מנחם בגין הוא ללא ספק הנפקד הכי נוכח במערכת הבחירות הנוכחית. ראש הממשלה הראשון של הימין - עוטה הילת עבר, עם המשקפיים עבי המסגרת והחזות הגלותית - הפך לגיבור המערכת, מושא להשוואה. משה כחלון הצטלם לקמפיין שלו כשדמותו של בגין נישאת מעליו, כמי שסומך עליו את רוחו ורואה בו את ממשיכו; בני גנץ הכריז כי "אצל בגין, נתניהו כבר היה מודח מהליכוד", וגם כי נתניהו "היה מעיף את בגין מהליכוד היום בתור עוכר ישראל". לפיד הודיע ש"כחול לבן" זה הליכוד של פעם, של ימי בגין, ובהקשר אחר הסביר ש"אם בגין היה יכול, הוא היה מקלף את עצמו משלטי החוצות של כחלון מרוב בושה".
הדמות של בגין מורכבת: מצד אחד עושה השלום ההיסטורי עם מצרים, מצד שני ראש הממשלה של מלחמת לבנון הנוראה. מצד אחד דמוקרט ומגן בית המשפט העליון, מצד שני מסית כיכרות ודמגוג. מצד אחד האיש שהחזיר ליהודים ממוצא מזרחי את הגאווה, מצד שני אדריכל הקיטוב הגזעי. איש זכויות אדם, ואדריכל ההתנחלויות. המיטיב עם העם, אדריכל פרויקט שיקום השכונות שאומנם לא פתר את העוני, אבל העלה אותו למודעות, והאדם שנתן לכלכלה להיהרס עד לרמות אינפלציה של 400%. הדמות הזאת מצטמצמת היום לסמל, והמנהיג השנוי במחלוקת הפך להיות סרגל השוואה ומושא געגועים, וכלי ניגוח פוליטי בין יריבים.
בימים אלה מציינים 27 שנים למותו ו־40 שנה לחתימת הסכם השלום עם מצרים, ולרגל האירוע משודרת בתאגיד השידור "כאן" (ימי רביעי ב־21:00, השבוע ישודר הפרק השני) הסדרה התיעודית "ימי בגין" שיצר לוי זיני. בעקבות שלושת פרקי הסדרה עולה השאלה מהו החותם שהטביע בגין, מדוע חשיבותו רבה לאין שיעור - לטוב ולרע - מהזמן שכיהן כראש ממשלה (קצת יותר משש שנים), למה כדאי להתגעגע ולמה לא, מדוע דמותו עולה בעוצמה כזאת בימים אלה, והאם מה שנשאר ממנו בזיכרון הקולקטיבי קרוב למציאות או נצבע בצבעי נוסטלגיה מעמעמת.
"בגין היה במשך שנים הסמל המובהק של הימין הישראלי שנאבק במפלגת השלטון", מסביר פרופ' יוסי שיין, ראש בית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל אביב, "והוא הפך לאחר מהפך 1977 למנהיג חשוב מאוד בהוויה הישראלית המרכזית. הוא היה גם אופוזיציונר וגם ממלכתי, גם לוחם בעוולות חברתיות וגם עשה שלום עם מצרים. הוא ללא ספק דמות מרכזית להתגנדר בה במרכז־ימין.
"מכיוון שהוא האב המייסד של הליכוד, מן הסתם הוא מורה דרך גדול. ועדיין הציונות שלו והמסר נקראים על פני שני דורות בצורה שונה. הימין הפוליטי זז ימינה ואלה המגדירים עצמם ימנים במנעד רחב יותר - כמו כחלון וכחול לבן - טוענים כי מורשת בגין משובשת ורוחו נדחקת לקיצוניות. בנוסף, מכיוון שנתניהו מגדיר את עצמו כנושא מורשת הימין, ויש הטוענים בסביבתו שהוא למעשה עולה על בגין והוא המנהיג הכי חשוב מאז בן גוריון, הוויכוח על מורשת בגין הולך ומתרחב. האם בני בגין, ואולי גנץ ובוגי ואשכנזי מייצגים את מורשת בגין? האם שרון, אולמרט, מופז ולבני בקדימה ייצגו אותה, כפי שטען אז צחי הנגבי?
"יש שיטענו כי נתניהו זנח את בגין לטובת החרדים והימין הקיצוני", ממשיך פרופ' שיין. "ומה עם המורשת הבגיניסטית בנושא ההתנחלויות? הרי בגין נסוג מכל סיני וחתם על הסכמי השלום של שטחים תמורת שלום. כל זה נותר בוויכוח, ולכן בגין הוא אילן גבוה שרוצים להתלות בו כדימוי לממלכתיות ונחישות לאומית וגם לליברליות. מן הצד השני, בגין היה מורה הדרך של דן מרידור, רוני מילוא, רובי ריבלין ועוד כאלה הסבורים שהליכוד וביבי גונבים את מורשת בגין".
"מבחינה אלקטורלית", מסביר אחד מאותם מודרים מהליכוד של היום, רוני מילוא, "אם רוצים לקחת קולות מהימין, כמו שמנסים לעשות גנץ וכחלון, השימוש במותג בגין הוא טוב. כי עבור אנשי הליכוד ואנשי חירות הוותיקים יותר, בגין הוא מותג חזק ומשפיע. לכך צריך להוסיף את העובדה שיש שיבוש מסוים בליכוד עכשיו: בני בגין לא הצליח להיבחר בפריימריז ונכנס רק דרך שריון, וגם הצביע נגד קודש הקודשים של הליכוד היום, חוק הלאום. יש דור חדש של הליכוד שלא משדר בספירה של בגין, ויש כאלה כמו בני בגין, מרידור, מיקי איתן ואני, שלא מוצאים את מקומם בליכוד, ומנסים לגרום להם לבוא לתמוך במפלגות אחרות".
גם דן מרידור, שהיה מזכיר הממשלה בין השנים 1983־1984 ומקורב מאוד לבגין, חולק רגשות דומים. "קודם כול", הוא אומר, "יש ההיבט האישי והאנושי של האדם. בניגוד גמור למה שרואים היום בהנהגה, לבגין היו צניעות והבנה שהוא משרת את העניין, את השקפת העולם ואת טובת העם כפי שהוא רואה אותה. זה היה ברור גם למי שלא הסכים עם המדיניות שלו.
"כשבגין התפטר, ב־1983, הייתי מזכיר הממשלה והייתי מאוד קרוב אליו. עלתה שאלה מאוד בנאלית: איפה הוא יגור. לא היה לו בית. הדירה שבה התגורר קודם ברחוב רוזנבאום בתל אביב, ליד הבימה, חצי מרתף, הייתה בדמי מפתח, ומכיוון שעזב (למשכן ראש הממשלה בירושלים) החזירו אותה לבעל הבית. מצאנו לו דירה בשכירות, בכמה מאות דולרים בחודש, ברחוב שלמה צמח 1 ביפה נוף בירושלים והוא שילם את שכר הדירה מהפנסיה שלו.
"אבל מה שבאמת חסר לי - מעבר לעניין האישי כי מאוד אהבתי אותו - הוא הקו המדיני־פילוסופי שהוביל, שהולך ונעלם. הוא קרא לזה לאומיות ליברלית. ודאי שהעניין הלאומי-יהודי היה בעצמותיו, אבל הוא גם היה מאוד ליברל בהשקפתו. זו תורה שהוא למד מז'בוטינסקי, ואלה שני דגלים שקשה לאזן ביניהם. כל אדם מלך, וזה נכון לא רק בין מזרחים לאשכנזים אלא גם בין יהודים וערבים. לכן התנגד לממשל הצבאי והיה המגן הגדול של בית המשפט העליון. הוא הקפיד על אישור עינויים של נחקרים בטרור.
"הליכוד הוא היום פשוט הפוך, ולאיזון הלאומי-ליברלי אין בכלל ייצוג ובוודאי לא בליכוד. היום, אם אתה אומר זכויות אדם, אתה נחשב שמאל. בליכוד של ימי בגין ומיד אחריו, משה נסים - שר המשפטים מטעם הליכוד בממשלת האחדות פרס־שמיר - העביר חוק לפסול סיעה שמסיתה לגזענות. ב־88' אני כשר משפטים הגשתי לוועדת הבחירות דרישה לפסול את כהנא והוא נפסל. היום המפלגה שנקראת ליכוד עושה הסכמים עם יורשי כהנא".
