זה אולי נשמע מוזר, אבל אוהד של מנצ'סטר יונייטד שגר באנגליה ורוצה לראות את המשחק של הקבוצה שלו בשבת בצהריים יהיה חייב ללכת למגרש. זה נכון גם לאוהד צ'לסי באנגליה, ארסנל, ווטפורד, טוטנהאם, אברטון ובעצם כל קבוצה אנגלית. הסיבה: מאז שנות השישים מתעקשים באנגליה לשמר את "חוק ההחשכה" (Blackout Rule) שקובע כי בשעה הראשית לקיום המשחקים באנגליה - ביום שבת בין 14:45 ל-17:15 - אסור לשדר כדורגל בטלוויזיה בכל רחבי אנגליה. אז מה עושים האוהדים? הולכים למגרש, קונים כרטיס, שותים בירה, מעודדים את הקבוצה.
תיכף נגיע לרלוונטיות לימינו, אבל בכל מקרה ההחשכה לא חלה רק על משחקי הליגה האנגלית. החוק קובע כי אסור להראות באנגליה כל שידור כדורגל מכל ליגה בעולם בשעות הללו. כלומר, אם ריאל מדריד וברצלונה ישחקו בקלאסיקו בשבת בצהריים - המשחק לא ישודר באנגליה. ומה עושים באנגליה כאשר משחק בליגה הספרדית או האיטלקית מתחיל בשעה 17:00 לפי שעון אנגליה? אין שום בעיה, מתחילים לשדר אותו רק מהדקה ה-15.
הסיבה היא כמובן כלכלית. לפני למעלה מחמישים שנה התגבר חשש בקרב קבוצות הליגות הנמוכות באנגליה כי לאור התפתחות השידורים בטלוויזיה שהחלו אז לתפוס תאוצה, אוהדים של הקבוצות המקומיות בליגות הנמוכות יעדיפו לצפות בטלוויזיה במשחקים בין ארסנל לליברפול ולא יגיעו למגרש. כך נחקק החוק האוסר על שידור כדורגל באנגליה, והוא מחזיק עד היום.
לטלוויזיה הייתה השפעה על דורות שלמים של אוהדים ועל המשחק. כאשר רופרט מרדוק, הבעלים של רשת SKY, רכש בתחילת שנות התשעים בסכומי עתק את זכויות השידור של הליגה האנגלית, הוא גרר תגובת שרשרת בכל הממלכה - באירלנד הבינו שאי אפשר יהיה להתחרות עם המותג של הליגה האנגלית והחליטו להפסיק לקיים משחקים בסופי שבוע. המשחקים עברו להיות משוחקים בימים שישי ושני. SKY, כחלק מהניסיון לפצות על הנזק שגרמה, השתתפה לפי דיווחים בעלויות התקנת התאורה במגרשים באירלנד כדי שניתן יהיה לשחק בשעות הערב.
חגיגת סופ"ש לאוהדי הכורסא
גם בישראל אנחנו חיים עם ההשלכות של שידורי הכדורגל באירופה. הזכיינים, בעיקר חברת צ'רלטון, שהביאו לישראל את שידורי הכדורגל האירופי הפכו את הכדורגל הישראלי לסחורה סוג ג'. מאחר וכיוםן הם המממנים הגדולים של ליגת העל הישראלית, באמצעות רכישת זכויות שידור, הם מעדיפים לתת לציבור הצופים בבית ליהנות מכדורגל אירופי בשעות הצהריים הנוחות. כך החלה הסחורה הישראלית הפגומה להתפזר על שעות לא שעות וימים לא ימים. מכאן נוצר מצב אבסורדי: הקהל הישראלי מקבל בשעה הקלאסית של צהרי יום שבת משחקים מהליגה האנגלית בטלוויזיה. את המשחקים המקומיים מבריח הזכיין לשעות המאוחרות של שבת (20:30) או אל מחוץ לסוף השבוע, עד יום שני בערב - והאוהד הישראלי כבר מעדיף לוותר, לשבת בבית, הכי הרבה יראה בטלוויזיה.
נכון להיום נהנה אוהד הספורט הישראלי במהלך סוף שבוע (שישי-שבת) משפע טלוויזיוני שנדיר למצוא יותר ממנו. בסופשבוע סטנדרטי אחד משודרים בישראל בערוצי הספורט השונים לעתים מעל 30 משחקי כדורגל בשידור ישיר, החל מליגת הנוער ביום שישי ועד למשחקי הליגה הספרדית המאוחרים מאוד במוצאי שבת. ואם כך, בשביל מה ללכת למגרש?
שעות המשחקים בישראל היא סוגיה מורכבת ובעייתית. כפי שפרסמו כאן ב"גלובס" בשבוע שעבר, ראשי הקבוצות הגדולות בישראל - מכבי חיפה ומכבי ת"א - מבקשות ממינהלת הליגה להפסיק ולשחק בשעות הערב ולעבור לשעות אחר הצהרים בשבת מתוך הנחה כי ימשכו יותר אוהדים צעירים ואוהדים בכלל.
