חברי הקונגרס האמריקאי/ צילום : רויטרס Jim Young
בסתיו 2011 המתינו חברות הסלולר ובראשן AT&T בציפייה דרוכה לאישור חוק בבית הנבחרים שהיה אוסר על מדינות ועל רשויות מקומיות להטיל מיסים מסוימים על שירותים סלולריים. בחודשיים שלפני ההצבעה עובדים של AT&T ושל חברת הטלפונים ורייזון מכל רחבי המדינה שלחו יותר מ-200 צ'קים אינדיבידואליים בסך כולל של יותר מ-180 אלף דולר לקופות הבחירות של חברי קונגרס שונים.
יום לפני ההצבעה קופת הבחירות של יו"ר בית הנבחרים דאז, ג'ון ביינר, קיבלה 32 צ'קים ממנהלים בחברות סלולר, מהם 28 ב-AT&T ובסך כולל של 40,000 דולר. ביום ההצבעה 28 עובדים מוורייזון שלחו 28 צ'קים נפרדים לוועדת הבחירות של חברי קונגרס שונים.
האם החוק ההוא עבר בקונגרס? כמעט מיותר להגיד שכן.
זוהי כמובן רק דוגמה קטנה. ל-AT&T פעילות נמרצת ושוטפת בוושינגטון. בשנת 2018 היא הוציאה כמעט 8 מיליון דולר על תרומות ועוד כ-18.5 מיליון דולר על לובינג, שאותם היא חילקה באופן כמעט שווה בין עשרות רבות של מתמודדים בסנאט ובבית הנבחרים. לחברה יש גם פאק (PAC - political action committee), גוף המגייס כסף במטרה לתמוך במועמדים לקונגרס או למנוע את בחירתם. רוב הפאקס מייצגים חברות, עסקים ואיגודים מקצועיים.
במערכת הבחירות של 2018 הפאק הזה גייס כ-2.7 מיליון דולר ממאות מנהלים ועובדים בחברה, ותרם את הסכום בתרומות של בין 4,000 ל-10,000 דולר לכמאה חברי בית הנבחרים.
הכסף הגדול המסתובב בוושינגטון די.סי מבוקש אפוא על ידי הנבחרים לא פחות מאשר התורמים מעוניינים לתרום אותו. החוק האמריקאי אומנם טרח והגביל את אפשרויות התרומה לחברי הקונגרס ולמפלגות שונות, אך וושינגטון ועסקניה המציאו לא מעט דרכים לעקוף את החוק בחמישים גוונים של אפור כדי להצליח להזרים מיליונים של תרומות לצורך השגת יעדים שונים.
איך זה עובד?
הרשות המחוקקת של הממשל הפדרלי בנויה משני בתים - הסנאט הוא הבית העליון ובית הנבחרים הוא הבית התחתון. לשני הבתים יחד קוראים הקונגרס.
בסנאט 100 נציגים, שניים מכל מדינה, אשר נבחרים לקדנציה של שש שנים. בכל שנתיים שליש מהסנאטורים מסיימים את תקופת כהונתם ועומדים לבחירה מחודשת. בבית הנבחרים 435 נציגים, אשר מחולקים בין המדינות לפי גודל האוכלוסייה, ונבחרים באזורי בחירה אזוריים אחת לשנתיים. מכאן שמדינה רבת אוכלוסין שולחת משלחת גדולה לבית הנבחרים, לקליפורניה למשל 53 מושבים בבית הנבחרים, והיפוכו במדינה דלת אוכלוסין, לוויומינג ולאלסקה למשל רק נציג אחד בבית הנבחרים.
לשני הבתים סמכויות משלימות ובלעדיות. כך למשל לסנאט יש הסמכות לאשר או לדחות מינויים של הנשיא כמו מינוי שופטים פדרליים. בית הנבחרים, לעומת זאת, הוא המוסמך בלעדית להתחיל בהליך של חקיקת חוקי תקציב וכספים למיניהם.
המרוץ האינסופי למימון הבחירות
מטרתו הראשונה של כל פוליטיקאי היא להיבחר. עלות הבחירה הלכה והאמירה עם השנים. בשנת 1990, למשל, הסכום הממוצע שהוציא חבר סנאט שנבחר הייתה כ-4 מיליון דולר. בשנת 2016 עמד הסכום על כ-12 מיליון דולר. מחיר מושב בבית הנבחרים גם הוא עלה. בעוד שבשנת 1990 הוציא חבר שנבחר כ-350 אלף דולר בממוצע, הרי במערכת הבחירות של 2016 הסכום טיפס לכ-1.4 מיליון דולר.
