רופאים. מה יקרה עם פרישת המומחים? / צילום: שאטרסטוק
האם ישראל באמת סובלת ממחסור ברופאים, ואם כן - באיזה סוג בדיוק של רופאים? בשבועות האחרונים עסקנו ב"גלובס" בהיבטים שונים של התופעה, שהתשובה לה, למעשה, היא "כן" ו-"לא".
נתחיל בהשוואה בינלאומית. אין הרבה מדדים בבריאות שבהם ישראל נמצאת במצב טוב או סביר ביחס למדינות המערב, ובשיעור הרופאים לאלף נפש - דווקא כן. 3.4 רופאים לכל 1,000 איש, שזה בדיוק השיעור הממוצע ב-OECD.
אבל, ישראל היא המדינה היחידה(!) מבין מדינות הארגון, שבה שיעור הרופאים לא גדל ב-2000-2015, ואפילו ירד מעט.
הירידה הזו קשורה לפרישה המואצת לגמלאות של רופאים יוצאי מדינות ברית-המועצות לשעבר בשנים האחרונות (לצד העובדה שלאורך שנים לא הוכשרו כאן מספיק רופאים, וגם לא בחו"ל). כיום, קרוב לאחד מכל שלושה רופאים פעילים בישראל הוא יוצא ברית-המועצות לשעבר.
במשרד הבריאות ובמועצה להשכלה גבוהה התעוררו באיחור, אבל מטפלים בבעיה. מספר הסטודנטים לרפואה כמעט הוכפל בתוך עשור. מספר מקבלי הרישיון גדל כמעט פי 3 - מ-617 ב-2008 ל-1,701 בשנת 2018. מול מקבלי הרישיון, יוצאים לגמלאות מדי שנה כ-900 רופאים.
עם זאת, מקצוע הרפואה כרוך בתהליך הכשרה ארוך ומפרך, והצעירים שזה עתה קיבלו רישיון צריכים לעבור עוד 6-8 שנות התמחות לפני שיוכלו לעבוד כרופאים מומחים - כירורגים, רופאי משפחה, רופאי ילדים ועוד. ופה נעוצה הבעיה - בעוד שמדי שנה פורשים מאות רופאים מומחים לגמלאות, הרי שאין כיום מספיק מומחים שיוכלו להיכנס לנעליהם.
כמה רופאים חסרים? לפי הערכות, מדובר באלפי מומחים במערכת: פנימאים, רופאי משפחה וילדים, גריאטרים ופסיכיאטריים, מרדימים ועוד אחרים.
ישראל החלה לטפל בבעיה כל כך באיחור, עד שכיום היא שיאנית OECD ברופאים מבוגרים - שנייה רק לאיטליה - כאשר מחצית מהרופאים שלה חצו את גיל 55. כך שבזמן הקרוב, המחסור ברופאים מומחים צפוי רק להחריף.
בשורה התחתונה: רופאים צעירים - יש; רופאים ותיקים יותר - חסרים. ובאלפים.
אז מה עושים בינתיים? מנסים לחשוב יצירתית. בנציבות שירות המדינה למשל מאפשרים כעת למנהלי בתי החולים הממשלתיים לגייס רופאים גמלאים - דבר שבעבר לא יכלו לעשות עצמאית. הצורך ברופאים מומחים כל כך גדול, עד שמספר הרופאים שעובדים אחרי גיל פרישה זינק בשש השנים האחרונות מ-30 רופאים ב-2012 ל-160 כיום.
על פניו, המצב אמור להשתפר בשנים הקרובות ככל שיותר מתמחים ייהפכו למומחים. אבל צריך לסייג זאת. קודם כל, למרבה האבסורד, אין מספיק תקנים (משרות) במערכת כדי לקלוט את כל בעלי הרישיון החדשים - 1,700 - רק ב-2018.
600 המשרות שאמורות להתווסף למערכת בשנים הקרובות ככל הנראה לא יועילו במידה מספקת, מה גם שהן נפרשות על פני כמה שנים - והבעיה אקוטית היום.
לא רק זה, אלא שלפי הצפי של משרד הבריאות עצמו, עד 2030 יידרשו במערכת עוד 10,000 רופאים כדי להדביק את קצב גידול האוכלוסייה והזדקנותה. וכמה רופאים ייכנסו בפועל עד אז? רק כ-7,000.
ועוד לא דיברנו על מקצועות שמצויים במחסור. הרופאים עולי ברית-המועצות לשעבר נכנסו למקצועות שהרופאים הצברים היו פחות מעוניינים בהם, כמו הרדמה, כירורגיה כללית, גריאטריה ורדיולוגיה. כך שעוד אתגר מורכב שעומד לפתחה של המדינה הוא הצורך למלא את השורות במקצועות האלה.
לאחרונה חשפנו ב"גלובס" דוח ביקורת פנימי של משרד הבריאות, שהראה שהתמריצים הכספיים לרופאים שהוכנסו בהסכם השכר האחרון (2011) ונועדו לעודד אותם לבחור במקצועות במצוקה ולעבור לפריפריה - לא השיגו את המטרה. כי כסף הוא לא חזות הכל.
שורה תחתונה: האם חסרים רופאים בישראל? כן, באלפים. אילו רופאים חסרים? מומחים, במיוחד במקצועות במחסור. דווקא בגזרת הרופאים הצעירים, אנחנו מסודרים. וכרגע זה פשוט לא מספיק.
צריך להמשיך ולהגדיל את מכסות הסטודנטים לרפואה בישראל (כן, גם אם זה אומר לצמצם את התוכניות ללימודי לזרים), בצירוף עם הגדלת תקנים להתמחויות. וגם: לחשוב באופן הרבה יותר יצירתי והוליסטי מבעבר על איך מתמרצים רופאים לבחור בהתמחויות במקצועות במחסור.