הזיכרון הקולקטיבי | אין בגין אחד
מתברר שלהגיד שבגין לא היה הולך עם כהנא, זה לא מדויק. "ב־1973, כאשר הקימו את הליכוד", אומר ד"ר אבי שילון, מחבר הספר "בגין" (הוצאת עם עובד), "שקל בגין להכניס את כהנא ולא עשה זאת בשל ההתנגדות העזה של האחרים. שנתיים לפני כן ביקש כהנא להשתתף בכנס של ועידות יהודיות בבריסל ונדחה על-ידי מארגני הוועידה. כהנא הודיע שיגיע בכל מקרה, ובגין אמר שמי שיפנה למשטרה (מה שהמארגנים שקלו ככל הנראה לעשות) משול ליהודי שמסגיר גוי".
"יש לזכור", מוסיף שילון, "שבתקופה ההיא, שנות ה־70, עיקר הפעילות של כהנא שישב אז בארצות הברית הייתה הליגה להגנה יהודית שפעלה לשחרור יהודי ברית המועצות. זה לא היה כהנא שהכרנו בשנות ה־80. אבל גם אז כהנא היה מאוד קיצוני. הייתה ביניהם קרבה אידיאולוגית. שניהם שמו את ארץ ישראל במרכז, שניהם קידשו את הטריטוריה וראו קשר הדוק בין דת ללאום. ברור שכהנא היה הרבה יותר קיצוני וגזען. ברור גם שבגין היה מתחלחל מהצעות הטרנספר שלימים העלה כהנא, מהביטויים הגזעניים. המימד הדמוקרטי היה מאוד חשוב לבגין".
אז הבגין שזוכרים הוא לא בגין האמיתי?
"מבחינת הזיכרון של בגין, יש פער בין האמת ההיסטורית לאמת של הזיכרון הקולקטיבי, וזה מייצר לבגין דימוי חדש. זה קורה מכמה סיבות. לשמאל יש אינטרס לנגח את הימין דרך ההדגשה שבגין היה שונה מהם. לימין זה נוח במידה מסוימת, מפני שמבחינתם, אחרי כל השנים שבגין היה מוקצה, הוא הופך להיות אב מייסד שצריך לשאוף להידמות לו. לכן הם מקבלים את הדימוי של בגין כליברל ולא מתעמתים איתו, כי זה נותן לבגין מקום יותר מרכזי. לצד זאת, מרכז מורשת בגין, שמתוקצב על-ידי המדינה ונהנה מפופולריות, מדגיש מאוד את בגין הממלכתי והליברל. כך שמתוך עמדות שונות, נוצר אינטרס להציג אותו כך, בעוד שלמעשה זהו רק חלק מבגין האמיתי".
ומיהו בגין האמיתי?
"יש יותר מבגין אחד. יש את בגין האופוזיציונר, שהיה אדם מאוד קיצוני, בעיקר בשנות ה־50. אדם שבעקבות הסכם השילומים עם גרמניה איים לרדת שוב למחתרת. שהמשיך להפעיל את האצ"ל גם לאחר שהמדינה הוקמה. בגין ראש הממשלה הוא אחר. זה בגין של השלום עם מצרים, שמדגיש את שלטון החוק, דמוקרט גדול. אם מקבילים להיום, בן גוריון היה יותר איילת שקד - אמר שלא צריך חוקה וחוקי יסוד - ובגין היה יותר קרמניצר (המשפטן פרופ' מרדכי קרמניצר). במובן הזה, התחלפו היוצרות: הימין של היום זה השמאל של פעם, וההיפך. כאשר כתבתי את הספר, ציינתי שהוא המנהיג השני בחשיבותו ובהשפעתו אחרי בן גוריון. היום אני חושב שטעיתי, הוא היה הראשון. ההבחנה בין דת ולאום היא שלו, השיח של אשכנזים ומזרחים מושפע ממנו עד היום. הרבה ממה שקורה היום הוא חלחול של דברים של בגין".