הואיל וחבר בית הנבחרים עומד לבחירה כל שנתיים ובנוסף גם עלול להתמודד בפריימריז (שגם נחשבים למערכת בחירות), הרי שהוא במרוץ מתמיד לגייס כספים. במרוצים פתוחים, שבהם יש למועמדים משתי המפלגות סיכוי של ממש לנצח, העלות גבוהה פי כמה. כך למשל בבחירות 2018 עלה המרוץ לסנאט לשני המתחרים בטקסס יותר מ-125 מיליון דולר, ובפלורידה יותר מ-116 מיליון דולר.
המערכה על חמשת המושבים היקרים בבית הנבחרים עלתה בסך הכול לשתי המפלגות כמעט 140 מיליון דולר, ועשרת המושבים היקרים עלו יחדיו כ-250 מיליון דולר. בסך הכול עלו הבחירות בשנת 2018 (שבה לא התקיים מרוץ לנשיאות) יותר מ-5.6 מיליארד דולר. לשם השוואה, בשנת 1998, שבה גם לא התקיים מרוץ לנשיאות, עמד תג המחיר על כ-1.5 מיליארד דולר. גם בהתאמה למדד העלות כמעט הוכפלה (ראו גרף).
המשימה לגייס את ים הדולרים הזה מוטלת על המועמדים וכן על הנהגת המפלגה, והם אינם מפסיקים אף לרגע. כאמור חוקי הבחירות בארה"ב, שנחקקו ב-2004, מטילים הגבלות קשות על הסכומים שמתמודד יכול לגייס, והם עומדים היום על 2,800 דולר תרומה של אדם יחיד למועמד. מתמודדים אינם יכולים לפי חוק זה לקבל תרומות מחברות, איגודים מקצועיים או ארגונים אחרים.
המועמדים כן רשאים לקבל תרומות מגופים נוספים, כמו פאקס. סך התרומות המותרות מפאקס נעות בין 2,800 ל-5,000 דולר. תרומות מהמפלגה המקומית או הארצית מוגבלות אף הן, והסכומים נעים בין 100 ל-150 אלף דולר לשנה. כיום קיימים יותר מ-8,000 פאקס.
חשבון פשוט מגלה כי מועמד המבקש לגייס יותר מ-2 מיליון דולר, העלות המינימלית של הבחירות, יצטרך לקושש אותם, ממש כך, מאלפי תורמים ממחוז הבחירה שלו. נס כזה בדרך כלל אינו קורה.
למשל, יו"רית בית הנבחרים, ננסי פלוסי מסאן פרנסיסקו, פוליטיקאית ותיקה ומוכרת המתחרה באזור שכולו דמוקרטי וזכתה ל-87% מהקולות, הצליחה לגייס רק כ-32% מקרן הבחירות שלה מתורמים שתרמו מתחת ל-200 דולר כל אחד.
הממוצע הארצי אינו שונה. למעט מקרים מאוד יוצאי דופן, כמו כשברני סנדרס רץ לנשיאות, התורמים "הקטנים", אלו שתרמו מתחת ל-200 דולר כל אחד, תרמו רק 29% מהכספים שניתנו למועמדים, לפאקס ולמפלגות במרוץ לקונגרס ב-2018.
בשנת 2010 נפל דבר. פסק הדין של בית המשפט העליון פתח ערוץ נוסף, בלתי מוגבל בהיקפו, לתרומות פוליטיות. בהחלטתו קבע בית המשפט כי אף שחברות, איגודים מקצועיים וארגונים אחרים אינם יכולים לתרום לקופות של מועמדים ספציפיים, הם יכולים להקים ארגון משלהם אשר ישקיע ויקדיש כסף לכל מטרה פוליטית אשר בה יחפוץ, לרבות תמיכה במועמדים, ובלבד שלא יעבוד בתיאום או יקבל הוראות ממועמד כלשהו או ממטה הבחירות שלו. בית המשפט קיבל את הטענה כי חסימת האפשרות של ארגונים וחברות לקדם מטרות או אישים פוליטיים היא הגבלה אסורה על חופש הביטוי ולפיכך סותרת את החוקה.
