המושכים בחוטים גרסת אמריקה: על מה מוציאים הלוביסטים הגדולים בעולם את הכסף ואיך השתלט הכסף הגדול על וושינגטון
עסקי הלובינג (שדלנות) וקניית ההשפעה, אם לא שליטה, בוושינגטון הם עסק חדש יחסית. הם נולדו וצמחו במקביל לגידול העצום בהיקף הממשלה הפדרלית מאז אמצע שנות השבעים של המאה הקודמת (לכתבה הראשונה בסדרה).
בשנת 1975 היו בוושינגטון רק 175 חברות שהשקיעו בפעילות בתחום הלובינג, המספר עלה לכ-20,000 בתוך ארבעה עשורים וחצי.
בספר "הביזנס של אמריקה הוא לובינג" ("The Business of America Is Lobbying") מאת לי דרוטמן תיאר אחד הלוביסטים את השינוי: "כאשר התחלתי ב-1983, עסקים לא ממש הבינו למה צריך משרד בוושינגטון, ומה בכלל המשרד הזה אמור לעשות". לוביסט אחר מתאר בספר את הלוך הרוחות בשנת 2007: "לפני 25 שנה רק רצו 'להשאיר את הממשלה מחוץ לעסקים שלנו', אך במשך הזמן זה השתנה ל'איך אנחנו רותמים את הממשלה לעניינינו'".
בסדרת מאמרים ארוכה ומרתקת שפרסם ב-2007 העיתונאי רוברט ג'י קייזר ב"וושינגטון פוסט" בשם "אזרח רחוב קיי (על שם הרחוב שבו מרוכזת רוב תעשיית הלובינג, ח.ש): איך לובינג הפך לעסק הגדול של וושינגטון" ("Citizen K Street: How Lobbying became Washington’s Biggest Business") מתאר קייזר את התפתחותה של התעשייה.
הסדרה מתמקדת בג'רלד קסידי, מייסד ובעלים של אחת מחברות הלובינג הראשונות והגדולות בוושינגטון. היא מתחילה בשנות השבעים, שעה שקסידי, אחד מכמה מאות לוביסטים, הצליח במשימה חסרת תקדים, לגרום לקונגרס לייחד סעיף של כמה עשרות מיליוני דולרים בתקציב ללקוחתו בפלורידה. הסדרה נמשכת לאורך 30 שנה, שבמהלכן התפתח העסק של קסידי למשרד לובינג המגלגל עמלות של עשרות מיליוני דולרים בשנה, והמארגן תקציבים של מיליארדים ללקוחותיו. קסידי עצמו, אחד הלוביסטים העשירים ביותר בארה"ב, סיכם בגילוי לב את העניין כולו: תעשיית הלובינג היא לא פחות ממכונה ענקית "לחלוקה מחודשת של העושר".
לכל עסק וקבוצת אינטרסים באמריקה יש משרד לובינג בוושינגטון כי משם זורמים 4 טריליון דולר לשנה של התקציב האמריקאי, ושם נכתבים עשרות אלפי עמודים של חקיקה, לרבות בענייני מיסים, היכולים לרומם או להרוס כל אדם ועסק. וככל שההוצאות, הגירעונות, החובות והמעורבות הממשלתית בכל תחום גברו לאורך השנים, ובעיקר בעידן הנשיאים בוש ואובמה, כך גברו המאמצים להשפיע על זרימת הכספים ועל החקיקה, וככל שתפחו הוצאות הממשלה ותוכניותיה האקסטראווגנדיות, כך התנפחו גם ההוצאות על לובינג.
11,586 לוביסטים רשומים כיום בוושינגטון די.סי, ובשנת 2018 הם הוציאו 3,420,529,419 דולר על נושאים שונים.
