השופט יצחק עמית / צילום: רפי קוץ
המדינה ונתיבי ישראל (החברה הלאומית לתשתיות לאומיות) לא יידרשו לשלם "פיצויי סבל" לעשרות בעלי קרקעות בגין הפקעת המקרקעין שלהם בשנות ה-90. כך קבע אתמול (א') ביהמ"ש העליון, שקיבל את הערעורים שהגישו המדינה ונתיבי ישראל על שורת פסקי-דין שניתנו בבתי-המשפט המחוזיים, ואשר במסגרתם חויבו הנתבעות לפצות בעלי קרקעות בגין הפקעת חלק מהמקרקעין שלהם.
ההלכה, שמסירה מעל כתפי המדינה וחברת נת"י עול כספי בהיקף של עשרות-מיליונים ויותר, שהושת עליהן בביהמ"ש המחוזי, מבהירה באופן סופי את המקרים שבהם המדינה כן תפצה בעלי קרקעות מופקעות ב"פיצויי סבל", מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943.
השורה התחתונה של ההכרעה היא - כי המדינה אינה חייבת לפצות את בעלי הקרקעות שקרקעותיהם הופקעו לפני 2005. להערכת המדינה ונת"י, בעקבות ההלכה, מחלוקות רבות שמתנהלות בימים אלה בבתי-המשפט באותו עניין, ודרישות רבות ל"פיצויי סבל" שהגישו בעלי קרקעות מופקעות - צפויות להידחות כעת, ובכך לחסוך עשרות-מיליונים רבים נוספים למדינה.
השאלה שהוכרעה בבית-המשפט העליון הייתה - מתי תפצה המדינה בעלי קרקעות מופקעים ב"פיצויי סבל", כאשר אינם זכאים לפיצויי ההפקעה הרגילים מכוח החוק. פיצויים אלה עוגנו בסעיפים 7-8 ל"פקודת הדרכים" הקובעים, כי בעל קרקע מופקעת אינו זכאי לקבל פיצויים, אלא אם כן היה שטח הקרקע שנלקח גדול מרבע השטח הכולל של החלקה שממנה נלקח; ובתנאי שהוכח כי אם לא ישולמו לו פיצויים - ייגרם לו סבל.
אם הוכח, שנגרם לנפקע "סבל" עקב אי-תשלום פיצוי בגין הפקעת הרבע הראשון של החלקה שלו, רשאי שר התחבורה, לפי שיקול דעתו, להעניק פיצויים, תוך התחשבות בנסיבות העניין. המשמעות של פיצויי סבל היא, מתן פיצוי "מהמטר הראשון" (ליתר דיוק, מהמ"ר הראשון).
הלכות משפטיות לאורך השנים
ב-2010 פורסם החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), ולפיו בוטלה פקודת הדרכים. אולם במסגרת התיקון נקבעה הוראת מעבר, שלפיה פקודת הדרכים תוסיף לעמוד בתוקף ביחס לקרקעות אשר הודעה בדבר הפקעתן פורסמה טרם כניסתו של התיקון לתוקף. זה היה המקרה העובדתי בכל הערעורים שהגיעו לביהמ"ש העליון - ולכן מכוח הוראת המעבר חלה בעניינם פקודת הדרכים.
אך אם נדמה היה, שבכך תם הסיפור ובעלי הקרקעות זכאים לפיצויי סבל, מסתבר שזה לא כל-כך פשוט. ההכרעה ששללה מבעלי הקרקעות המופקעים את הפיצוי עברה דרך הלכות משפטיות שניתנו לאורך השנים, ושרטטו את גבולות הענקת "פיצויי סבל". שתי ההלכות המשמעותיות ביותר, שניתנו בעניין זה על-ידי ביהמ"ש העליון, מכונות "הלכת רוטמן"- משנת 2012; ו"הלכת פארן" - שניתנה במארס אשתקד.
