האם המנוחה הייתה מודעת להיקף רכושה? / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
לפני מספר שנים, בהיותה בת יותר מ-90, נפטרה א', ללא בן זוג וללא ילדים. עם פתיחת צוואתה, התברר כי המנוחה הורישה את מלוא רכושה לשכנתה זה כ-50 שנה. כן, לשכנה. הרכוש כלל את דירתה וכן סך של כמיליון דולר שהיו לה בחשבון הבנק - רכוש שעמד במהרה בלב מחלוקת ירושה שהתנהלה בשנים האחרונות בבית המשפט, לאחר שקרובי משפחה של המנוחה, המתגוררים בחו"ל, הגישו לבית המשפט התנגדות לקיום הצוואה.
החודש הכריע בית המשפט במחלוקת וקבע: השכנה היא היורשת החוקית. והסיבה: מהראיות שהוצגו לבית המשפט עלה כי השכנה הייתה קרובה יותר למנוחה מאשר קרובי משפחתה הרחוקים.
ראשיתה של מחלוקת הירושה, בצו קיום צוואה שהוגש לבית המשפט לפני מספר שנים, שבמסגרתו התבקש בית המשפט לאשר את העברת מלוא רכוש המנוחה לשכנתה. זמן קצר לאחר מכן הגישה אחייניתה של המנוחה - בת אחותה - בקשה למנוע את קיום הצוואה. זאת, בטענה כי לקשישה המנוחה היו שתי צוואות - בראשונה, הורישה הקשישה הערירית את הדירה לשכנתה; בעוד שהכספים בבנק הוענקו לקרובת המשפחה; ובצוואה השנייה, המאוחרת יותר, הורישה א' גם את הדירה וגם את הכסף, לשכנה.
לטענת האחיינית, באמצעות עו"ד-ד"ר שרון פרילינג, הצוואה השנייה נכתבה כאשר הקשישה כבר הייתה במצב של דמנציה. בני המשפחה סיפרו כי היו בקשר עם הקשישה בשיחות טלפון ובביקורים לעתים רחוקות בארץ. לטענתם, א' אמרה לאורך שנים רבות, שברצונה להוריש להם את כספה שהיה בבנק, ולטענתם, לא הייתה כל סיבה שהצדיקה את השינוי שעשתה בצוואה השנייה. לטענתם, השכנה השתלטה על כל הרכוש, ניצלה את היותה של הקשישה במצב דמנטי, והשפיעה עליה לשנות את הצוואה הראשונה.
הייתה מודעת למי תרצה להוריש את רכושה
מנגד, טענה השכנה, באמצעות עו"ד יובל אדלר, כי היא זו שדאגה כל השנים לקשישה, סייעה לה וטיפלה בה, ובמיוחד הייתה לצידה בכל העת כשמצבה הרפואי הלך והתדרדר. השכנה טענה עוד כי קרובי המשפחה המתנגדים לקיום הצוואה היו כזרים עבור המנוחה, לא שוחחו ולא נפגשו עימה עשרות שנים. עוד היא טענה כי הצוואה נותנת ביטוי לאהבה ולקירבה ארוכות שנים ששררה ביניהן, וכי הצוואה נערכה ללא מעורבותה, עת הייתה המנוחה מסוגלת להבין את טיבה ובלי שהופעלה עליה השפעה בלתי הוגנת.
השכנה תיארה בפני בית המשפט את מערכת היחסים בין השכנות, שהחלה כבר לפני שנים רבות, כאשר לטענתה נוצר ביניהן קשר קרוב ואינטימי, כמשפחה ממש - מערכת יחסים שהובילה את המנוחה לצוות לשכנתה את כל רכושה. לטענתה, לאחר פטירת אחותה של א' ובעלה (הגיס), חל ריחוק רב יותר בין אחייניה של המנוחה לבינה; ולמעשה רק היא עמדה לצד המנוחה כאשר הזדקנה, סייעה לה, דאגה למילוי צרכיה ולרווחתה; ובשנתיים האחרונות לחייה אף מונתה לאפוטרופוסית עליה. לטענת השכנה, המנוחה לא ראתה במתנגדת לקיום הצואה, ובאחיה, כאחיינים שלה, נוכח היעדר הקשר והקירבה אליהם.
השופטת ענבל קצב-קרן, דחתה את תביעת האחיינית, וקבעה כי "יש לכבד את רצון המנוחה כפי שמפורט בצוואתה האחרונה", רצון אשר מתיישב עם נסיבות חייה והקשר עם שכנתה. ראשית, קבעה השופטת כי מעיון במסמכים הרפואיים שהוצגו בפניה, ומעדויות הרופאים, ניתן ללמוד כי המנוחה ידעה להבחין בטיבה של צוואה עם חתימתה עליה. זאת, חרף העובדה כי המנוחה סבלה מדמנציה וטופלה בטיפול תרופתי.