השלום עם מצרים | איש של שלום ושלטון החוק
גם אריה נאור, שהיה מזכיר הממשלה בין השנים 1977־1982, משוכנע שעד היום אנחנו חיים את מורשת בגין לא כפרפראזה, אלא כדבר המתקיים ברוב שדרות החיים. "קחי למשל את נושא הנשק הגרעיני. פה, הדוקטרינה שבגין פיתח, שאומרת שלא יתיר בשום פנים קיום נשק גרעיני במדינת אויב, ובאה לידי ביטוי בהריסת הכור הגרעיני של עיראק (ב־1981), התקבעה כעניין מעשי. אהוד אולמרט כראש ממשלה מימש את הדוקטרינה הזאת בסוריה (ב־2007), וגם הגישה של ישראל לאיראן היא תוצאה של אותה דוקטרינה.
"עוד דבר שבגין השאיר הוא העיקרון שהסדר עם הפלסטינים צריך להיעשות דרך אוטונומיה. ואפילו הסדר אוסלו מאמץ, לפחות כשלב ראשון, את העיקרון הזה. הוא גם פתח את השומרון להתנחלות מאסיבית, וכל תנופת ההתיישבות שם שבאה לאחר מכן היא תולדה של המדיניות שיצר.
"לצד היותו חתום על האמנסיפציה של יהדות המזרח, יוצאי המעברות, ופרויקט שיקום השכונות, הוא גם זה שטבע את האופי היהודי של המדינה. מדינת ישראל שבגין הוריש ליצחק שמיר הייתה הרבה יותר יהודית מהמדינה שירש מיצחק רבין. הוא קרא לזה 'סגנון יהודי טוב'. כשבגין קיבל את המינוי להקים ממשלה, הוא הלך לכותל המערבי ומאז ראשי הממשלה עושים את הדבר הזה. גם גנץ, כאשר נבחר לראש המפלגה המאוחדת (כחול לבן), הלך לכותל, לבית הכנסת, הניח תפילין. בעקבות בגין, המנהיגים משתמשים באלמנטים ריטואליים מהדת כחלק מהתרבות הפוליטית".
וכמובן ישנו השלום עם מצרים. "אם את שואלת למה בכלל רצה לעשות שלום עם מצרים (ולא למשל עם ירדן, כפי שגרסה הקונספציה של שמעון פרס אז), "הייתה פה גישה הוליסטית של מדינאות. אם מוציאים את מצרים ממעגל המלחמה עם ישראל, אין סיכוי שתקום קואליציה ערבית שתאיים על קיומה של ישראל בנשק מקובל, כמו שהייתה במלחמת העצמאות, בששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. הוא אמר, ייתכן שיהיו עוד מלחמות, אבל לא כאלה שיאיימו על הקיום שלנו".
אין ספק שבגין שינה לתמיד את ההיסטוריה כאשר חתם על הסכם השלום עם מצרים, ובכך גם פירק את החזית הכול־ערבית שניצבה מול ישראל במלחמות עד אז. "בגין לא אהב את המילה מנהיג", אומר מרידור. "אבל מנהיגות בעיניי, ובוודאי בעיניו, היא לעשות דברים גם כשהציבור שלך לא מסכים, ולא ללכת למינה צמח ולשאול מה הציבור רוצה, ועל-פי זה לעשות, כפי שעושים היום. אם בגין היה שואל את הליכוד או את הציבור, לא היה הסכם שלום".
הכלכלה | כלכלת בחירות או כלכלה נכונה
אם יש משהו שאיש איננו מתגעגע אליו, זוהי דרכו הכלכלית של בגין. או למעשה, היעדר דרכו וחוסר העניין וההבנה שלו, שהביאו את ישראל לעברי פי פחת.
בגין וממשלתו לא קיבלו לידיהם כלכלה פורחת. העלייה הדרמטית במחירי הנפט בעולם בשנות ה־70, לצד ההגדלה הדרמטית בהוצאות הביטחון בשל מלחמת יום כיפור - עד קרוב ל־20% מהתוצר הלאומי, הביאו לאינפלציה גבוהה (עד 50%), למחסור גדול במטבע חוץ ולסדרה של צעדי הידוק חגורה והעלאות מסים.