ב"פסק-דין רוטמן" נקבעה הלכה חדשה לגבי סעיף 7 לפקודת הדרכים, לטובת בעלי הקרקעות, שלפיה כאשר הופקע חלק מחלקת אדמה לצרכים כלל-ארציים, או כלשון פסק-הדין, לשימוש שאינו קהילתי (וכאלה הן הפקעות מכוח פקודת הדרכים), ויתרת החלקה שלא הופקעה, לא הושבחה - אזי סמכות הרשות של השר להעניק פיצויי סבל הופכת לסמכות שבחובה.
עוד נקבע, כי רק מקום שבו חלה השבחה בחלק הנותר בידי הבעלים, מסור שיקול-דעת לשר. במילים אחרות, פסק-הדין בעניין רוטמן קבע פיצוי "מהמטר הראשון" גם בהפקעת חלק מהמקרקעין מכוח פקודת הדרכים, ולא רק בהפקעת המגרש כולו. זאת, כאשר אין השבחה של החלק הנותר, וההפקעה נעשתה לצרכים כלל-ארציים.
הלכת רוטמן יצרה למעשה מציאות חדשה לטובת בעלי הקרקעות, אך לא נקבע בה אם תחולתה של ההלכה החדשה היא רטרוספקטיבית (ההלכה חלה אחורה) ופרוספקטיבית (חלה קדימה, מכאן ולהבא), או פרוספקטיבית בלבד. לכן, בעקבות פסק-הדין בעניין רוטמן גיבשה המדינה קריטריונים לבחינת הזכאות לתשלום פיצויי סבל, כאשר בסעיף 5 לאותם קריטריונים נקבע, כי הלכת רוטמן תחול שבע שנים לאחור מיום נתינתה.
העליון הפך את הכרעות המחוזי
ואז הגיעה ההלכה האחרונה והמשמעותית בתחום: "הלכת פארן", שהייתה גם זו שהובילה להכרעה נגד עשרות בעלי הקרקעות. בהלכת פארן נקבע, כי סעיף 5 לקריטריונים שנקבעו על-ידי שר התחבורה תקף, וכאשר תפיסת החזקה מכוח פקודת הדרכים נעשתה למעלה משבע שנים לפני שניתן פסק-הדין בעניין רוטמן, לא תחול עליו הלכת רוטמן - ולכן אין חובה להעניק לבעלי הקרקעות פיצויי סבל.
על הלכות אלה הסתמכו ארבעה זוגות של ערעורים מאוחדים, שהגישו לביהמ"ש העליון המדינה ונת"י מצד אחד, ובעלי קרקעות מופקעות מצד שני. הערעורים סבבו סביב ארבעה פסקי-דין של בית-המשפט המחוזי שניתנו לפני שניתן פסק-הדין בעניין "פארן" בבית-המשפט העליון, וערעור נוסף שאוחד עימם על פסק-דין שניתן לאחר פסק-הדין בעניין "פארן".
בפסקי-הדין של בתי-המשפט המחוזיים, התקבלה טענתם של בעלי המקרקעין כי יש להעניק להם "פיצויי סבל" לאור "פסקת/הלכת רוטמן", וכי היות שפסק-הדין אינו מגביל את התחולה לאחור של הפיצויים אין להטיל עליהם את המגבלה של 7 השנים, שנקבעה בקריטריונים של המדינה.
אך ביהמ"ש העליון הפך את כל ההכרעות הללו, וקיבל את עמדת המדינה ונת"י, שלפיה "הלכת רוטמן", שבה נקבעה חובת המדינה להעניק פיצויי סבל לנפקעים, מוגבלת בתחולה שלה לאחור ל-7 שנים בלבד, כפי שנקבע בקריטריונים של המדינה.
השופט יצחק עמית, בהסכמת השופטים יעל וילנר ועופר גרוסקופף, קבע כי על כל ארבעת זוגות הערעורים, שהוגשו על-ידי המדינה ונתיבי ישראל בנפרד, להתקבל מן הטעם הפשוט - שכולם זהים בנסיבותיהם להפקעה שנדונה והוכרעה בעניין פארן: "מדובר בהפקעות לפי פקודת הדרכים; החזקה במקרקעין נתפסה למעלה משבע שנים לפני מתן פסק-הדין בעניין רוטמן; לבעלי המקרקעין שולם רק בגין השטח העודף על 25% הראשונים; גם במקרים שלפנינו טענו בעלי המקרקעין בערכאה קמא, כי קריטריון 5 אינו חוקי ואינו עולה בקנה אחד עם הלכת רוטמן".