עוד קבעה השופטת כי המנוחה הייתה מודעת גם להיקף רכושה, ביצעה העברות כספיות בין בנקים, וחתמה על מסמכים בכל הנוגע לרכושה. "הגם שהמנוחה אובחנה כבר מספר שנים טרם עריכת הצוואה, עם אלצהיימר, וכן סבלה מדמנציה... התרשמתי כי המנוחה הייתה כשירה לחתום על הצוואה במועד עריכתה (וקל וחומר כי לא הוכח אחרת)".
הקרובים ביקרו את דודתם פעמיים ב-50 שנה
השופטת קבעה עוד כי לא התרשמה שהתקיימה תלות בין המנוחה לשכנתה, וגם לא השפעה בלתי הוגנת עליה. אמנם השכנה הייתה דמות משמעותית והקרובה ביותר למנוחה, אך לא נמנע קשר של המנוחה עם אחרים, והיא אף התגוררה בדיור מוגן שבו שוהים אנשים נוספים ואנשי צוות רבים.
השופטת ציינה כי על-פי העדויות, בהן עדות עורך הדין שערך את הצוואה ועובדת סוציאלית שליוותה את א', "המנוחה הייתה דעתנית וחזקה, ואופייה לא היה של אדם תלותי וקל להשפעה". וכן כתבה כי "אין חולק כי רצון המנוחה, טרם עריכת הצוואה היה להעביר כספים אף למשפחת המתנגדת, כפי שפורט על-ידה בצוואה המוקדמת".
השופטת ציינה כי אכן המתנגדת צירפה מכתבים שכתבה המנוחה להוריה, בהם פירטה כי ערכה צוואות שבהן ציוותה להם את עיזבונה או חלקים ממנו, וכן פירטה במכתב לאם המתנגדת את פרטי חשבון הבנק שבו מופקדים הכספים, וכן פרטי עורכת הדין עורכת הצוואה. לדברי השופטת, "המנוחה אף ביקשה מהמתנגדת, עת הגיעה לביקור בישראל, להיפגש עם עורך הדיו בקשר עם הצוואה שנערכה על-ידה, וביקור כזה אכן נערך".
"ואולם", הוסיפה השופטת, "רצון זה שהובע על-ידי המנוחה, הוא מוקדם לעריכת הצוואה, ומן הצוואה המאוחרת עולה כי המנוחה שינתה רצונה זה. השינוי חל לאחר עריכת הצוואה המוקדמת, לאחר פטירת אם המתנגדת. המנוחה הסבירה השינוי ברצונה לרופא, כך שלאחר ביקור המתנגדת בישראל, הרגישה (א' המנוחה) שבעצם אין לה קשר איתם".
לסיכום, כתבה השופט, כי "רצון המנוחה מתיישב אפוא עם נסיבות חייה, והקשר הקרוב למבקשת. וכבר נקבע כי יש לכבד את רצון המנוחה, כפי שהוכח בפניי, ומפורט בצוואתה האחרונה".
עו"ד-ד"ר שרון פרילינג, שייצגה את קרובי המשפחה, מסרה בתגובה: "פסק הדין מחדד מספר מסרים חשובים; המהותי ביניהם הוא הצורך להגן על קשישים מעושק על-ידי בני משפחה או מטפלים שנכנסים לחייהם ומשתלטים על הטיפול בהם. על קרובי משפחה החוששים כי קשיש קרוב עלול להימצא בסיטואציה שכזו, להמשיך ולגלות מעורבות אקטיבית בחיי הקשיש, ולא לאפשר היווצרותה של תלות בין הקשיש למטפל".
עוד לדברי הפרקליטה, "רמת הבדידות והתלות בקרב אנשים עריריים מועצמת לעת זיקנה, קל וחומר במצבים דמנטיים דוגמת מחלת האלצהיימר, שממנה סבלה המנוחה. בנסיבות אלה, היה ראוי לראות את התמונה הרחבה יותר ולתת משמעות רבה לרצון המנוחה, כפי שהתאמצה לבטא אותו טרם ההתדרדרות במצבה".
עו"ד יובל אדלר, שותף במשרד עורכי הדין בן-ארי, פיש, סבן, אשר ייצג את השכנה, מסר: "אני שמח שבית המשפט עשה צדק וכיבד את רצון הקשישה, שחפצה להעניק את רכושה למרשתי, אשר ליוותה ודאגה למנוחה עשרות שנים. בית המשפט דחה את ההתנגדות לקיום הצוואה, שכולה נשענה על בדותות וספקולציות של קרובי משפחה רחוקים, אשר הואילו בטובם לבקר את המנוחה פעמיים בחמישים שנה".