עם עלייתו לשלטון, מינה בגין לשר האוצר את שמחה ארליך, שהיה ראש המפלגה הליברלית שחברה לליכוד. המפלגה הליברלית הייתה מפלגה עם טון כלכלי, מפלגה של סוחרים, ומבחינת בגין, ארליך היה המומחה הכלכלי בסביבתו. ארליך החליט על צעד שנועד לסמן לציבור שהממשלה החדשה רוצה לתת חירויות בכל הנוגע להחזקת מטבע חוץ, להסיר מגבלות ולהפוך את כלכלת ישראל לכלכלת שוק חופשי ליברלי. כך נולדה תוכנית הליברליזציה.
"הוא נקט מדיניות שהיא אפשרית כאשר אין בעיות", מסביר הכלכלן פרופ' חיים בן־שחר, שמאוחר יותר ייקרא לדגל כחבר צוות תוכנית הייצוב שנדרשה בתום שנות כלכלת בגין. "הליברליזציה פירושה הרחבת החגורה, בזמן שהיה צריך להדק אותה. היה מחסור במטבע חוץ, הייתה אינפלציה, והיה צריך לחסוך בהוצאות ממשלה. כל מה ששר האוצר הקודם יהושע רבינוביץ' ניסה לשפר, הוזנח על-ידי ארליך. מנכ"ל האוצר אז, עמירם סיון (שמונה בימי רבינוביץ' כמובן) נלחם, ניסה לשכנע, אבל לא הצליח, והכלכלה התחילה להידרדר".
עזרא סדן, מי שהיה מנכ"ל האוצר אחרי עמירם סיון, אומר ש"בגין היה איש גדול, חושב, חכם. אבל בענייני כלכלה לא הבין. ארליך חשב שאפשר לשחק עם הכלכלה הישראלית, אבל שוק מטבע חופשי היה בלתי אפשרי בתקופה ההיא. לארליך הייתה אילוזיה של קפיצת דרך, הוא רצה שיקרה אז מה שקורה היום. אבל אז לא היה לנו כמעט יצוא. מה מכרנו? טקסטיל? קצת מזון? קצת יהלומים? הכלכלה ההיא, בשונה מהיום, לא יכלה להתנהל בלי עוגן מוניטרי".
אחד הקשיים הגדולים בריסון התקציב היה בגין עצמו. יחזקאל פלומין, שהיה סגן שר האוצר בתקופה ההיא, מספר ב"ימי בגין" כיצד ארליך הביא תקציב מרסן בפני הממשלה, "ואז שר החינוך זבולון המר קם ואמר: 'בתקציב הזה אני לא יכול להושיע את עם ישראל'. בגין פנה לארליך ואמר, 'ר' שמחה, אתה יכול לעשות משהו בעניין?'". ארליך, מוסיף פלומין, לא היה יכול להגיד לא לבגין.
בשלב מסוים המצב היה כל-כך קשה, שכונסה ישיבה לילית מיוחדת של הממשלה, ב־17 ביולי 1979, שזכתה לאחר מכן לכינוי "ליל הברווזים". מטרת הישיבה הייתה שינויי חירום במדיניות הכלכלית, כמו הסרת סבסוד על מוצרי מזון ודלק וייקור מוצרים. אבל לא הצליחו להגיע לשום הסכמה שהיא, והלילה הזה הפך לסמל להססנות של בגין בכל הנוגע לצעדים כלכליים לא פופולריים.
המסקנה שבגין וארליך כן הגיעו אליה היא שארליך צריך לפרוש. במקומו מונה יגאל הורביץ לשר האוצר, כאשר המסר שלו היה הידוק חגורה, "הוא אמר משהו כמו, יש עוד זמן רב עד הבחירות, שנתיים, אז בואו נעשה במשך שנה אחת מאמץ לייצב", משחזר פרופ' בן־שחר. אבל התברר שמאוד בעייתי לייצב, וניסיונותיו של הורביץ לצמצם את הגירעון בתקציב הפכו נואשים, בעיקר נוכח חוסר יכולתו לבלום את העלאות השכר התכופות. הוא נודע בכינוי "יגאל אין לי" ובמטבעות לשון כמו "משוגעים רדו מהגג".