עוד נקבע, כי מאותה סיבה, יש לדחות את הערעור שהוגש על-ידי הנפקעים נגד פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי שניתן לאחר פסק-הדין בעניין פארן.
השופט כתב כי "למעשה, ניתן לתמוה על עמדתם של הנפקעים, אשר לפחות חלקם הסכימו בשעתו להתלות את הערעורים עד למתן פסק-דינו של בית-משפט זה בעניין פארן. תביעותיהם של כל המשיבים-הנפקעים שלפנינו התקבלו בבית-המשפט המחוזי, בהתבסס על 'הלכת רוטמן' ואין חולק על כך שהם עומדים בתנאי הלכת רוטמן. ברם, סעיף 5 לקריטריונים, שתוקפו אושר בעניין פארן, קבע כי תחולתה של הלכת רוטמן היא לגבי מקרקעין שהחזקה בהם נתפסה במהלך שבע השנים שקדמו להלכה זו. קרי, מקרקעין שנתפסו מיום 14.5.2005 ואילך. בכל הערעורים שלפנינו, המקרקעין נתפסו מכוח צווי הכרזה לפי פקודת הקרקעות, לפני תאריך 14.5.2005".
מעבר לנדרש התייחס השופט גם לטענה שהעלו חלק מבעלי הקרקעות, שטענו כי בעניין פארן, בית-המשפט לא נתן משקל לזכות הקניין על-פי סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולפסקת ההגבלה בסעיף 8 לחוק היסוד. "טענה זו מבקשת לקעקע למעשה את פסק-הדין בעניין פארן, שהרי בית-המשפט המחוזי שדן בעניין פארן סמך יתדותיו גם על חוק היסוד. מכל מקום, זכות היסוד החוקתית לקניין לא נעלמה מעיני בית-המשפט בעניין פארן: 'אכן, זכותו של הפרט לתשלום פיצויים בעקבות הפקעה מוכרת בשיטתנו המשפטית והיא נגזרת ממעמדה של זכות הקניין כזכות יסוד'".
בא-כוח נת"י: "חיסכון של עשרות-מיליוני שקלים
לדברי עו"ד דודו כחלון, שייצג את נתיבי ישראל בערעורים, "מדובר בחיסכון של עשרות-מיליוני שקלים ואף יותר למשלמי המיסים.
"השאלה המשפטית שנדונה בעליון הייתה האם להלכת רוטמן יש תחולה רטרוספקטיבית, האם היא חלה לאחור ללא הגבלת זמן, או שמא היא מוגבלת לאותם 7 שנים שנקבעו בקריטריונים של המדינה. ביהמ"ש קבע בפסק-הדין שאין תחולה רטרוספקטיבית לאחור של פסק-דין רוטמן, אלא תחולה מוגבלת בזמן. כתוצאה מכך נופלות כעת הרבה מאוד תביעות משפטיות שתלויות ועומדות, ואשר מתייחסות לפיצויי סבל בגין הפקעה, ומתייחסות לתקופה שמעבר ל-7 שנים.
"פסקי-הדין של העליון מבוססים על הלכת פארן, שאמרה שסעיף 5 לקריטריונים, סביר הגיוני ומידתי ועומד בסטנדרטים של כללי מנהל והשר מוסמך לקבל אותה. בעלי קרקעות רבים חשבו שגם לאחר הלכת פארן עדיין נותר פתח למחלוקת סביב הסעיף הזה לקריטריונים, אך כעת הובהר סופית כי אין פתח למחלוקת, ולא נותר ספק בנוגע לכך שאין חובה לשלם את פיצויי הסבל מעבר ל-7 שנים לפני הלכת רוטמן".