גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

מיכה לינדנשטראוס / צילום: איל יצהר

השבוע, בעקבות פניות חוזרות ונשנות של כתב "גלובס" חן מענית, נחשף לציבור פסק הדין המזכה של בית המשפט המחוזי משנת 1992 בפרשת האונס בשומרת ("נחשף אחרי שנים: פסק דין המחוזי בפרשת האונס שמרת", 14.3.2019), שהתהפך שנה לאחר מכן בבית המשפט העליון.

קריאתו של פסק הדין היא קשה ומטלטלת, הן בשל האירועים המתוארים בו, אך גם בשל גישתו של השופט מיכה לינדנשטראוס לנושא, לנערים ובעיקר לנערה.

סביר היה להניח כי בחלוף 27 שנים מאז נכתב פסק דין זה, השתנתה המציאות החברתית והמשפטית לגמרי, אך לצערנו אין זה לגמרי כך. אומנם נעשתה כברת דרך, אך פסיקות מקוממות, הכוללות אמירות שאינן שונות בהרבה מאלה הנמצאות בפסק הדין המזכה, עדיין מתפרסמות לעתים.

כך למשל, את תלונתה במשטרה הגישה הנערה משמרת 5 ימים בלבד לאחר תום האירועים הקשים שחוותה. מבחינתו של השופט לינדשטראוס, זה עמד כנגדה - הוא לא הבין מדוע היא לא עשתה זאת מיד בתום כל אחד מהאירועים, או אפילו במהלכם, וראה בכך פגיעה במהימנות שלה.

דברים דומים קראנו בדצמבר 2018 בפסק דין של בית משפט השלום בירושלים. אומנם שם דובר על מקרה פחות קיצוני, שבו חיילת צעירה הוטרדה על-ידי שוטר כבן 40 במהלך משמרת לילה שהעבירו לראשונה יחד. אך גם שם קבע השופט פאול שטרק כי אמינותה של החיילת נפגעה בשל "עיכוב" של מספר ימים בהגשת תלונתה. וזאת, כאשר כבר ברור וידוע כי לנפגעות ולנפגעים, בטח צעירים בשנים, לוקח זמן לעכל ולעבד את הפגיעה, ולפעמים יעברו שנים לפני שהם ימצאו את הכוחות לספר את שאירע להם.

בנוסף, לאורך פסק הדין המזכה, השופט לינדנשטראוס אינו מפסיק להפנות שאלות מאשימות כלפי הנפגעת ושואל מדוע לא נעלה את חדרה? מדוע לא הלכה לישון אצל הוריה? מדוע נראתה צוחקת ועליזה בחלק מהזמנים בהם התרחשו האירועים? ועוד. כך גם בעניין החיילת. שם שאל השופט שטרק מדוע לא עזבה החיילת את הניידת לאורך כל הלילה? ואיך זה שנתנה לעצמה לנוח (עד כדי הירדמות) ליד הנאשם? כאן וגם שם בחרו שני השופטים בהאשמת הקורבן ובהטלת האחריות על הפגיעה על הצד הנפגע ולא על הצד הפוגע.

במבט לאחור ברור כי פסק הדין המזכה בפרשת שמרת לא היה אלא כתב אישום נגד הנפגעת. במקום לראות בה את מה שהיא - נערה צעירה הנתונה ללחצים חברתיים קשים ומנוצלת על-ידי חבורה של נערים בוגרים וחזקים ממנה, פיזית וחברתית - בחר השופט בכל להטוט משפטי אפשרי על-מנת להטיל ספק באמינותה וכדי לזכות את הנערים.

אומנם פסיקתו לא ניתנה בחלל ריק, והיא נסמכה על פסיקות והלכות קודמות אשר עסקו רבות בהאשמת קורבן, אך קיצוניות האירועים בשומרת חייבו חשיבה מחודשת. טוב שבית המשפט העליון הבין זאת בזמן אמת והפך את ההחלטה, תוך שהוא מכיר בזכותה של הנערה לנהל מערכות יחסים עם מי שהיא חפצה, ותוך שהוא מדגיש כי כאשר אישה אומרת לא - היא מתכוונת ללא.

בחלוף כמעט 3 עשורים מאז פסק הדין המזכה בעניין שמרת, נדמה שברור כבר כי הדינמיקה של פגיעה מינית היא מורכבת יותר וסבוכה יותר מפשעים "רגילים", ובתי המשפט משכילים להבין זאת פעמים רבות.

למרבה הצער, מדי פעם עדיין צצות פסיקות המוכיחות כי טרם הסתיימה העבודה בתחום, וכי עדיין לעתים עבור מערכות אכיפת החוק, נשים שמתלוננות הן קודם כל שקרניות - אלא אם עמדו ברשימת סטנדרטים בלתי אפשריים של "הנפגעת הטובה".

הכותבת היא מנהלת תחום מניעת הטרדה מינית באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל