו לראות את הזריחה מעל אי היעד הבא. יתרונות נוספים: לאוניות הקרוזים יש מדריכי טבע מעולים, דוברי אנגלית. אצל ספקים אחרים זה הימור. יש להן גם מייצבים, בניגוד ליאכטות הקטנות שקורעות את הגלים בגיחות היומיות. מבחינת אלה שרגישים למחלות ים - זה הבדל משמעותי.
סוכנויות נסיעות ובתי מלון (בדרך כלל מהליגה הראשונה) באיים המיושבים מארגנים חבילות - לינה באי ושיט מודרך לאיים. חבילות כאלה - בדרך כלל יקרות - מצמצמות את הפער בין עלות האופציה היבשתית לאופציית הקרוז ולא מוחקות את חסרון הזמן המבוזבז בהפלגות היומיות לאיי היעד וחזרה לאי הבסיס.
על הים: כ-80 אוניות קרוז עורכות הפלגות מודרכות בין האיים (רובן קטנות, 20-30 נוסעים). החבילות המוצעות נעות בין ארבעה ל-10 ימים. כל ההפלגות נערכות במתכונת "הכול כלול", כמקובל בקרוזים. מידע טוב על ההיצע - באתר travelandleisure.com.
שתי חברות שולטות בשוק האוניות הגדולות בגלאפאגוס: נשונל ג’יאוגרפיק (National Geographic), בשיתוף עם חברת התיירות ליעדים אקזוטיים לינבלנד טורס (Lindbland Tours), מפעילה את אנדוור (Endeavour), ל-96 נוסעים, ואת איילנדר (Islander), ל-48 נוסעים.
סלבריטי מפעילה את אקספדישן (Expedition) ואת פלורה (Flora), אונייה חדשה שמציעה סוויטות בלבד. התפוסה המרבית בשתי האוניות היא 98 נוסעים. בהפלגות רבות (מאלה שנמשכות 10 ימים) כלולים במחיר גם שני לילות בקיטו בתחילת הטיול עם סיור מודרך בעיר, טיסה מקיטו לגלאפאגוס וחזרה, ולינה בקיטו בסיום.
מחירים: (לאדם אחד בתא זוגי, בספטמבר 2019): נשנל ג’יאוגרפיק: הפלגה לעשרה ימים באנדוור - החל ב-7,290 דולר. סלבריטי: הפלגה לעשרה ימים באקספדישן - החל ב-6,749 דולר.
לכך יש להוסיף מחירי טיסה לקיטו. מי שמגיע לבאלטרה בכוחות עצמו צריך לרכוש גם כרטיס טיסה מקיטו (או גוואייקיל) לבאלטרה וחזרה וכן לרכוש היתר לביקור בפארק (100 דולר) במזומן בלבד ואשרה פנימית (אישור שהיה בחבל גלאפאגוס) (10 דולר).
השורה התחתונה: טיול של פעם בחיים לחובבי טבע (ובעצם לא רק להם). טיול הבר/בת מצווה האולטימטיבי.