דרור פויר / צילום: יונתן בלום
אחד השירים היפים בעברית היכה בי השבוע במלוא עוצמתו הרכה. זה קרה כשליוויתי את הילדה שלי ומקהלת בית הספר "היובל" להופעת פורים בבית אבות סיעודי בתל אביב. גם אני הייתי במקהלת בית הספר בגיל הזה, עד שהמורה למוזיקה גילה שאני זייפן נוראי שרק עושה עם השפתיים כדי להתחמק משיעורים. אני מאשים את עצמי; חודשים ארוכים וטובים החזקתי מעמד במקהלה בזכות שירה אילמת אך רבת הבעה בשורה השלישית של המקהלה, עד שפעם אחת איבדתי את עצמי בתוך שיר אהבה לארץ ישראל והעזתי להשמיע את קולי האמיתי. זה היה כל-כך טוב, פשוט לשיר במלוא כוונה וגרון! הייתי בעננים, אבל המורה עצר את השיר כאילו פגע בקיר בטון והוציא אותי לקריירת סולו. מאז אני מחפש בכל מקהלה, כחפש אח אבוד, את ההוא שרק עושה עם הפה ומנסה לסמן לו: שחרר, בנאדם, שכח מהמקהלה ופשוט תאבד את עצמך בתוך השיר. עדיף לך ככה, תאמין לי.
כמה עשרות קשישות וקשישים בשלבי שקיעה שונים חיכו למקהלת בית הספר כשהם ישובים בכיסאות גלגלים שסודרו בצורת חית. המקהלה פצחה במחרוזת קלילה של "אני פורים", "זקן ארוך לי עד ברכיים" ו"משנכנס אדר", וזכתה למחיאות כפיים מאלה שעוד מסוגלים. האחרים המשיכו לבהות נכוחה. "עכשיו", אמר יונתן המורה למוזיקה, "נשיר לכם שיר שאנחנו מאוד אוהבים" - והמקהלה התחילה לשיר את "ימים לבנים" שכתבה לאה גולדברג והלחין שלמה יידוב.
שמעתי את השיר המופלא הזה איזה מאה מיליון פעמים, כמוכם. אבל אף פעם לא האזנתי לו ככה, כשהוא מושר בפי מקהלת ילדים אל מול זקנים בבית אבות סיעודי. הסמליות הפואטית והיופי האכזרי של הרגע כמעט והכריעו אותי, אני אומר לכם. הרמתי את הטלפון כאילו לצלם, אבל בעצם נאחזתי בו, כטובע בקש.
ב. "ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה", שרה המקהלה לזקנים המאושפזים, "שלוות בדידות גדולה… חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה" - שלוות בדידות גדולה, דוממת: היש הגדרה טובה מזו לחוויית האשפוז? "כל-כך קל לשאת שתיקתכם, ימים לבנים וריקים", ממשיכה המקהלה לשיר אל הזקנים החיוורים מלובן, ההולכים ומתרוקנים מן החיים שפעם פעמו בהם בעוצמה ושתיקתם כבדה מנשוא. אם יש קדושה בעולם, היא שרתה בחדר הזה כשהמקהלה שרה. הביצוע היה רחוק ממושלם, הילדים התקשו לגעת בצלילים הגבוהים ופה ושם שכחו מילים, אבל קדושה לא צריכה שלמות בשביל להתבטא. היא צריכה פגמים.
"הן עיניי למדו לחייך וחדלו משכבר לזרז על לוח שעון את מרוץ הדקים", שרה המקהלה. ילדים בכיתות ד’-ו’ שרים מילים שאת עומקן ואמיתותן הם בכלל לא יכולים לשער, עדיין. שרים על ויתור בלי שוויתרו באמת, שרים על שכחה בלי שצברו זיכרונות. בשעת פריחתם הם שרים על חידלון. ובעוד הם שרים, החידלון, הוויתור והשכחה יושבים ממש מולם, מסודרים בצורת חית. אני מסתכל על הזקנים, חלקם באמת נראים כאילו חדלו לזרז את מרוץ הדקים, אבל מה אני יודע. החלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה ואני מסתכל לשמיים ומחפש את לאה גולדברג, אולי בדיוק יצאה להפסקת סיגריה. נראה לי שהיא הייתה מרוצה ממה שקורה פה.
"לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו", ממשיכה המקהלה ואני קולט שאני נשען על מכונת אק"ג ניידת, שרושמת את הפעילות החשמלית של הלב. "ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע", שרים הילדים והמילים מקבלות משמעות חדשה, קודרת, מוחלטת. כי פה, כשהלב נרגע זה הסוף.
כמוכם שמעתי את השיר איזה מאה מיליון פעם ואני יודע מה המילים שהולכות להגיע ולחרוך לי את הלב: המקהלה שרה "כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו", והזקנים מולה כתינוקות; חוסר האונים, הטיפול, החיתול. הם יושבים פה טרם יסגרו את עיניהם והאם הלאה כבר מזמן "פסקה מזמר, נרדמה". הנשים שיושבות פה, אני מבין, הן האם הלאה שפסקה מזמר.
הילדים שרים לזקנים וכל החיים כמו תופסים מקום במרחב בין המקהלה והקהל; כל מה שהיה וכל מה שיהיה. כשהשיר מסתיים אני בנאדם אחר ממה שהייתי לפני ארבע דקות.
ג. ימים לבנים הוא לא הדבר היחיד שהיכה בי השבוע. בחגים לפני כשלוש שנים וחצי כתבתי למוסף הזה כתבה על קורותיו של הקרפיון, מלידה ועד גפילטע פיש. בקיבוץ מעגן מיכאל פגשתי את תומר בורובסקי, ביולוג ימי ומפקד הקרפיונים בישראל מטעם משרד החקלאות.
החיבור בינינו היה מיידי. "בורובסקי יוצא מהטנדר שלו", כתבתי, "ומיד אני מרגיש שהולך לקרות פה משהו". ומשהו אכן קרה; משהו מוזר ונפלא. זה לא קורה יותר מדי בחיים, וטוב שכך, אבל מדי פעם אתה פוגש מישהו בפעם הראשונה וזה כאילו שאף פעם לא נפרדתם. נסענו לנו בג’יפ ובין קרפיון לקרפיון גילינו בורובסקי ואני שלמרות ההבדלים בינינו אנחנו בני אותו הגיל כמעט, שיש לנו שני ילדים, תאומים, בן ובת, בני אותו גיל כמעט - ואז גילינו ששנינו מושתלי כליה טריים, פחות או יותר אותו זמן ושנינו מטופלים באותה המרפאה. השווינו בדיקות ודיברנו לעומק על דברים שעברנו, דברים שאתה צריך לדעת שאתה לא היחיד שמרגיש אותם. "לעזאזל!", כתבתי, "זה כאילו אנחנו מראה אחד של השני. הוא מביט בי ואני בו. אין הפוכים מאיתנו. פיזית, תעסוקתית, אופנתית ומה לא. ובכל זאת. אחי, אני אומר לו, היה שווה לי כל הקרפיונים האלה".
בשבוע שעבר הודיעו לי שתומר נפטר בפתאומיות לפני כחודשיים כתוצאה מתאונה שהסתבכה והלב שלי נשבר ובכיתי. למרות שלא היינו בקשר, אני מרגיש שאיבדתי חבר או לכל הפחות חבר לקבוצה, אח לגורל, מישהו שתפס מקום טוב יחסית בחיים שלי, מישהו לדבר איתו, מישהו שמבין גם אותי וגם את הדגים ויודע את השמות של כל הציפורים. מישהו שקולו רועם וצחוקו מתגלגל. תימי, קראו לו אוהביו. צריך עוד הרבה כאלה בעולם, אבל עכשיו אנחנו צריכים להסתדר איכשהו עם אחד פחות. זה לא יהיה קל. צריך לעשות את זה ביחד.
סליחה על המנוח ואני, אבל האמת, שמאחורי העצב וכעס על המוות המיותר מבצבץ גם פחד: לא יכול להיות שאני היחיד שרואה את קווי הדמיון, נכון? אני לא מאמין בדברים האלה, כמובן שלא, ובכל זאת, קשה להתכחש. אני מחפש אנשים שיגידו לי שזה רק בראש שלי, שאז מה אם מדובר בגבר בגילי ובמצב לא הכי שונה משלי בעולם ושזה לא אומר כלום, סתם צירוף מקרים. עוד לא מצאתי. זה יכול היה להיות אני - וזו לא המחשבה הכי קלה לעבור איתה עוד גשר מאתמול למחר.
המילים האלה הן בשבילך, תומר בורובסקי. היה שלום, ותודה על הדגים.