ארגונים כאלו צצו ועלו מיד, וכינויים הוא סופר-פאקס. הם אינם מוגבלים בכמות הכסף שהם מגייסים מחברות, מאיגודים, מארגונים או מאנשים פרטיים, והם הפכו בתוך שנים בודדות לצינור המרכזי להזרמת כסף לוושינגטון. קרוב ל-4,000 סופר-פאקס רשומים היום ב"וועדת הבחירות הפדרלית", והם גייסו עד היום כ-1.8 מיליארד דולר, מתוכם כ-50%, מיליארד דולר, מ-11 אנשים בלבד - 5 דמוקרטים, 5 רפובליקאים ועצמאי אחד, והוציאו כ-1.1 מיליארד דולר במערכת הבחירות של 2016 לבדה.
לא כל הכסף יוצא על בחירות
כסף שמיועד לבחירה מחדש הוא מטרה נאה ללא ספק, אך אין שום סיבה שבהזדמנות חגיגית שכזו הכסף לא ישמש למטרות אחרות. בשנת 2010 פירסם הארגון ללא מטרת רווח "אזרחים למען אחריות ואתיקה בוושינגטון" דוח מפורט, ובו הדגים כיצד במערכות הבחירות של 2008 ו-2010 90 חברי בית הנבחרים (כמחצית מכל מפלגה) שילמו לבני משפחה דרך קרנות הבחירות והפאקס. המצטיין שבהם, חבר קונגרס רפובליקאי מקליפורניה, שילם לאשתו מקופת הקמפיין שכר של כ-240 אלף דולר.
14 חברי בית הנבחרים אפילו הלוו לקמפיין שלהם כסף וחייבו בריבית נדיבה את קופת הבחירות ואת הפאק. המצטיין שבהם היה חבר קונגרס דמוקרטי מקליפורניה, אשר שילם לעצמו מהתורמים ריבית מקובלת בשיעור של 64%. הדוח פירט עוד ועוד מקרים של החזרי הוצאות, לרבות על ביגוד וחשבונות שהייה בבתי מלון, בשיעורים של עשרות ולעיתים מאות אלפי דולרים.
הבוננזה שמסתתרת בדלתות המסתובבות
אך תרומות למערכת הבחירות ומימון טובות הנאה אינם המטרה האולטימטיבית של פקידי וושינגטון. הכסף הגדול באמת של הנבחרים, הפעילים הפוליטיים והפקידות הפוליטית הבכירה בדי.סי בא דווקא מהתפקידים שהם מקבלים לאחר שעזבו את משרתם הממשלתית. לטכניקה הזו קוראים "דלתות מסתובבות".
מאות חברי בית הנבחרים וסנאטורים, כמו גם עובדיהם הבכירים, וכן בעלי תפקידים בכירים ברשות המבצעת, יוצאים ובאים הלוך ושוב בין הרשויות הממשלתיות השונות לבין הסקטור הפרטי ולארגונים המבקשים לרכוש השפעה בוושינגטון.
על אף שהחוק באמריקה דורש תקופת צינון קצרה בטרם יוכל חבר קונגרס לפנות אל חבריו לשעבר כלוביסט, רבים מוצאים מקלט בתקופת הצינון כ"יועצים אסטרטגיים".
מבין חברי הקונגרס שעזבו את משרתם בינואר 2017, כ-46% הפכו לעובדי חברות לובינג, כ-23% הפכו ללוביסטים עבור לקוחות ספציפיים ו-4% עברו לעבוד בפאקס, כלומר 73% מהפורשים מרצון או מאונס עברו לעבוד עבור הכסף הגדול בוושינגטון די.סי. אין צורך לומר מה עובדה זו משדרת לחברים שעדיין מכהנים.
לחברי הקונגרס שבשירות תעשיית הלובינג נוספו מאות בעלי תפקידים בכירים בקונגרס, עוזרים ויועצים לשעבר, וכן בכירים מהזרוע המבצעת, 788 בכירים בוגרי ממשל אובמה, 328 בכירים מממשל טראמפ, 1,031 בכירים מממשל בוש ו-1013 בוגרי ממשל קלינטון. ואלו הם רק האנשים שטרחו להירשם כלוביסטים, שכן החוק קובע כי אם אדם אינו מקדיש יותר מ-20% מזמנו לעבודה כלוביסט, הוא אינו חייב להירשם ככזה.