3.5 מיליארד דולר המוצאים בשנה על לובינג הפכו הרבה אנשים מאזור וושינגטון די.סי לעשירים מאוד. יחד עם הגידול במספרם ובשכרם של עובדי הממשלה הפדרלית בוושינגטון, העומד בממוצע על כ-110 אלף דולר לשנה, בערך פי 3 מהשכר הממוצע בארה"ב, הפכה תעשיית הממשלה, שאינה מייצרת דבר מלבד חוב, לרווחית ביותר לכל המעורבים בה. אין פלא אפוא כי ארבעה מששת המחוזות (Counties) העשירים ביותר בארה"ב ב-2016, וחמישה מתוך חמישה ב-2017, ממוקמים מסביב לוושינגטון די.סי עם שכר חציוני למשפחה של פי שניים מהשכר החציוני במשק, כך על פי משרד הסטטיסטיקה הממשלתי.
הנושאים החשובים ביותר: תקציב ומיסים
אחד הנושאים החשובים שבהם מטפלים הלוביסטים הוא ענייני מיסים. למעשה, השגת הטבות כספיות מיוחדות הנוגעות לתשלומי מיסים היא הנושא השני מבחינת היקף המשאבים שתעשיית הלובינג מקצה לטיפול בו אחרי ענייני התקציב.
למשל, בשנת 2017 נרשמו 2,597 ארגונים כלקוחות של חברות לובינג בנושא מיסים לעומת 3,107 ארגונים שנרשמו כלקוחות לסוגיות של הקצבות ו-2,120 לקוחות לנושא הפופולרי השלישי, ענייני בריאות.
תוכניותיו של הנשיא טראמפ לבצע שינוי משמעותי בחוקי המס הריצו 1,467 ארגונים שונים לנסות להשפיע על תוכן החוק החדש.
חברת ויזה, למשל, ביקשה להשפיע על 14 נושאים בתוך החוק החדש בן אלף העמודים, כמו הדרך שבה החוק מטפל בחשבונות "חיסכון לרפואה" הנחשבים להוצאה לפני מס. לעומת זאת, ארגון בעלי היערות ביקש להשפיע על 13 נושאים בחוק בהקשר של פיתוח ושימוש בעץ לבניין. חברת בואינג ביקשה להשפיע על כמה נושאים הקשורים לנוהלי הביקורת ושיעורי מס החברות, וכך נמשכת רשימה של 1,146 ארגונים וחברות.
מחקר שנערך בשנת 2008 באוניברסיטת UCLA שבקליפורניה תחת הכותרת "לובינג ומיסים" מצא כי גידול של 1% בהוצאות על לובינג הצליח להקטין את הוצאת המס של המשקיעים בלובינג בשיעור שבין 0.5% ל-1.6%, כלומר ממוצע של כ-1%.
מיליוני הדולרים שחוסכים מיליארדים
האחוז האחד עשוי להישמע נמוך, אך לא היא. אם חברה מוציאה על לובינג 10 מיליון דולר ויש לה חשבון מס של 100 מיליון דולר, הגדלת תקציב הלובינג ב-1% שווה ל-100 אלף דולר, בה בשעה שהחיסכון במס במקרה האמור יניב 1 מיליון דולר, או החזר של 1 ל-10 על ההשקעה בלובינג.
לובינג הוא אפוא אחד הענפים הרווחיים ביותר לעסקים הגדולים באמריקה, ולא רק לעסקים אלא גם לבעלי ההון.
מס עיזבון קיים בארה"ב יותר ממאה שנה. בפועל המס חל רק על כרבע אחוז (0.25%) מהאוכלוסייה, ומכניס כמה עשרות מיליארדי דולרים בשנה לקופת האוצר המשוועת לאמצעים בקצב הגדול מזה שבו היא מבזבזת אותם. ובכל זאת, העניין הזה אינו עוזב את הקונגרס.
שמא הדבר קשור בעובדה כי עשר המשפחות העשירות ביותר באמריקה הן ה"נפגעות" העיקריות מהמס, והיו עשויות לחסוך כ-30-50 מיליארד דולר לו בוטל, ועל כן הן גם מוציאות סכומים של ממש על מאמצי לובינג כדי לבטלו?