אבל השאלה היא אחרת: אם באנגליה אוהדי הכדורגל לא יכולים לראות את כל המשחקים בטלוויזיה, אלא רק חלק מצומצם, מדוע הגענו בישראל למצב שבו כל המשחקים צריכים להיות משודרים? גורם באחת מקבוצות ליגת העל טוען כי "העובדה שזכייני השידור השתלטו כאן על הכדורגל היא זאת שמונעת מאוהדים לבוא לצפות במשחקים". עם כל הכבוד, בשביל מה צריכה צ'רלטון לשדר משחק בין מכבי פתח-תקווה לעירוני קריית שמונה, או חדרה נגד הפועל רעננה? מה נותן משחק כזה לצ'רלטון אם גם ככה אף אחד לא רואה אותו. לקבוצות הוא בוודאי לא נותן, מלבד העובדה שהן מפסידות קהל פוטנציאלי שהיה אולי מגיע בטעות למשחק, קונה כרטיס, נותן לקבוצה אווירה יותר ביתית ותומכת.
הטענה היא שמינהלת הליגה רוצה "למקסם את הזכויות" במכרז השידורים. רצתה להציע חבילה עבה של שידורים שמאפשרת לזכיין כמה שיותר משחקים וככה תגרום לו להציע יותר כסף. זו בדיוק הבעיה. הפחד המתמשך של הרגולטור, בזמנו ההתאחדות לכדורגל ואחר כך מינהלת הליגה, אומר גורם בכדורגל הישראלי, הוא זה שנתן בסופו של יום לצ'רלטון ולערוץ הספורט לקבוע את השעות ולהגלות את הכדורגל הישראלי אל מחוץ לשעות הצפייה, ועל הדרך גם חיסל את הרצון של הקהל לבוא למגרשים.
החולצה של הרגולטור היא לא רק מול זכייני השידור. למשל, המשחק המסיים של המחזור שנדחק ליום שני בגלל הרצון של הטוטו לזכות בעוד יום הימורים מליגת העל. זאת למרות שהכסף שמגיע מהטוטו צומצם משמעותית בשנים האחרונות. איזה אבא שפוי ייקח את הילד שלו באמצע השבוע למשחק ליגה שמתחיל ב-20:30?
יאיימו לא להיכנס למכרז? שיאיימו
במינהלת הליגה מודעים לבעיית השעות ורומזים כי בכוונתם לפתור אותה במכרז הקרוב. אבל מה לגבי יצירת מנגנון שידחוף את הקהל למגרשים ויקטין את החשיפה בטלוויזיה? כאן נראה שהחשש מאי הצלחה לשחזר את המכרז האחרון (126.5 מיליון שקל לעונה) מהלך אימים על המינהלת. את המנדט שלה לנהל את הליגה היא הרוויחה בזכות הכסף שהביאה מזכויות שידור.
כששידרו כאן בסוף שנות התשעים רק משחק מרכזי ותוכנית סיכום מחזור זה היה מספיק אטרקטיבי כדי שגופי שידור ייכנסו עם הרבה כסף. כל יתר המשחקי שוחקו בצהריים ולא שודרו. אז בואו לא נלך לימי האבן, אבל אפשר להסכים שלזכיין אין שום צורך ביותר משלושה משחקים גג לשידור. כשבאו ל-SKY והציבו בפניהם עובדה בתחילת עונה שאת כל משחקי יום שבת בצהריים, שזה כמעט מחצית מהמשחקים, הם לא יוכלו לשדר; שהם לא יוכלו לשדר בשבת בצהריים את ארסנל-צ'לסי; או את מנצ'סטר יונייטד-ווסטהאם. מה עשתה SKY, הפסיקה לשדר את הכדורגל שממנו היא מתפרנסת? שילמה פחות כי אין בחבילה בשר, ותסתכן באובדן הזכויות ליריבה BT, או לאמזון?
מה יעשו צ'רלטון וערוץ הספורט אם יאפשרו להם לשדר רק שלושה משחקים מליגת העל? יסרבו להיכנס למכרז וישאירו את הכדורגל הישראלי - עדיין האופציה הטובה ביותר לרצועת השידור הספורטיבית של סוף השבוע - למתחרים?
"חוק ההחשכה" האמריקאי - לא נמכרו כל הכרטיסים? אין שידור בטלוויזיה
מלבד אנגליה, גם סקוטלנד ומונטנגרו מפעילות מנגנון "החשכה" טלוויזיוני בשעה הראשית של משחקי סוף השבוע, על מנת לגרום לקהל להגיע למגרשים ולא להישאר בבית. גם אופ"א הפעילה רגולציה שלא התירה לקיים משחקי כדורגל באירופה בזמן שמשוחקים משחקי הצ'מפינונס ליג והליגה האירופית.
אבל החוק המשמעותי מכולם הוא זה הקיים בליגת הפוטבול האמריקאית (ה-NFL). מאז 1973 קיים חוק שמונע שידור של משחק פוטבול לצופים בשוק המקומי, במידה ו-72 שעות לפני תחילת המשחק לא נמכרו לפחות 85% מהכרטיסים למשחק. החוק יצר מצב כי בעונות מסוימות קבוצות חלשות לא שודרו כמעט לחלוטין עבור צופי הטלוויזיה המקומיים, מאחר ולא נמכרו הכרטיסים למשחק. החוק הזה הגיע עד לדיונים בקונגרס, ולהתערבות של הנשיא ברק אובמה, וב-2014 הצביעו בעלי הקבוצות נגד החוק. אבל גם אחר כך ניתנה לליגה האפשרות על בסיס שנתי לבחון את המצב, וכך הוא נמשך גם בשנים שלאחר מכן.