בינתיים הזמן עבר, הבחירות התקרבו, "והייתה החלטה פוליטית שיגאל הורביץ יביא כישלון בבחירות וצריך להוריד אותו", אומר פרופ' בן־שחר. רגע הפיצוץ היה ניסיון של הורביץ לבלום את שכר המורים. הורביץ פוטר, ובמקומו מונה מקורבו של בגין, יורם ארידור. "ארידור היה אשף. המציאות לא עניינה אותו. יש בחירות, וצריך שלעם ישראל יהיה טוב, ולא משנה כמה זה יעלה בעתיד. הייתה לו תיאוריה שהדבר החשוב איננו הגירעון בתקציב אלא רק לשמור איכשהו על יתרות מטבע החוץ ולהקל על העם. הוא נלחם באינפלציה על-ידי כבישתה, כלומר מיתון העלאת המחירים על-ידי סובסידיות נרחבות, והוא ביצע את כלכלת הבחירות הכי מוצלחת אי פעם".
יש שקראו לזה "ימי ארידור העליזים". ארידור עצמו קרא לזה "הכלכלה הנכונה", וסדן מסביר כי "הכלכלה הנכונה זה כינוי פוליטי לתרגיל בחירות, שבו שחררו ממס קנייה כמה מוצרים כדי למצוא חן בעיני הציבור. לא עשה את זה מלאך או שרף, זה אני עשיתי את זה. אבל אף פעם לא קראתי לזה 'כלכלה נכונה'. זה נועד למצוא חן בעיני ציבור הבוחרים ולהשיג את השניים־שלושה מנדטים הנחוצים במערכת הבחירות הקשה של 81'. זה היה סיפור של חודשיים. אחר כך החזרנו הכול לקדמותו (מבחינת מיסוי)".
בטווח הקצר, מצבם הפרטי של האזרחים השתפר. המחירים אומנם עלו ב־8%-9% בחודש, אבל הייתה תוספת יוקר שפיצתה על כך. גם הבורסה עלתה והציבור היה מרוצה. "זה היה הכול קצף על פני המים", אומר פרופ' בן־שחר, "ובעומק הלך ונפער בור גדול וחמור מאוד. אבל בגין בכלל לא התעסק בדברים האלה. בינתיים פרצה מלחמת לבנון, ובשבוע השני או השלישי למלחמה, כשהדברים התייצבו, יזמתי שיחה עם ארידור והצעתי לו 'לנצל' את הזדמנות המלחמה כדי לשנות את המדיניות. אבל הוא לא רצה. הטילו מס קטן על הבורסה, ואת מלווה שלום הגליל, וזהו".
ואז התפוצצה פרשת ויסות מניות הבנקים (כיוון שהבנקים כבר לא יכלו להמשיך לממן את ההעלאה המלאכותית במחיר מניותיהם), ולארידור כבר לא היו מים לפזר עליהם קצף, כלומר אי אפשר היה להמשיך להסתיר את המצב. הוא תכנן להנהיג דולריזציה של השקל ללא הצלחה והכול התפוצץ למשבר עמוק עם התמוטטות ויסות המניות. אבל בגין כבר פרש אז, ויצחק שמיר נשאר עם הבלון המפוצץ ביד. "האמת שבגין לא שלט באף אחד מהדברים האלה", מסכם בן־שחר, "בכלכלה הוא לא הבין וסמך על ארליך. הוא ראה שארליך לא טוב, הביא את הורביץ. אמרו לו, נידפק בבחירות בגלל הורביץ, נתן לארידור לעשות מה שרצה".
ההסתה | השמאלנים הבוגדים
יש דבר אחד שכל אלה שמכנים את בגין ממלכתי מעדיפים לשכוח. כאשר נזקק לכך, בגין היה מגדולי המסיתים וזורעי הפילוג והשנאה. בסדרה מתואר כיצד סיפר בראיון על הקיבוצניק שיושב ליד בריכה, "כאילו ראית מיליונר אמריקאי. אני ישבתי באותה בריכת שחייה? לי אין סידור כזה בכלל". היה לו חלק ביצירת הגאווה המזרחית, אבל היה לו חלק לא קטן בליבוי שנאת האליטות - הקיבוצים, המערך.