שתיים מהמשפחות - וולגרין, בעלי רשת בתי המרקחת, ומארס, בעלי יצרנית הממתקים הגדולה - שלהן יחד עושר בשווי של יותר מ-60 מיליארד דולר, הוציאו יותר מ-3.5 מיליון דולר בין 2012 ל-2015 על לובינג במטרה לבטל את החוק. המאמצים נשאו פרי. באפריל 2015 עבר בבית התחתון (הקונגרס) חוק לביטול מס העיזבון. הביטול לא הפך בסופו של דבר לחוק, בין השאר בגלל הודעת הנשיא אובמה כי יטיל עליו וטו. ברפורמת המס של הנשיא טראמפ בשנה שעברה מס העיזבון לא בוטל לחלוטין, אך נכללו בו שינויים משמעותיים והטבות ניכרות מסוגים שונים.
המחקר האמור בדבר הקשר בין הטבות מס להוצאות על לובינג לא היה הראשון מסוגו, וגם לא ממצאיו. דונלד בארלט וג'יימס סטיל, שני עיתונאים-חוקרים ידועים ומוערכים, סקרו את 900 עמודי רפורמת המס המקיפה של הנשיא רייגן ב-1986. בספרם "התחמקות המס הגדולה" (The Great American Tax Dodge""), שראה אור בשנת 2000, הם הגיעו למסקנה כי לפחות 650 הקלות ופטורי מס ניתנו לחברות או לאנשים ספציפיים.
נוכח החיסכון הכספי הגדול שיכול לנבוע להן, אין פלא כי חברות ענק רבות מוציאות על לובינג יותר מאשר הן מוציאות על תשלום מס.
דוגמה בולטת היא GE. בשנת 2010 הייתה החברה אחת הבולטות במדד 500 S&P והרוויחה 11.6 מיליארד דולר. כמה מס היא שילמה באותה שנה? אפס. כמה היא הוציאה על לובינג? 40 מיליון דולר.
GE לא הייתה לבד. שלושים חברות ענק אמריקאיות, ביניהן בואינג, פדקס, האניוול ועוד, הוציאו בשנת 2011 על לובינג יותר מאשר על תשלום מיסים.
תתרמו יותר כספים, תקבלו פחות עונשים
אך התועלת בהשקעת כספים בוושינגטון אינה מסתיימת בהטבות ובהקלות מס. גם זרועו של החוק עדינה יותר כאשר מדובר בחברות המשקיעות כסף אצל המחוקק. העודף העצום ברגולציה לא רק הופך כל אזרח ועסק לעבריין בלי כוונה אם רק ייבדק, אלא שיש הטוענים כי זו מטרה סמויה שעומדת מאחורי החקיקה האינסופית. להותיר את הנשלטים בחוסר ביטחון מתמיד ולכן בתלות גוברת בשלטון המרכזי, וכך להבטיח את קיום השיטה ואת זרימת הכסף לוושינגטון.
אולי מהטעם הזה כינה יו"ר רשות ני"ע האמריקאית (SEC) לשעבר, הרווי פיט, את 2,500 העמודים של חוק דוד-פרנק שנועדו כביכול לעשות סדר במערכת הפיננסית של אחרי משבר 2008, חוק "התעסוקה המלאה לעורכי דין ולוביסטים".
במחקר שערכו שני חוקרים מאוניברסיטת פלורידה תחת השם "תרומות פוליטיות וחומרת האכיפה הממשלתית" הם מצאו כי לתרומות פוליטיות יש השפעה משמעותית על חומרת הענישה. מנהלי חברות אשר תרמו באופן שוטף לפוליטיקאים קיבלו בממוצע עונשי מאסר הנמוכים בשש שנים מאלו שקיבלו בממוצע עבריינים דומים שלא תרמו. גם עונשי ה"על תנאי" היו נמוכים בחמש שנים בממוצע מהממוצע הכללי המקביל.
ולא רק קבלנים, חברות נשק, ארגוני עובדים וחברות תרופות נשאבו לתוך וושינגטון. גם חברות טכנולוגיה החיות לכאורה על חדשנות, מרגישות מחויבות להוציא מיליונים בדי.סי. כך למשל גוגל הוציאה בשנת 2017 על לובינג כ-18 מיליון דולר, אמזון הוציאה כ-13 מיליון, פייסבוק 11.5 מיליון, מיקרוסופט 8.5 מיליון ואפל כ-7 מיליון דולר.