המקרה של "הבית ברחוב מיכ"ל"
20 מיליון שקל - לשכנות הדיירות ולא לבני המשפחה
הסיפור של השכנה הערירית, שהורישה את כל רכושה לשכנתה הקרובה, אינו המקרה המפתיע ביותר שבו התברר כי בני משפחה נישלו את קרובי משפחתם מהירושה, והורישו את רכושם לזר-הקרוב-להם-ביותר. מדהים אף מכך הוא סיפורו הלא ייאמן של "הבית ברחוב מיכ"ל", שבו התגלה כי בעל בניין בתל-אביב הוריש את כל הדירות בבניין - ועוד דירה לא בבניין - לדיירות המתגוררות בו.
מדובר באורי גלעדי ז"ל, שנפטר בשנת 2016 ממחלה, ובצוואתו הוריש את הדירות בבניין ברחוב מיכ"ל 20 בתל-אביב, שהיה בבעלותו, לדיירות המתגוררות בו, ביניהן אמניות ומעצבות. זאת, רק בתמורה לערובה לכך שהחתולים שלו יטופלו כראוי.
גלעדי נפטר ערירי וללא צאצאים. ובהתאם לצוואתו, קיבלו ארבע דיירות בירושה את הדירות בבניין שבלב תל-אביב, לא רחוק מתיאטרון הבימה. דיירת אחת קיבלה שתי דירות, וכן את דירת מגוריו של גלעדי ברחוב ברכה פולד (כ-300 מטר מזרחה מרחוב מיכ"ל). אחותה, שהחליפה אותה בדירה, קיבלה שתי דירות נוספות. דירה אחרת הושארה לדיירת השלישית, ועוד אחת לדיירת הרביעית.
לאחר שהוגשה בקשה לקיום הצוואה לרשם לענייני ירושה, הגישו בני משפחתו של גלעדי התנגדות לקיום הצוואה. זאת, בטענה כי גלעדי לא היה צלול בעת עריכת הצוואה, והיה נתון להשפעה.
מנגד, טענו הדיירות, באמצעות עו"ד יוכי כדיר-פז ממשרד עורכי הדין מיתר ליקוורניק גבע לשם טל, כי גלעדי היה צלול בעת עריכת הצוואה, כי הן אלה שסעדו אותו בימיו האחרונים, וכי הצוואה משקפת את רצונו. כן לטענתן, גלעדי רצה לדעת שחתוליו יטופלו ולא ייזרקו לרחוב, וזאת הייתה החלטתו. הוא מסר בניין שלם לדיירות, כדי לדעת שהחתולים לא יישארו לבדם, כפי שאמו, שאליה היה מחובר בעבותות נפש, הורישה לו את הבניין, כדי שהוא לא יישאר לבדו.
המחלוקת המשפטית שהתקיימה בדלתיים סגורות בבית הדין לענייני משפחה, הגיעה בחודשים האחרונים לישורת האחרונה. זאת, לאחר שחוות-דעת רפואית שהוגשה, העלתה כי גלעדי היה צלול בעת שערך את הצוואה החדשה.
עו"ד בועז קראוס, שייצג את בני המשפחה המתנגדים לצוואה, התפטר אז מתפקידו, והמליץ לבני המשפחה לחזור בהם מההתנגדות. חלק מהם אכן עשו כעצתו. אולם בני משפחה נוספים שכרו את שירותיה של עו"ד אתי סדיס, והמשיכו לנהל את ההליך.
כעת ממתינים כל הצדדים למוצא פיו של בית המשפט לענייני משפחה, שעתיד להכריע את גורל הירושה, הכוללת שבע דירות בתל-אביב - ומוערכת ב-20 מיליון שקל.
כך תוקפים צוואה
● טענה של אי-עמידה בדרישות טכניות של חוק הירושה, כדוגמת עדי האימות של הצוואה הם בעלי עניין בה
● מותם של העדים המאמתים או חוסר יכולת לאתרם ולהביאם לעדות
● באמצעות טעויות דפוס שעשויות להיות קריטיות
● הצבעה על קיומן של מספר צוואות סותרות, שתוכנן שונה מהותית
● גילוי מצב נפשי או רפואי אחר של המצווה, אשר עשוי להצביע בדיעבד כי לא היה כשיר לחתום
● קיומה של השפעה בלתי הוגנת על המצווה כדוגמת מניעת קשר או ביקורים בין המוריש ובין יורשים טבעיים אחרים, ניצול מצוקה נפשית או תלות בין המצווה לאדם אחר