ליאת קוגון / צילום: שלומי יוסף
ענף הרוגבי בישראל הוא ענף קטן יחסית, והליגה לנשים קטנה אף יותר, ועל אף הצמצום, פועלת למען קידום הענף. אחת השחקניות הבולטות בה היא ליאת קוגון, שמשחקת בקבוצת רעננה רפטור עוצמה, אחת משש הקבוצות בליגת הנשים.
קוגון חזרה לאחרונה אחרי שלושה חודשים באירלנד, שם שיחקה עם הנבחרת המקומית, חוויה שהייתה חדשה הן לה והן לליגה האירית, שמעולם לא פגשה שחקנית ישראלית קודם לכן. בעבר שיחקה קוגון שבע שנים בנבחרת ישראל, והיא עדיין חולמת שיום אחד תהיה גם בישראל ליגה מלאה ושבנות יוכלו לממש בה את הפוטנציאל.
את הקבוצה הישראלית המונה 16 שחקניות (בגילאים 24 עד 43) היא הקימה יחד עם זוגתה ליאת גלר לפני שלוש שנים בלבד. כבר בשנה שעברה זכו באליפות ישראל והדיחו מהתואר את הקבוצה התל אביבית השלטת. בשבוע שעבר נערך טורניר הגביע, והן ניצחו ארבע קבוצות בארבעה משחקים - תל אביב, גליל, חיפה ורחובות.
משחק הרוגבי סובל מתדמית אגרסיבית שנולדה בטעות. הוא שונה מהפוטבול האמריקאי, שדורש קסדות, תלבושת "על-חלל", מגני שיניים ועוד. הרוגבי נטול סממנים או אביזרים חיצוניים בולטים, וזה אינו משחק "גברי". לדברי קוגון, זהו ספורט פשוט, מגוון ומתאים לספורטאים ולספורטאיות בכל הגדלים והמשקלים.
"כל משחק הוא סוג של קרב שדורש מהגוף המון גם מהבחינה המנטלית", היא אומרת. "מה שיפה בעיניי הוא שבנות פחות חושבות על הגוף שלהן, ובאימונים בתרגילי הכוח ובדחיפות הן מרגישות את הכוח שיש להן. שחקניות חדשות שמצליחות להוציא מעצמן יותר, מבינות כמה כוח יש להן, וזה שונה מבנים או גברים שרגילים לזה. אצל בנות זה לא רגיל והן נהנות מזה יותר, גם ממה שהכוח מסוגל לעשות כמו להפיל שחקנית בתאקל, שזה בעיניי אחד הדברים הכי כיפיים במשחק. תחשבי שאת באחת על אחת, ואת עוצרת אותה ולוקחת את הכדור. זה סוג של ניצחון בסיטואציה והמשמעות היא שאני חזקה יותר או נחושה יותר, ובכלל, זה אומר על עצמנו הרבה יותר דברים גם מחוץ למגרש".
גיל: 32
מגורים: רמת גן
השכלה: תואר ראשון בביולוגיה וגיאופיזיקה
עיסוק: פיזיותרפיסטית
התחלה: "מגיל 15 עד 24 עסקתי באתלטיקה קלה ובריצות קצרות. הייתי בסגל נבחרת ישראל והשתתפתי באליפות אירופה עד גיל 23. בצבא הייתי ספורטאית מצטיינת. בגיל 24, כשהייתי באוניברסיטה, שחקן רוגבי שכנע אותי לנסות. ניסיתי, והתאהבתי".
בחירה: "כשעברתי לרוגבי, המשכתי עדיין להתחרות גם באתלטיקה, עד שהתמקדתי רק ברוגבי. אני אדם תחרותי ורוצה לדחוף את עצמי הכי רחוק. אחרי שנה הצטרפתי לנבחרת, שיחקתי בקבוצות בחו"ל במיני טורנירים וקיבלתי הצעות שונות".
הישגים: "יחסית למספר הנשים הקטן בארץ, אנחנו מגיעות להישגים מאוד יפים בחו"ל. אם יהיו יותר ילדות ונערות שישחקו רוגבי, נגיע להישגים גדולים יותר. נמשיך לייצג את המדינה כל עוד אנחנו יכולות".
מקצוענות: "הרוגבי לנשים בעולם חובבני ואין חוזים לשחקניות, אבל ממש עכשיו מתחיל שינוי. באנגליה ובניו זילנד החלו לתת חוזים מקצועניים לשחקניות. ב-2016 הוכר הרוגבי כספורט אולימפי, וזה נתן בוסט".
עתיד: "בגיל 32 לא קל לשלב ספורט ועבודה, אבל אני כל-כך אוהבת רוגבי, שכל עוד אני יכולה להמשיך, אני אשחק. יש לי מחשבות לשחק באוסטרליה. חשוב לי גם לפתח רוגבי בארץ בעיקר לנערות והייתי רוצה להיכנס גם לתחום האימון. כל עוד אני נהנית ויש אופציות, אני מקווה להתקדם".
המשחק 1: "יש שתי גרסאות של רוגבי: 'שבע על שבע' (שחקניות), שזה משחק מהיר ודינמי שקל לחשוף אליו אנשים והוא פופולרי בכל העולם. גרסת ה-15 על 15 ארוכה ומורכבת ופופולרית במדינות גדולות. בארץ משחקים בגרסה הקצרה, כי אין הרבה שחקניות. פה ושם אנחנו מנסות לעשות משחקים בגרסת ה-15, מה שדורש הרבה שחקניות ואיחוד בין קבוצות".
כללי המשחק: "רוגבי הוא ענף פשוט. שחקנית הגנה צריכה לתקל את זו שרצה מולה ושחקנית בהתקפה צריכה לרוץ עם הכדור ולהניח אותו מאחורי הקו. אין ספורט יותר אינטואיטיבי מזה. בטכניקה אנחנו מלמדות שאם שחקנית הורידה מישהי מולה, אז היא יכולה לסמן V במטרה".
אירלנד (1): "בשנה שעברה שיחקנו נגד אחת הקבוצות הבכירות באירלנד והצעתי את עצמי למאמן כי שקלתי לשחק בחו"ל. השנה הצטרפתי לקבוצה לשלושה חודשים. באירלנד לא פגשו מעולם שחקנית מישראל קודם לכן".
אירלנד (2): מבחינתי לשחק בנבחרת אירלנד היה ייצוג של המדינה יותר מאשר ההשתתפות באליפות אירופה. הרמה באירלנד הרבה יותר גבוהה והיא במקום הרביעי בעולם. ניו זילנד ואוסטרליה נחשבות למדינות החזקות בתחום וגם בריטניה ודרום אפריקה".
תמיכה: "הספונסרים שלנו הם חברת דורות מרכז עוצמה, שתומך בענפי ספורט פחות מוכרים. כך מימנו ציוד למחנה האימונים בגיאורגיה, את המגרשים ושכר בסיסי למאמנת. עצם זה שיש לנו מגרש להתאמן בו, זה כבר טוב. בהתחלה התאמנו תחת פנס בפארק רעננה".
המשחק 2: "רוגבי זה בעיניי הספורט המושלם - יש מהירות וגם כוח, קואורדינציה, קריאת משחק ושילוב של כל האלמנטים הספורטיביים שנדרשים לאתלט על, מלבד ריצה למרחקים ארוכים מבחינת הסיבולת. באינטרוולים הרוגבי מאוד חזק - אנחנו נופלות וקמות, ונותנות ספרינט פה ושם. זה משחק מאוד אינטנסיבי ותובעני ולכן גם מלהיב. יש הרבה אקשן על המגרש".
פוטנציאל: "ברוגבי, לכל אחת יש פוטנציאל גם לפחות מהירות או לגדולות פיזית, שלהן יש מומנטום - קשה להפיל אותן עם כדור. ופתאום הן מגלות שזה הספורט בשבילן ונהנות מאוד. לכל שחקן יש תפקיד, מקטן עד גדול, מרזה עד שמן".
אימון: "אימון מתחיל בחימום שכולל תנועתיות של הגוף כדי להעיר מערכות. אחר כך יש תרגילי מסירות, תאקלים מגע וכל האלמנטים שמרכיבים את המשחק. יש תרגילי כושר וספרינטים, ריצות בעלייה ותרגילי כוח. אנחנו מסיימות במשחקון שמדמה את המשחק האמיתי. כל אימון נמשך שעתיים ויש שני אימונים בשבוע. אנחנו מעודדות את השחקניות להעלות את רמת הכושר ולשמור עליו".
בת הזוג: "ליאת גלר בת זוגי משחקת רוגבי כ-15 שנה. שיחקה בנבחרת שנים ופעלה רבות למען הרוגבי בארץ ובחו"ל. היא גם שפטה באליפויות אירופה וליגות שונות. יחד הקמנו את הקבוצה שלנו שאותה היא מאמנת. בשנתיים הראשונות היא אימנה בהתנדבות ועכשיו מקבלת שכר בסיסי. זה פרויקט חיים שלנו".
יחסים: להיות מתאמנת של בת הזוג זה לא פשוט. אני מאוד דעתנית וותיקה ברוגבי, ויש המון דברים שאנחנו לא מסכימות עליהם, אבל מתפשרות. הכי חשוב שהקבוצה תתקדם וכל המריבות הן למען הצלחתה, לכן אנחנו מתגברות. מצד שני, זה מוליד גם דברים מאוד יפים, וזה שווה את זה".