השיא הגיע במערכת הבחירות של 81', כאשר התחרות הייתה צמודה, ובגין היה עם הגב אל הקיר. "היה במערכת הזאת", מספר אריה רוטנברג, שהיה הפרסומאי של הליכוד אז, "רובד רציני, שלליכוד בהחלט היה מה להתפאר בו. השלום עם מצרים, שיקום השכונות. בגין הוכיח אומץ שהלוואי שנתניהו יתברך בו. אבל ברובד השני אין מה להתפאר בכלל. אותו רובד שניסה להשיג יתרון מסכסכנות, הפרדה וליבוי עדתיות".
"כולם זוכרים מהנאום ההוא את החלק של הצ'חצ'חים", משחזר רוטנברג. "אבל נאום הצ'חצ'חים נפתח בפרק אחר, שנקרא 'הם ואנחנו'. זהו דבר שיצר מעין מורשת שנתניהו הולך ומפתח אותה. כשבגין עמד בכיכר מלכי ישראל, הוא לא קרא לאיחוד העם, אלא פתח במסע שיסוי, עורר שנאה. 'הם' היו המערך והשמאל, והוא הפך אותם, בנאום רצוף שקרים, לבוגדים. אמר, 'הם רק דיברו ואנחנו עשינו'. אחר כך הוא לקח את המוטיב הסוציאליסטי של מחנה השמאל דאז, שבא לידי ביטוי כמו בכל העולם בדגלים אדומים, וייחס את הדגל האדום לבוגדנות, להזדהות של מחנה השמאל עם סטלין ועם מחנות הריכוז שלו, ועם רוסיה שמכרה נשק למדינות ערב. ראש ממשלה שעומד ומכריז על חצי עם כבוגדים. זאת בהחלט מורשת שנתניהו משתמש בה. 38 שנים אחרי, נתניהו משתמש בדיוק באותה טרמינולוגיה של הם ואנחנו, וגם נותן לזה צו הרחבה, כש'הם' זה כל מי שלא מסכים לדעתי. כך שבגין היה מחבר ומוביל של נרטיב שממשיך כבר כמעט 40 שנה".
אותו נאום של בגין ב־81' בכיכר מלכי ישראל, אומר רוטנברג, נכנס ל"קלאסיקה של נאומים פוליטיים. בגין ידע לגעת בכל הנימים הרגישים ביותר ולפרוט על כל המיתרים של נפש מאזיניו. הייתי בכיכר והקשבתי לו, וראיתי שאנשים התחילו לרטוט מרוב התרגשות. עבר חשמל באוויר. הוא הגיע לאקסטזות של קול, הרטוריקה שלו פעלה גם עליו. הוא הצליח להביא את עצמו לשיאים של התרגשות שהדביקו את כל הקהל".
בגין ניצח באותה מערכת בחירות, והוביל את ישראל למלחמת לבנון. מלחמת ברירה שבושלה כדי לחסל את אש"ף, אולי כדי לא להיאלץ לדבר איתו בעקבות לחצים בינלאומיים. מה קרה שם, כולם זוכרים. שר הביטחון אריאל שרון יצא משליטתו של בגין. 40 ק"מ הפכו לכיבוש ביירות, לניסיון להחליף את המשטר ולהעבירו לידי הנוצרים, ולאחר מכן הטבח בסברה ושתילה, הפגנות סוערות נגד המלחמה ורצח פעיל שלום עכשיו אמיל גרינצוויג. בגין לא נשאר לסיים את התסבוכת הלבנונית.
באוגוסט 1983 הודיע "אינני יכול עוד" והסתגר בביתו במשך תשע שנים, משאיר אחריו מורשת של איש שעשה שלום ועשה מלחמה, עשה צדק וזרע פילוג, ועכשיו מגויס בלי ידיעתו למערכת בחירות יצרית, סוערת ומלאת השמצות.