שמור לי ואשמור לך, גירסת וושינגטון
ג'ק אברמוף, לוביסט מפורסם שאף ישב בכלא באשמות שחיתות שונות, חידד קצת יותר: "הם הבחינו שלהוציא מיליונים כדי לחסוך מיליארדים זה עסק טוב".
לאחר שהשתחרר מהכלא כתב אברמוף את זיכרונותיו. בספר ששמו "עונש קפיטול: האמת הקשה על השחיתות בוושינגטון מפי הלוביסט המושמץ ביותר באמריקה" ("Capitol Punishment: The Hard Truth About Washington Corruption From America's Most Notorious Lobbyist") הוא מכוון בין היתר זרקור ליעדים של הכסף הגדול של תעשיית הלובינג, הפוליטיקאים, ומתאר תמונה עגומה של איך הפוליטיקאים בוושינגטון התמכרו לכסף ולטובות ההנאה המושפעות עליהם על ידי הלוביסטים בשם לקוחותיהם, וכיצד תעשיית הלובינג משפיעה על כל מהלך החקיקה והוצאת הכספים בדי.סי.
וכך הסביר אברמוף: "כלוביסט חשבתי כי זה אך טבעי ונכון שלקוחותיי ייטיבו עם חברי הקונגרס שחסכו להם כאלו סכומים משמעותיים של כסף עם תרומות נדיבות. תהליך זה של שמור לי ואשמור לך הפך לאחד מסימני ההיכר של מאמצי הלובינג".
בספר הוא מספר סיפור המדגים היטב את שני הצדדים של מטבע הלובינג: בשנת 1995 נזקקה מיקרוסופט להגנת הקונגרס מפני לחצים מהבית הלבן. אחד המנהלים בחברה ערך פגישה עם טום דיליי, חבר בכיר בקונגרס מטעם הרפובליקאים. דיליי רמז כי ישמח אם החברה תתרום לקרן הבחירות המפלגתית, והזכיר כי אם הרפובליקאים יאבדו את הרוב בקונגרס, הרי הדמוקרטים, שתמכו ברעיון לפרק את מיקרוסופט, יחזרו ויהיו לרוב. אך המנהל מטעם מיקרוסופט שהשתתף בפגישה התעלם מהרמז.
ממשיך אברמוף ומספר: דיליי הגיב באומרו כי "כאשר הייתי חבר קונגרס צעיר, פניתי לוול מארט בבקשה לקבל תרומה לקמפיין, אך המנהל האחראי על ענייני הממשל בוול מארט אמר כי בחברה לא אוהבים ללכלך את הידיים בעניינים פוליטיים".
ותוך שהוא נועץ מבט במנהל ממיקרוסופט המשיך דיליי: "שנה מאוחר יותר אותו אחראי לקשרים עם הממשל היה במשרדי וביקש שאתערב כדי שיסדרו יציאה מהכביש המהיר, שנבנה על ידי הממשל הפדרלי, שתהיה סמוכה לסניף של וול מארט. אמרתי לו: 'אינני אוהב ללכלך את ידיי בעניינים שכאלו'. והם לא קיבלו את היציאה מהכביש המהיר, וגם לעולם לא יקבלו", חייך דיליי, מבלי להסיר את מבטו מהמנהל ממיקרוסופט.
וחתם אברמוף: במיקרוסופט הבינו את הבדיחה, ולאחר זמן קצר הגיע צ'ק של 100 אלף דולר לוועדת הקונגרס של המפלגה הרפובליקאית".
אכן למטבע הלובינג שני צדדים, והעגל רוצה לינוק לא פחות משהפרה רוצה להיניק. לחלקם של הפוליטיקאים במכונת הכסף ובקניית ההשפעה נקדיש את הפרק הבא בסדרה.
הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. מחבר הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com