כך למשל היה עם ניוט גינגריץ', יו"ר בית הנבחרים לשעבר, שלא היה רשום כלוביסט. גינגריץ', שהיה גם פרופסור להיסטוריה, קיבל מיליון דולר מענקית המשכנתאות פרדי מאק. כאשר נשאל עבור מה קיבל את התשלום, ענה כי "נתתי להם ייעוץ... ייעוץ כהיסטוריון".
והנה לכם המדינה העמוקה, חבורה הנעה בין זרועות השלטון השונות, בין וול סטריט למשרד האוצר וחוזר חלילה, העוברת מזרועות הממשלה לשמש כמשרתת הכסף הגדול בוושינגטון די.סי, והדואגת לקנות טובות והטבות מחברים שבעוד שנים ספורות יצטרפו גם הם לתעשיית הלובינג.
תמנון רב זרועי ושמו סיטיגרופ
היטב סיכמה את העניין כולו הסנאטורית אליזבט וורן בנאום בסנאט שבו התנגדה לחוק שהוצע על ידי הנשיא אובמה: "אדוני הנשיא, בשנים האחרונות וול סטריט רכשה השפעה עצומה במסדרונות השלטון, אך סיטיגרופ עלתה על כולם. האחיזה שלהם בקרב קובעי המדיניות בממשל היא ללא תקדים.
"הנה כמה דוגמאות: שלושה מארבעת שרי האוצר האחרונים, שכיהנו תחת נשיאים דמוקרטיים, היו בעלי קשרים קרובים לסיטיגרופ. לרביעי הציעו את תפקיד מנכ"ל סיטי אך הוא סירב. סגן יו"ר הפדרל ריזרב הוא בוגר סיטיגרופ, סגן שר האוצר לעניינים בינלאומיים הוא בוגר סיטיגרופ".
הסנאטורית וורן המשיכה ופירטה עוד כעשרה בעלי תפקידים בכירים בממשל, כולם בוגרי סיטיגרופ, וסיכמה: "בזמן חקיקת חוק דוד-פרנק (לרפורמה במערכת הבנקאית לאחר 2008 - ח.ש.) הייתה תמיכה דו מפלגתית בתיקון לחוק שהיה מפצל את סיטיגרופ, אך היא זכתה לאופוזיציה חריפה בברית בין וול סטריט לבוגרי וול סטריט שבאוצר וכך נפלה, והיום סיטיגרופ חזקה וגדולה מתמיד".
סיטיגרופ לא רק שותלת בוגרים בזרועות הממשל, היא גם זורעת כסף. הילארי קלינטון למשל זכתה לתרומות של מאות אלפי דולרים מסיטי, וקרן קלינטון קיבלה תרומות של בין 1 מיליון ל-5 מיליון דולר ממוסדות בנקאיים שונים, כולל גולדמן זאקס וסיטיגרופ. זאת בנוסף לתשלומים אישיים שהועברו לביל קלינטון , כפי שדווח לא אחת בתקשורת האמריקאית.
הכסף הגדול, יציר תקופת החוב האינסופי וכסף הפיאט, המיוצר על ידי המערכת הבנקאית ללא הגבלה מאז 1971, הפך לתמנון רב זרועי בוושינגטון, לשמחת המקבלים והנותנים כאחד, תוך התעלמות מוחלטת מציבור האזרחים הכללי ומהדורות הבאים, שעה שהוא הופך את הדמוקרטיה האמריקאית לפסאדה.
כך הגיעה אם הדמוקרטיות למה שהזהיר מפניו לפני יותר מ-200 שנה אחד מהמבריקים שבאבות המייסדים, תומס ג'פרסון: "אם העם האמריקאי יאפשר אי פעם לבנקים לשלוט בייצור הכסף... סופו שהבנקים והמוסדות שיגדלו סביבם ישללו מהאנשים את כל רכושם עד שהם יתעוררו חסרי כול ביבשת שכבשו אבותיהם... אני מאמין כי מוסדות בנקאיים מסוכנים לחירותנו יותר מאשר צבאות אויב".
ואכן, שום אויב חיצוני לא עולל לחירות ולדמוקרטיה האמריקאית את מה שהכסף הגדול והמוסדות הבנקאיים הצליחו לעולל להן מאז שנות השמונים של המאה שעברה.
הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. מחבר הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com