בתחילת פברואר המליץ צוות בראשות משרדי המשפטים והאוצר להקים בישראל את "ארגז החול" הרגולטורי הראשון, שיפעל כסביבת ניסוי לחברות פינטק במטרה לעודד אותן לפעול מישראל. בכך מצטרפת ישראל למדינות כמו בריטניה, סינגפור ושווייץ.
רשות ניירות ערך צפויה לאפשר שימוש ב"ארגז חול" זה גם למיזמי בלוקצ'יין ולהנפקות של נכסים דיגיטליים. "ארגז חול" רגולטורי (regulatory sandbox) הוא סביבה מבוקרת, המאפשרת ליזמים ולחברות לבחון מוצרים, שירותים או מודלים עסקיים בלי לעמוד בכל הדרישות הרגולטוריות הקיימות, תוך צמצום חוסר הוודאות הרגולטורי.
במדינה כמו ישראל, שבה מבנה הרגולציה מבוזר, היתרון של "ארגז החול" הוא יצירת כתובת ממשלתית אחת (one-stop shop) לתחום, באופן שעשוי לצמצם את הנטל הכרוך בתיאום הביורוקרטי.
גרגר בתוך ארגז החול הגלובלי
אימוץ מסגרת של "ארגז חול" בישראל הוא צעד חשוב. בחמש השנים האחרונות הידרדרה ישראל 21 מקומות במדד ה-Ease of Doing Business של הבנק העולמי. בעידן הגלובלי, המרחב הרגולטורי נהפך למוצר שמדינות סוחרות בו, וחברות עושות "שופינג" ברחבי העולם. להסרת החסמים הרגולטוריים תפקיד קריטי בעיצוב מרחב טכנולוגי-תחרותי בישראל. ואולם, זהו רק הצעד הראשון.
ישראל היא שוק קטן, ולמיזמים טכנולוגיים שפעילותם לרוב גלובלית אין כדאיות כלכלית מספקת לפעול מתוכו. כדי לעודד מיזמים לפעול מישראל, "ארגז החול" צריך לכלול מנגנוני תיאום בינלאומיים ואפשרות לבצע פיילוטים חוצי-גבולות.
באחרונה הודיעה רשות ניירות ערך על השקת רשת GFIN (ראשי תיבות של Global Financial Innovation Network), שדרכה חברות יוכלו לתקשר עם רגולטורים זרים ולנווט בין מדינות. זהו תחילתו של מהלך מבורך, אבל ראוי להרחיב הסכמים גלובליים כאלה ולמסד מנגנון אוטומטי, שבמסגרתו מיזם שיפעל בתוך "ארגז החול" הישראלי יוכל להתנסות גם ב"ארגזי חול" של מדינות אחרות. בהיעדר מנגנון כזה, עלול ארגז החול המקומי לשמש בעיקר ענקיות טכנולוגיה כמו גוגל ואמזון, שמבקשות לחדור למרחב הדיגיטלי הישראלי, ולא מיזמים צעירים שרוצים לפרוץ מישראל החוצה.
לחשוב (גם) מחוץ לארגז
"ארגז החול" הישראלי צפוי לאפשר למיזמים הקלות והתאמות רגולטוריות לתקופה של עד שנתיים, שנועדה לאפשר גמישות חקיקתית. מדובר בתקופה ממושכת בהשוואה למקובל, למשל, בבריטניה ובסינגפור - שם מוקצבים הן למיזם והן לרגולטור תקופה של חצי שנה בלבד לסיים סבב של ניסוי טכנולוגי וקבלת החלטות ביחס לבשלות המוצר.
תקופת "ארגז חול" ארוכה אינה בהכרח יתרון: היא עלולה להפוך לחסם רגולטורי, להאריך את זמן ההגעה של המיזמים לשוק (time to market) ולפגום בכדאיותו של ארגז החול. במקביל, ראוי לחשוב על מסגרות המשך לליווי חברות שעוזבות את ארגז החול, לרבות מתן תמריצים להמשך פעילות מישראל.
"ארגז החול" הישראלי, בדומה למסגרות הקיימות בחו"ל, ממוקד במתן הקלות והתאמות רגולטוריות. כדי לחזק את הקשר לשוק המקומי, חשוב החיבור לפיילוטים טכנולוגיים עם גורמי ממשל ישראליים. רשות החדשנות התחילה להפעיל מסלולים כאלה, וראוי לחשוב כיצד לשלבם כחלק בלתי נפרד מארגז החול.
מודל "ארגזי החול" הישראלי מיועד, בינתיים, רק לסקטור הפינטק. שוק הפינטק הישראלי גדול באופן יחסי לגודלה של המדינה, בהשוואה בינלאומית, וברור הפוטנציאל הגלום בו. ואולם, לא די בכך: ראוי שייבנו סביבות ניסוי "בטוחות" לביצוע פיילוטים של הממשלה עם התעשייה במגוון רחב של תהליכים טכנולוגיים, שמשפיעים על תחומי חיינו, כמו רכב אוטונומי, ערים חכמות, פרטיות (privacy), בתים מחוברים, זהויות אלקטרוניות ועוד.
הקושי לצאת מהארגז הוא סימפטום שמאפיין, לא אחת, את האופן שבו פועלים מנגנוני ההסדרה ב"סטארט-אפ-ניישן". בישראל אנחנו טובים מאוד ביזמות, אבל חלשים בתכנון כוללני, הוליסטי וארוך טווח.
בעידן שבו רוב תחומי חיינו מקבלים ביטוי במרחב הדיגיטלי, ראוי שסוגיות אסטרטגיות-טכנולוגיות יהיו בקדמת השיח של מקבלי ההחלטות - ובראשן, כיצד תצליח ישראל לפרוץ את גבולות הסטארט-אפ-ניישן שבתוכם היא פועלת כיום.
הכותבת היא מנהלת המחקר של מכון חוגג לחקר יישומי הבלוקצ'יין בפקולטה לניהול ע"ש קולר באוניברסיטת תל אביב, ועמיתת מחקר בכירה במרכז לחקר סייבר באוניברסיטת חיפה
