הסכם גירושים / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
הסכם גירושים או הסכם ממון שקיבלו תוקף של פסק דין אינם "תעודת ביטוח" שניתן לשלוף בכל עת ולדרוש זכויות לפיהם, וצדדים להסכם שלא דרשו את זכויותיהם מכוח ההסכם במועד, עלולים להתעורר יום אחד ולגלות כי ההסכם איבד מתוקפו ולא ניתן לאכוף אותו.
כאשר שני הצדדים להסכם הגירושים או הסכם הממון מתעלמים מקיומו לאורך זמן, ההסכם אף עלול להתבטל לגמרי. כך, לאחרונה בית המשפט העליון הכריז על הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין כבטל, מאחר ששני הצדדים התרשלו ביישומו. על-פי ההסכם, שנחתם בין ידועים בציבור, האישה הייתה אמורה להעביר מחצית מדירתה על-שם בן זוגה, בתמורה להשתתפותו בתשלומי המשכנתא עבור הדירה. בפועל, לאורך השנים בן הזוג לא שילם, מחצית הדירה לא הועברה, וכתוצאה מכך, לאחר מותו נדחתה תביעת יורשיו לכלול את מחצית הדירה בעיזבונו.
כאשר הסכם הגירושים או הסכם הממון כוללים הוראות אופרטיביות עבור אחד מהצדדים בלבד, כגון תשלום מזונות חודשי או רישום זכויות, לא רק הצד החייב נדרש למלא את התחייבויותיו בהתאם להסכם - גם הצד המוטב נדרש לעמוד על המשמר ואינו רשאי לישון על זכויותיו, פן יפסידן.
הוראות בהסכם הגירושים הנוגעות לתשלום מזונות ניתנות לאכיפה רק שנתיים רטרואקטיבית, כלומר אם שלא פעלה לגביית המזונות באמצעות הוצאה לפועל מאב שלא שילם במועד, תאבד את זכותה לגבות את החובות עבור השנים שקדמו לשנתיים טרם פנייתה לערכאות, למעט מקרים חריגים.
הוראות הנוגעות לרישום זכויות ניתנות לאכיפה עד 25 שנה מיום מתן פסק הדין, ואם מדובר בהוראה הנוגעת לזכויות הילדים, ספירת השנים מתחילה במועד בו בגרו. המשמעות היא שבגיל 43 הילדים עלולים לאבד את זכותם לקבל זכויות המגיעות להם על-פי הסכם הגירושים שנחתם בין הוריהם.
סוגיה זאת התעוררה בפסק דין שנדון השבוע בבית המשפט המחוזי בחיפה ועסק בסיפור טרגי. הורים בעלי משק התגרשו בשנת 1987, ובהסכם הגירושים ביניהם נקבע כי בשלב ראשון הזכויות במשק תירשמנה במלואן על-שם האישה, אך כאשר ימלאו לבנם 18 שנה, היא תעביר על-שם הבן את מחצית הזכויות במשק, שהיו שייכות קודם לכן לבעל.
כשהבן הגיע לגיל 18, הבעל הגיש תביעה לאכיפת הסכם הגירושים ודרש לחייב את האישה לרשום את מחצית המשק על-שם הבן כפי שהתחייבה בהסכם, אך התביעה נמחקה מטעמים פרוצדורליים. האישה לא ביצעה את שינוי הרישום, והמשק נותר כולו על-שמה.
חלפו השנים, הבן נישא, ואף נולדה לו בת. חיי היומיום בקרב המשפחה המורחבת לא עלו יפה, והוא ביקש לבנות לו ולמשפחתו בית בהרחבה של המושב, מחוץ לנחלה המשפחתית, בעודו ממשיך לעבוד ולהשקיע באופן מלא במשק המשותף. אמנם הבן לא תבע מאמו להשלים את רישום הזכויות במשק על-שמו על-פי הסכם הגירושים, אך ללא ספק ראה את עצמו כבעלים של המשק.
למרבה הצער, הבן הלך לעולמו בטרם עת, בהיותו בן 34 בלבד, ואלמנתו הגישה תביעה נגד חמותה, להעביר את מחצית המשק לעיזבונו של הבן, בהתאם למחויבותה בהסכם הגירושים, כך שהאלמנה והבת הקטינה תוכרזנה כיורשות ובעלות מחצית המשק.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כי העובדה שהבן לא תבע את אכיפת הסכם הגירושים לטובתו במשך 16 שנה שחלפו מאז מלאו לו 18, לא מלמדת כי הוא ויתר על הזכויות המגיעות לו, כל עוד לא חלה התיישנות על התביעה. לפיכך תחויב אמו לעביר את מחצית המשק על-שם יורשותיו, או לחלופין לשלם להן פיצוי כספי בשווי מחצית המשק.
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il